גן עדן.

כמעט לכל אחד יש כמה שירים בארסנל הזיכרון האישי שמאחוריהם מסתתר סיפור שגרם לו לאהוב את השיר. משהו שהופך את השיר לקדוש עבורו. הנה סיפור קטנטן:

כשגרתי בניו-יורק בגיל 16 התאהבתי בנערה יפנית. SENTA, זה היה שמה. כמעט כמו סאנטה קלאוס. אבל יותר יפה. הכרנו כשיחקנו ביחד בהפקת החוג לדרמה של בית ספר ב"חלום ליל קיץ".  עכשיו, כשאני אומר שהתאהבתי זה ממש לא אומר שהיא אהבה אותי. או כך לפחות חשבתי, אז לא העזתי לעשות שום דבר. ומה כבר יכולתי לעשות. באותה תקופה הייתי יותר בתול מיוחנן פאולוס. וגם כשהזדמנו רגעים בהם צעדנו רק שנינו לתחנת הסאבווי, אותם רגעים בהם היה לי ברור שיש כאן משהו גם מבחינתה, גם אז לא העזתי לעשות כלום. אם הייתה לי מנהרת זמן הייתי מביא לאותו נער מפוחד איזה כאפה בצוואר בתקווה שזה יגרום לו לנשק אותה.  

כשהסתיימה שנת הלימודים חילקו לכולם ספרי מחזור. גם אני קיבלתי. כל החברים שרכשתי באותה שנה כתבו לי הקדשות נימוסיות בנוסח :  

 wow !!, it was, like, so awesome to meet you

dont forget to like come and visit us 

ואני הרי לעולם לא אתאהב במישהי שתכתוב משהו סתמי, כמו כולם.

היא כתבה ארבע שורות:

it's hard to imagine

that nothing at all

could be so exciting

could be this much fun

ולמטה היא כתבה:

david byrne

על דיוויד בירן שמעתי. ידעתי שהוא הסולן של להקת טוקינג הדס. רק שאת השיר הזה לא הכרתי. אבל השורות האלו הצליחו להגיד באופן מקסים את מה שהיה, זאת אומרת, לא היה, בינינו.

שאלתי אותה מאיזה שיר הן. אמרה שאין לה מושג. פשוט שמעה את השיר ברדיו ונתפסה על הקטע הזה.  היא חושבת שקוראים לשיר heaven , כי דיוויד בירן  חזר על השורה:

heaven is a place where nothing ever happens

בום. טסתי לחנות התקליטים הסמוכה לבית שלי, בסיינט מארקס. ישר לאות T . לא מצאתי. היו שם מספר אלבומים שלהם, אבל לא הצלחתי למצוא בהם את heaven. מה שכן, הייתה תקווה, כי היו שניים שלושה אלבומים שהיו חסרים במלאי. רצתי לטאוור רקורדס על רחוב ברודווי. טאוואר זו חנות גדולה, חייב להיות שם.

בינגו.

שיר מספר שמונה, באלבום שנקרא fear of music .

חדוות החיפוש — ככה אני קורא לתקופה ההיא, לפני עידן האינטרנט וההורדות. אין ספק, היה אז משהו אחר, בחיפוש הפיזי. בימינו יש את הקלות הבלתי נסבלת של הדאבל קליק על העכבר.

 מאז השיר heaven התברג אצלי בקטגוריית השירים הקדושים לי. הביצוע היפה ביותר שלו הוא מההופעה החיה "stop making sense" שהיא גם אלבום וסרט ההופעה האהוב עליי ביותר. ג'ונתן דמי ביים את מה שהפך להיות אחד הסרטים המדהימים שנעשו על מוזיקה. (גם prairy wind ההופעה של ניל יאנג והסרט האחרון שביים היה פשוט נפלא בעיניי). הסרט נפתח בנעליו של דיוויד בירן אשר צועד למרכז הבמה. הוא מניח בום-בוקס על הקרקע ולוחץ פליי. מהרמקולים של הטייפ בוקע לופ תופים מכני. דיוויד בירן מנגן על גיטרה אקוסטית את psycho killer, לבד על הבמה, רק הוא והתופים שנשמעים מהטייפ.

ואז מצטרפת טינה וויימאות', הבסיסטית הכי הכי מקסימה בתבל (עד היום). ואז הם עושים את heaven. כך בשיר השלישי מצטרף המתופף, וברביעי הגיטריסט. ובכל שיר מתווסף עוד אלמנט למופע, בין אם זה נגנים חדשים או תפאורה ותאורה שמתגברת. באמת שזה סרט הופעה מושלם.

אז הנה, השיר היפה הזה – גן עדן. מקום בו שום דבר אינו קורה.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1478839