מייקל סטייפ בן 50.

יש הרבה סיפורים על ההערצה של ישראלים למייקל סטייפ ואר.אי.אם, קבלו את אחד האהובים עליי: ערב אחד בתחילת שנות התשעים הגיע בחור נלהב אל מועדון הרוקסן וביקש מהדי.ג'י המיתולוגי, חברי לירון תאני, שינגן את השיר "הו לייף" . "איזה שיר??" צרח תאני מהעמדה. "נו, הלהיט הזה שיש עכשיו ברדיו – "הו לייף… ", ענה לו הבחור. "אתה מתכוון ללוזינג מיי רליג'ן של אר.אי.אם?!" שאל תאני. "כן, נו, הו לייף…איטס ביגר!!", השיב אותו אדם.  במקרה באותו הערב הצטרפה אל לירון תאני חברה שגדלה באת'נס שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית יחד עם חברי אר.אי.אם, והיא פשוט נקרעה מצחוק מהדרך שבה הבחור ניסה לבטא את השיר, וסיפרה את זה ללהקה. מאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא Losing My Religion , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף".

 

הסיפור הזה הזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של אר.אי.אם. בשנת 1985 כשהייתי בן 16 וגרתי בניו-יורק ביליתי את רוב זמני הפנוי בחנויות תקליטים, צמא לגלות מוזיקה חדשה. באחד מהימים שמעתי ברקע שיר שלא הכרתי אבל משהו בו כבש אותי מהרגע הראשון. ריף הגיטרה שפתח אותו, התיפוף האנרגטי של ביל ברי, ובעיקר השירה המעט מחופפת הלהיבו אותי מיד. אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שמייקל סטייפ שר, למעט מילה אחת עליה חזר בפזמון – SORRY!!” ."  

זו המילה היחידה שהצלחתי לדוג מהשיר, וככה קראתי לו.  "סורי".  השיר הזה היה "South Central Rain" מתוך התקליט האדיר "RECKONING", והאלבום הזה (שעד היום הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים) הצית אצלי את האהבה העצומה לאר.אי.אם. למרות שגם לאחר אינספור האזנות לתקליטים שלהם באותה תקופה, המילים של מייקל סטייפ נותרו בלתי מפוענחות.   

 

כנראה שלא במקרה קוראים לאלבום המלא הראשון של אר.אי.אם MURMUR  (שזה מלמול או נהימה באנגלית). ככה סטייפ שר באלבומים הראשונים, ואני מת על זה.  התחושה הייתה כאילו הוא ממלמל בלחן מתוך חלום. היה משהו כל-כך חמקמק ומעורפל בסגנון השירה שלו, אבל מצד שני היא הייתה מלאת תשוקה ואנרגיה. השירה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא מאפשר לי להשתמש בדימיון שלי ולתת פרשנות משלי לשירים, ואגב – אר.אי.אם מעולם לא פירסמו את הטקסטים של השירים בחוברות האלבומים, אולי כדי לעודד את אותה פרשנות. אפילו בתקופה בה הלהקה התחילה להצליח מסחרית ולכבוש את העולם באלבומים של Out Of Time” " ו"Green"  , וכשהדיקציה של מייקל סטייפ נעשתה רהוטה יותר והשירה שלו קיבלה יותר נוכחות במיקס, הוא עדיין שמר על התחושה המעורפלת והטקסטים המשיכו לשרת את הפרסונה האניגמטית שלו, כך שאולי זה גם לא מקרי ששם הלהקה –   R.E.Mמתייחס למצב של שקיעה לחלום. המסקנה היא בסופו של דבר, שסטייפ מלמל הרבה בתחילת הדרך והיום הוא ברור יותר, שזה בדיוק ההיפך מסבתא שלי .

 

סטייפ העיד בראיונות שרוב השירים שהוא כותב הם תוצאה של זרם אסוציאציות, לעיתים ללא הגיון, והוא בעצמו לא תמיד יודע למה התכוון המשורר.  קחו לדוגמא שיר כמו "Drive". גם אחרי הרבה האזנות שלי לשיר הזה, הטקסט נותר מסתורי אבל סטייפ מגיש אותו בכנות ועומק שמעניקים לשיר עוצמה מרגשת. הדיסוננס הזה ביצירה של סטייפ הופך אותו לאמן כל-כך ענק בעיניי. לאורך הקריירה בת השלושים שנה של אר.אי.אם, מייקל סטייפ והלהקה  זיגזגו בין הכשרון הנדיר לכתוב להיטים לרדיו שהתחבבו על כל אוזן (בשירים כמו Man On The Moon"",Stand"", It's The End of The World"" וכו') וזאת מבלי לאבד את הזווית האלטרנטיבית ממנה המוזיקה שלהם נבעה בתחילת הדרך, לבין השירים הסהרוריים והמהפנטים אותם תמיד העדפתי (כמו "E-Bow The Letter" עם גיבורת ילדותו של סטייפ, פטי סמית', או  Beat A Drum"" הנפלא מהאלבום Reveal""). ולמרות הטקסטים החידתיים של סטייפ, כמעט בכל שיר אפשר למצוא שורה מלוטשת ומדהימה שלוכדת את רוח השיר, כמו למשל "אני יושב ליד השולחן ומכריז מלחמה על עצמי" מתוך   World Leader Pretend   או "מצאתי דרך לגרום לך לחייך", (אחת השורות היפות בעולם המוזיקה לדעתי), מתוך "At My Most Beautiful" המרגש . למעשה, אני חושב שבשתי השורות האלה באים לידי ביטוי הניגודים בפרסונה של מייקל סטייפ הקונפליקט הפנימי חסר המנוחה מול העדינות המהורהרת שלו. עבורי, שני הניגודים האלה מהווים את הקסם המיוחד של אר.אי.אם  לאורך השנים.  

והנה,  היום בדיוק הוא בן 50, וזו הזדמנות חגיגית מבחינתי להוקיר תודה למוזיקאי מרתק שבמשך שלושים שנה לא הפסיק לחפש ולהתפתח לכיוונים מפתיעים ולהעניק לי ולשאר העולם פס-קול שליווה את חיי מאז גיל 16. וזכרו, כשאר.אי.אם יגיעו לארץ (שוב) אסור לשכוח לבקש מהם לשיר את "הו לייף….איטס ביגר". 

 

 

אתם יותר ממוזמנים לצפות.

כחצי שנה אני כותב (לצערי, בעצלתיים) חומר למופע סטנד אפ שאני חולם להציג בבוא היום. זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי את החומרים האלה גם בטלויזיה.

http://www.youtube.com/watch?v=xAo6OhWfjus

 

 

השיר על גוגל.

http://www.youtube.com/v/wK4cBI0mnFE&hl=en&fs=1&

all the lonely people, where do they all belong

זו אחת מעטיפות האלבומים האהובות עליי אי-פעם. "כלבי הגשם" של טום וויטס. עוד כנער התמונה הזו ריתקה אותי. מה יש בה שכל כך תפס אותי? אולי כי אני אוהב במיוחד עטיפות תקליטים עם תחושה קולנועית, שמספרות סיפור. יש משהו מסקרן ובלתי מפוענח בשתי הדמויות האלה. מצד אחד יש תחושה אמהית בחיבוק שלה, והגבר נראה קצת כמו גור מתפנק בזרועותיה. מצד שני, תמיד הרגשתי שאין ביניהם הפרש גיל ניכר, מה גם שהצחוק שלה שובר קצת את קלישאת האמא המנחמת. אבל רגע, אולי כדאי בכלל שאספר שבמשך שנים הייתי משוכנע שזה צילום מבויים במיוחד לעטיפה והגבר הוא טום וויטס.

אז מסתבר שלא. וזה הסתבר לי, במפתיע, ממש לאחרונה, תוך כדי קריאה בביוגרפיה של טום וויטס. אז ככה: בסוף שנות השישים הגיע צלם שוודי בשם אנדרס פיטרסן אל המבורג והוא התאהב בפאב ששמו CAFE LEHMITZ. המקום היה סליזי למדי יחסית לתקופה והקליינטים שהוא משך היו בעיקר מלחים וזונות. לימים הפך  אנדרס פיטרסון לאחד הצלמים המפורסמים באירופה אשר מתעד בעדשתו טיפוסים משולי החברה, את האנושיות של האנדרדוג.

טום וויטס בחר בצילום הזה כי הוא מייצג את שמו של האלבום, ובכלל, את הדמויות שעליהם הוא כותב ושר ביצירתו. וויטס מספר בביוגרפיה  שכלבי הגשם זה דימוי שהוא המציא למצב נפשי של בלבול ואבדון. הגשם העירוני מוחק ומטשטש את הטריטוריות שהכלבים סימנו ואין להם דרך לחזור על העקבות שלהם כדי להגיע הביתה. הוא גם מצטט משפט מהסרט "נהג מונית " – יום אחד ירד מבול גדול שישטוף את כל הטינופת". הכלבים הרטובים האלה, שמאבדים את הכיוון , הם כמו האנשים האבודים בשירי האלבום הזה. הנה התמונה המקורית של הצלם.

ועוד צילום של אותן דמויות

וכמה צילומים נוספים מ – CAFE LEHMITZ, די ביזאריים ועצובים.

          

איזה פוסט עגמומי יצא לי, יא וואראדי. כנסו לכאן, התמונה הזו תסיים אותו בכיף.

ראיתי סרט מקסים.

לא סתם מקסים. ראיתי סרט שגרם לי לתפוס את הראש ולהגיד כסאאמק איך לא חשבו על הרעיון הנפלא הזה קודם? (ובעיקר, איך אני לא חשבתי עליו קודם)

המוכר בספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שבמתחם בזל אמר לי "אתה אוהב מוזיקה, נכון? אז יש כאן סרט שאתה חייב לראות" והוא שלף את הסרט "once" .

"זה סרט לאנשים שאוהבים מוזיקה" הוא אמר.

ראיתי אותו כבר פעמיים. ביום ראשון אני צריך להחזיר אותו לספרייה. הזמנתי עותק מאמזוון. סרט כזה אני חייב שיהיה בבית, לראות כשיתחשק .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ONCE  הוא סרט עם רעיון כל כך פשוט – איך לספר סיפור אהבה (גם אם אפלטונית) של שני מוזיקאים חובבים, גיטריסט ופסנתרנית,  דרך השירים שהם יוצרים וכותבים. זהו סוג של מחזמר אנפלאגד. אבל בניגוד לקונבנצייה במחזות זמר בה השחקנים לפתע פוצחים בשיר כשהגיבור והגיבורה יודעים בדיוק איך הולך הפזמון ומתי התור שלהם להצטרף בקול שני כאן יש לנו סרט עם שירים שמושרים בזמן אמת. שני השחקנים הם מוזיקאים בחייהם האמיתיים שהלחינו את השירים שכל אחד שר. את שניהם לא הכרתי קודם, למרות שמעכשיו אני אעקוב אחרי הדברים שיעשו. המוזיקאי הוא  – glen hansard , סולן וגיטריסט להקת הרוק האירית THE FRAMES  והיא – פסנתרנית צ'כית בשם marketa irglova. אגב, בסרט אין לדמויות שלהם שמות. בקרדיט הם מוצגים בתור "בחור" ו "בחורה" . זה יפה בעיניי. הרי הם בעצם לא שחקנים והדמויות שהם מגלמים הן הפרסונה האמנותית שלהם כמוזיקאים. בסרט שניהם משחקים דמויות של אנשים שמוזיקה היא התשוקה הגדולה שלהם בחיים אבל לצערם היא לא מפרנסת אותם. הוא עובד בחנות שואבי אבק והיא מוכרת פרחים. הוא מנגן את השירים שלו ברחוב תמורת כמה ג'ובות, והיא היחידה ששמה לב לכמה שהשירים שלו טובים…

אין כמעט דמויות משנה. למעשה, אין פה כמעט עלילה. אבל יש סיפור של שתי דמויות שמשפיעות אחת על החיים של השני בכמה ימים אינטנסיביים. (כמו ב"אבודים בטוקיו")

האמת,  שכשהתיישבתי לראות את הסרט לא היה לי כח אליו בדקות הראשונות. העטיפה הרומנטית של הדיוידי עם הצילום המושקע של שני הגיבורים פוסעים ברחוב לא הסגירה לרגע שמדובר בסרט בסגנון ריאליסטי שצולם במצלמת DV . התאכזבתי שהבנתי שזה הולך להיות טון הסרט. הוא הזכיר לי סרטי-דוגמה וחשבתי שהוא יבאס אותי (לא אוהב דוגמה, בד"כ)

 אבל כעבור רבע שעה זה קרה – נכבשתי בקסמו. ופתאום קלטתי כמה זה חכם לעשות סרט כזה באופי כמו-דוקומנטרי. זה קרה לי בסצנה הזו:

— הסבר קצר : הבחורה הכירה את הבחור רק כמה שעות קודם. היא לוקחת אותו לחנות כלי-נגינה שהיא אוהבת אל הפסנתר שעליו היא מנגנת לפעמים. היא מבקשת ממנו לנגן שיר שלו. הוא נבוך. היא מבקשת שוב. הוא שולף גיטרה, מניח את התווים. מה שבאמת מוצלח כאן (חוץ מהשיר שהוא מצויין) זה שכמו במחזות זמר סטנדרטיים, גם כאן הדמויות שרות מילים שמתארות את מצב היחסים שלהם. רק שכאן הן לא מודעות לעובדה הזו כי השיר הרי היה קיים כבר. אבל עכשיו הוא פתאום מקבל משמעות אחרת. 

http://www.youtube.com/v/XzQRuTwaFI8&rel=1

 

מאותו רגע הייתי שלהם. של סיפור היחסים שלהם, של השירים שלהם, ושל החזון של הבמאי . (שהיה גם חבר בלהקת FRAMES כבסיסט הלהקה אבל פרש לפני כמה שנים לחפש את עתידו כבמאי) . אמנם יש מצב שהתנאים הדלים בהם צולם הסרט נבעו בעיקר מאילוצי תקציב אבל אני משוכנע שאם היו עושים סרט כזה עם תקציב של כמה מיליוני דולר הוא היה נפגם. דווקא התחושה הכל-כך אמיתית-תעודית כאילו הסרט צולם במצלמה ביתית היא שעושה את הסיפור שלהם מרגש כל כך. דווקא בגלל שזה כמו מחזמר אבל בלי גרם של סכרין.

בחיי, איזה סרט יפה זה. איזה יופי לראות סרט על מוזיקה שאין לו שום תו מזוייף. אפילו לא אחד. את כל הבחירות שבתסריט אהבתי. כולל הסוף, שגם הוא הבחירה הכי נכונה שאפשר היה לבחור לסרט כזה.

הנה,לסיום, עוד סצנה (לא לדאוג, שום ספויילרים.) הבחור והבחורה מקליטים באולפן בפעם הראשונה את אחד השירים.

http://www.youtube.com/v/eUS2ieIO5os&rel=1

 

 

 

 

גן עדן.

כמעט לכל אחד יש כמה שירים בארסנל הזיכרון האישי שמאחוריהם מסתתר סיפור שגרם לו לאהוב את השיר. משהו שהופך את השיר לקדוש עבורו. הנה סיפור קטנטן:

כשגרתי בניו-יורק בגיל 16 התאהבתי בנערה יפנית. SENTA, זה היה שמה. כמעט כמו סאנטה קלאוס. אבל יותר יפה. הכרנו כשיחקנו ביחד בהפקת החוג לדרמה של בית ספר ב"חלום ליל קיץ".  עכשיו, כשאני אומר שהתאהבתי זה ממש לא אומר שהיא אהבה אותי. או כך לפחות חשבתי, אז לא העזתי לעשות שום דבר. ומה כבר יכולתי לעשות. באותה תקופה הייתי יותר בתול מיוחנן פאולוס. וגם כשהזדמנו רגעים בהם צעדנו רק שנינו לתחנת הסאבווי, אותם רגעים בהם היה לי ברור שיש כאן משהו גם מבחינתה, גם אז לא העזתי לעשות כלום. אם הייתה לי מנהרת זמן הייתי מביא לאותו נער מפוחד איזה כאפה בצוואר בתקווה שזה יגרום לו לנשק אותה.  

כשהסתיימה שנת הלימודים חילקו לכולם ספרי מחזור. גם אני קיבלתי. כל החברים שרכשתי באותה שנה כתבו לי הקדשות נימוסיות בנוסח :  

 wow !!, it was, like, so awesome to meet you

dont forget to like come and visit us 

ואני הרי לעולם לא אתאהב במישהי שתכתוב משהו סתמי, כמו כולם.

היא כתבה ארבע שורות:

it's hard to imagine

that nothing at all

could be so exciting

could be this much fun

ולמטה היא כתבה:

david byrne

על דיוויד בירן שמעתי. ידעתי שהוא הסולן של להקת טוקינג הדס. רק שאת השיר הזה לא הכרתי. אבל השורות האלו הצליחו להגיד באופן מקסים את מה שהיה, זאת אומרת, לא היה, בינינו.

שאלתי אותה מאיזה שיר הן. אמרה שאין לה מושג. פשוט שמעה את השיר ברדיו ונתפסה על הקטע הזה.  היא חושבת שקוראים לשיר heaven , כי דיוויד בירן  חזר על השורה:

heaven is a place where nothing ever happens

בום. טסתי לחנות התקליטים הסמוכה לבית שלי, בסיינט מארקס. ישר לאות T . לא מצאתי. היו שם מספר אלבומים שלהם, אבל לא הצלחתי למצוא בהם את heaven. מה שכן, הייתה תקווה, כי היו שניים שלושה אלבומים שהיו חסרים במלאי. רצתי לטאוור רקורדס על רחוב ברודווי. טאוואר זו חנות גדולה, חייב להיות שם.

בינגו.

שיר מספר שמונה, באלבום שנקרא fear of music .

חדוות החיפוש — ככה אני קורא לתקופה ההיא, לפני עידן האינטרנט וההורדות. אין ספק, היה אז משהו אחר, בחיפוש הפיזי. בימינו יש את הקלות הבלתי נסבלת של הדאבל קליק על העכבר.

 מאז השיר heaven התברג אצלי בקטגוריית השירים הקדושים לי. הביצוע היפה ביותר שלו הוא מההופעה החיה "stop making sense" שהיא גם אלבום וסרט ההופעה האהוב עליי ביותר. ג'ונתן דמי ביים את מה שהפך להיות אחד הסרטים המדהימים שנעשו על מוזיקה. (גם prairy wind ההופעה של ניל יאנג והסרט האחרון שביים היה פשוט נפלא בעיניי). הסרט נפתח בנעליו של דיוויד בירן אשר צועד למרכז הבמה. הוא מניח בום-בוקס על הקרקע ולוחץ פליי. מהרמקולים של הטייפ בוקע לופ תופים מכני. דיוויד בירן מנגן על גיטרה אקוסטית את psycho killer, לבד על הבמה, רק הוא והתופים שנשמעים מהטייפ.

ואז מצטרפת טינה וויימאות', הבסיסטית הכי הכי מקסימה בתבל (עד היום). ואז הם עושים את heaven. כך בשיר השלישי מצטרף המתופף, וברביעי הגיטריסט. ובכל שיר מתווסף עוד אלמנט למופע, בין אם זה נגנים חדשים או תפאורה ותאורה שמתגברת. באמת שזה סרט הופעה מושלם.

אז הנה, השיר היפה הזה – גן עדן. מקום בו שום דבר אינו קורה.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1478839

 

 

 

 

 

 

 

 

נפרדנו כך.

 – " אני פשוט לא יודע מה לעשות. אין לי מושג. כבר הרבה זמן יש לי תחושה שהזוגיות הזאת מיצתה את עצמה. ראבאק, אחת עשרה שנה אנחנו ביחד. זה בלתי-נתפס כמה שזה הרבה זמן"

— " זה נשמע הגיוני. הכרתם שהייתם נורא צעירים. השתנית המון מאז"

— " שנינו השתנינו. ומשהו בכיף הזה שהיה לנו פעם קצת אבד. היום זה מרגיש כמו נטל. כמו ללכת לעבודה. כמו מס שאנחנו צריכים לשלם"

— " אולי פשוט תנסו הפסקה זמנית?"

— "דיברנו על זה. אבל זה ברור לנו שזו תהיה הפסקה ללא חזור. אין לי ספק שיש לנו את זה ביחד. אבל מה לעשות שבחודשים האחרונים בכל פעם שאני קם בבוקר וחושב על עוד עתיד משותף אני מרגיש את המחנק הזה בגרון?"

השיחה הזו התקיימה בראש שלי הרבה פעמים, ביני לבין עצמי, לפני כמה שנים. ולמרות שהיא נראית כמו שיחה על יחסים עם בחורה, היא לא. דווקא על יחסים שלי עם בחור. אבי גרייניק , שמו.  

כל קומיקאי שהיה בצמד כל-כך הרבה שנים יסכים עם הקביעה: זה זוג נשוי. חוץ מהקטע של הסקס. (למרות שאני דווקא רציתי, אבי הרגיש שהוא עוד לא בשל. אבל עזבו, נראה לי שאנחנו גולשים .) כמו בנישואים, השאלה אם התשוקה עדיין קיימת מרחפת מעל וכמו בנישואים לפעמים המאמץ המחודש לאתר את אותה תשוקה שוחק יותר מאפשרות הפרידה. גרייניק ואני הגענו לשלב שלא הצלחנו להפרות יותר אחד את השני. בדיעבד, השנה האחרונה שלנו ביחד, כשעבדנו על העונה השנייה של התכנית "כוכבי השכונה" הייתה ראשיתו של מוות ארוך. וכשבהופעות התחלנו להצחיק על טייס-אוטומטי היו אלה פרפורי הגסיסה האחרונים.

1. בחברות.

1987. בית רוטשילד, מרכז הכרמל בחיפה. חוג דרמה. ישר היה קליק. איך יודעים? כשאתה סוף סוף פוגש מישהו שצוחק מההומור האידיוטי שלך, כשאתה חושב שההומור שלו זה מה שהיה לך חסר בחיים. ואז גם מתקדמים לשיחות נפש אל תוך הלילה, ושנינו יודעים שהנה, מצאנו את אחינו התאום, זה שגם מאזין בלי סוף לראשון של נטאשה, זה שגם חושב שבחורות לא מתאהבות בבחורים הנכונים, זה שגם רואה את העולם מאותה זווית עקומה. 

עיר הנוער, 1988. היה דבר כזה פעם, אוסף של כשרונות צעירים שמקבלים במה להשפריץ את הכשרון שלהם מול חמש מאות איש, חלקם פנסיונרים, שהטריחו עצמם לצאת מהבית לגן-האם. זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו כצמד, לא שידענו אז שבאמת נהיה צמד. כבר לא זוכר מה קרה שם בדיוק, חמש דקות לפני שעלינו לבמה, אבל אבי היה מתוח, התעצבן ופלט איזה משהו, שוב, לא זוכר מה זה היה, גם הוא לא, אבל הוא הצליח להעליב אותי אחולשלוקי. זה היה הריב הראשון שלנו (בהמשך עוד יהיו ריבים חריפים הרבה יותר) ולמרות שאני לא זוכר את סיבת הריב, את הפיוס לא אשכח: תוך כדי מערכון בו שנינו יושבים על כסאות אבי פתאום נשען בצורה שהפתיעה אותי, עם היד על הברך תוך כדי שהוא פותח את כף היד ומצמיד אותה לפנים. עברו כמה שניות עד שקלטתי שכתוב שם משהו, על כף היד שלו:

— סליחה. אני אוהב אותך —

זה אבי. תשעים אחוז לב. עשרה אחוז מים.

92, אני בשנה האחרונה של הצבא. אני סוחב את אבי לדומינו גרוס, איפה שפעם ראינו צמד שהפיל לנו את הלסתות, טל ומשה קראו להם, וכשראינו אותם ידענו שאין שום סיכוי שאי-פעם נעשה משהו שיגרד את הרף שהציבו השניים האלה, עם ההומור הכי מטומטם\נשגב שעשו פה. בדומינו גרוס היה ערב קבוע בשם "פגע וברח". מי שרוצה – עולה. על אחריותו ועל חשבונו יהיה הפסיכולוג שיצטרך לממן אח"כ כדי למחוק את צלקות הטראומה במידה והקהל לא צחק. ותאמינו לי, אני ראיתי אנשים שעברו התרסקויות קולוסאליות באותם ערבים, חלקם עדיין מסתובבים עד היום בשדרות רוטשילד וממלמלים לעצמם: "למה?…למה!!"

הומור פאבים, כך קראנו לגגים הראשונים שביצענו על במת הדומינו-גרוס.  למה הומור פאבים? כי שם זה התחיל, בפאבים החייפאים, כשיישבנו עם חברים וחיפשנו מה הדברים הכי אידיוטיים שאפשר לחקות. כך הגענו, בין היתר לביסלי גריל ושאר ירקות. ראינו בזה סוג של התרסה כלפי ההומור שאליו הורגלנו, המיושן. חשבנו שנמאס כבר לראות חיקויים של אריק שרון ושמיר, אבל מה אם נעשה חיקוי של שמיר- הירק?? היום על סוג הומור כזה ללא ספק חל חוק ההתיישנות, לא ייאמן כמה זה פאסה היום, אבל בתחילת שנות התשעים זה היה חלק ממהפכה. לא פחות.

כך בעצם התחילה ההופעה שלימים תקרא "ילדים סורגים לאלוהים" (אני עד היום חושב שזה שם איום ונורא). ארבע שנים הופענו במועדונים כמו דומינו גרוס והקאמל קומדי קלאב, ללא שום גיבוי טלוויזיוני, הכל מפה לאוזן, ותוך מספר שנים לאחר שהיו לנו כשעתיים של חומר עברנו לשלב הבא והנחשק – לפתוח קופות. הופענו בכל אולם אפשרי בארץ, ממתנס חדרה עד היכל הסינרמה. עשינו מעל 1200 הופעות. אחת עשרה  שנה לא ידעתי מה זה להיות ביום שישי בבית. אבל היה אושר גדול. אין הרבה דברים שגורמים כלכך הרבה עונג וסיפוק כמו לראות דרך החור בוילון, לפני ההופעה, איך אולם של חמש מאות מקומות מתמלא באנשים שבאו במיוחד בשבילך. איזה כיף לגלות שאותן שטויות שרק לפני כמה שנים חשבנו שיצחיקו רק אותנו מאחדים אנשים. מוני מושונוב פעם בא לראות אותנו בהופעה, ניגש אח"כ מאחורי הקלעים ואמר לנו משפט נפלא: "כשאני ובראבא עשינו את מופעי הבידור שלנו ניסינו לחשוב מה יצחיק את הקהל. נראה שאתם קודם כל עושים מה שמצחיק אתכם והקהל נדבק בהנאה הזו". וואלה, צדק. בלי שנשים לב זה הפך לאג'נדה שלנו: לא משנה על איזה קהל נופלים, אנחנו נהנה. ואשכרה, נהננו כמו משוגעים. היינו במצב שהוא בעצם הכרחי לכל מי שרוצה לעמוד על במה — אנחנו לא מאמינים שאנחנו עוד מרוויחים כסף מזה!!

( האבסורד המעניין הוא שההנאות הגדולות ביותר בתחילת הדרך שלנו זכורות לי דווקא מקהל בעייתי – אין דבר שהצחיק אותנו יותר מקהל שלא הבין אותנו. משהו בדיסוננס הזה של פאנץ'ליין שמתפוגג באוויר תוך כדי שבקהל אנחנו רואים פרצופים אבודים נורא שעשע אותנו. תמיד הייתה לנו חיבה להומור לוזרים, אז כשקטע חדש שעבדנו עליו בבטחון מלא שהוא יהיה שוס לא עבד – הרגשנו אפסים –  ונקרענו מזה.   מה שמדהים שהצחוקים שלנו על הבמה תמיד הצליחו לשבור את מעטה הקרח בין הקהל וביננו, עד שבסוף הם היו לגמרי שלנו.)

הבעייה מתחילה כששוכחים.  שוכחים שפעם רק רצינו להצחיק אחד את השני. שוכחים שפעם זרם בגוף האדרנלין כבר שעלינו להסעה. בסוף שוכחים שפעם זה היה רק לשם ההנאה. ופתאום זה נהיה – עבודה.

אבל יש עוד תסמונת שמבעבעת לה בשלב מסוים:

2. שני חלקים בתוך השלם.

"איפה החבר שלך??" –  זו השאלה ששאלו אותי ואת אבי הכי הרבה, כשהלכנו לבד ברחוב. (ואת אסי ואת גורי ואת אלי ואת מריאנו וכו'…) הרי לא הגיוני שאני אלך ברחוב בלעדיו!  לפעמים, כשהייתי במצב רוח מסויים עניתי שאין לי מושג איפה אבי עכשיו, אבל אם זה נורא חשוב לדעת אני יכול להתקשר לברר. כשאחד מאיתנו היה מגיע לפגישת עבודה לפני השני היינו שומעים דרך קבע את המשפט "איפה החצי השני שלך?". (מה שפתאום גורם לי לחשוב, האם לגששים ו"מה קשור" אנשים אומרים איפה השני-שליש שלך?). גם אם בהתחלה זה נעים לשמוע, די מהר זה נהייה קצת מעיק. בעיקר אם אחד מאיתנו עונה לסלולרי ועל הקו השני יש שדרן רדיו מה-זה-מגניב שאומר "היי עידן, גם אבי על הקו! אז מה דעתכם על הזכייה של הראל מויאל בכוכב נולד?"

כמו בלהקת רוק עם שני אנשים דומיננטים, מגיע הרגע שהתסכול אורב בפינה. התחלנו לזרוק לאוויר משפטים כמו: "הגיע הזמן שנדבר" או "אני התפשרתי כל הזמן, אולי גם אתה תתפשר פעם?" . לאט מחלחל הרעיון שאנחנו שותפים לפשרה אחת גדולה. אמנם פשרה מצליחה, אפילו איכותית, אבל היי, כמה אפשר? מה עם קצת חיפוש עצמי? יכול להיות שלבד יהיה לי יותר טוב?

כבר ארבע שנים אנחנו לבד. כל אחד לעצמו. אני בטוח שמבחינה אישית לשנינו זה יותר טוב. ועדיין, אם להסתכל על זה אובייקטיבית, הדברים היפים והמקוריים ביותר שעשיתי עד היום היו במסגרת "גרייניק ואלתרמן". יכול להיות שאני אמשיך להרגיש ככה בעוד עשרים שנה (במידה ואמשיך במקצוע, מה שלא בטוח, לאחרונה אני חולם על סנדלרות בטוסקנה). מצד שני, יכול להיות שלא.

3. קרניים

ועוד דבר אחרון, לסיום. זו הזדמנות מצויינת להוסיף בבלוג אל רשימת הדברים שביימתי את סרט הטלוויזיה שעשיתי עם אבי. קוראים לו "קרניים" והוא פתח את העונה השנייה של "כוכבי השכונה". כתבתי אותו בלי לדעת שהוא יהיה שירת הברבור שלנו. אמנם אחריו הייתה עונה שלמה שצילמנו אבל היא הייתה עבורי כמו עבודות שירות. הסכמתי לעשות את העונה הזו רק כדי להגשים את חלום הסרט הזה שהתגבש אצלי בראש הרבה זמן קודם – סוג של נווה חמציצים ארוך.

אה כן, והסרט הוא על משבר בזוגיות.

אז הנה – קרניים (35 דקות). 

נ.ב.

יש מספר שירים שאני חושב שהם יכולים להיות סגירה מושלמת לסרט. בקרניים השתמשתי באחד השירים הכי מתאימים לסוף מרגש ואופטימי. הנה, עשיתי טיזר.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1185567

שיא הרגש.

זוכרים את "מנהטן" של וודי אלן? יש בסרט סצנה מקסימה בה הוא שוכב על הספה בסלון, אוחז מיקרופון ביתי ומקליט לתוך טייפ רעיונות לסרט חדש. תוך כדי הוא מבין שהסרט חייב להיות אופטימי, ואז הוא שואל את עצמו למה שווה בעצם לחיות?  הוא מונה מספר דברים ששוה לחיות עבורם, שרק עצם קיומם שווה את השהות שלו בעולם: גראוצ'ו מרקס, לואי ארמסטרונג, סרטים שוודים, פרנק סינטרה, מרלון ברנדו, התפוחים והאגסים של סזאן, הפנים של טרייסי….
מכאן מגיע אחד הסופים האהובים עליי : הוא קופא כשהוא נזכר בפנים של טרייסי (מריאל המינגוויי).  הוא קם מהספה ומתחיל לרוץ ברחובות מנהטן (על רקע המוזיקה של גרשווין) כדי לראות את טרייסי ולהגיד לה שעשה טעות איומה כשעזב אותה. הוא תופס אותה כמה שניות לפני שהיא עולה על מונית שתקח אותה לשדה התעופה,ומשם ללונדון,לחצי שנה. "אל תסעי,עשיתי טעות" הוא אומר לה. "אבל אני אחזור עוד חצי שנה" היא אומרת לו,  "חכה לי". "אבל את תשתני שם,אני בטוח. תפגשי אנשים חדשים". "לא כולם משתנים" היא עונה לו, "אתה צריך שיהיה לך יותר אמון בבני-אדם". השוט האחרון בסרט נגמר בחיוך קטן שמתפלק לו, כי היא צודקת.  וסוף. 
אוקיי,זה לא ממש קשור לנושא שאליו אני מכוון, סתם נהניתי להזכר רגע בהמשך של הסצנה .אבל המונולוג הקטן שבו הוא מונה את הדברים שבשבילם שווה לחיות מהדהד אצלי בראש כבר שנים , מאז שראיתי את הסרט בגיל 16.
עד היום אני מוצא את עצמי, בעיקר ברגעים של יאוש קל, חושב על רשימה כזאת, שבה מן הסתם יש הרבה הרבה מוזיקה.  השירה של ג'ון לנון ב "a day in a life” למשל?  היא קורעת לי את הלב גם בפעם המאה, והיא כבר סיבה שהיה שווה להיוולד. כך גם הפזמון של "life on mars" של דיויד בואי .או האלתור הממולמל של רוברט וויט בסוף של "sea song", אחד השירים היפים בעולם.

 

 יודעים מה, קחו את "GOD ONLY KNOWS "  של הביץ' בויז.  יש אושר מושלם מזה? כשבריאן ווילסון חוזר בסוף השיר על השורה  God only knows what i'd be without you   והלהקה עונה לו אני מפורק מרוב עונג. עשרים שניות כאלה שהוקלטו לפני ארבעים שנה יכולות לגרום לי לעלות על הגג של עזריאלי ולצרוח -"תודה!!"

 

כל חובב מוזיקה יכול בלי בעיה להרכיב רשימה של מאה שירים שבשבילם שווה לחיות. כמעט בכל שיר שאני ממש אוהב יש אלמנט מוזיקלי מסוים שהופך אותו לקדוש. (אם נשים בצד את הטקסט,הלחן,והשירה). בוא נקרא לזה, כלי נגינה, או רגע אינסטרומנטלי בתוך השיר שהקסים אותי מיד בפעם הראשונה ששמעתי אותו  והוא מפעים ומרגש בכל האזנה נוספת. קחו לדוגמא את המודולציה (שינוי הסולם) שיורדת למטה ב"עטור מצחך", שניה לפני שהאבוב מנגן את המלודיה. המודולציה הזו כל כך יפה, כל כך גאונית. היא גומרת אותי.
אז חשבתי, לשם התרגיל והשעשוע, לערוך רשימה של עשרים שירים שאני מאד אוהב, כאשר בכל אחד מהם בודדתי מרכיב מוזיקלי ספציפי שהנוכחות שלו בשיר כל כך יפה, ששווה לחיות בשבילה…( וכמובן,אין הכוונה לריף-גיטרות מוצלחים אך נדושים כגון satisfaction  וכו').
 בחרתי שיר אחד מכל אמן/להקה.לא הושקעה כאן יותר מדי מחשבה, אני מודה. אלו אסוציאציות  מיידיות מהזכרון ומהתבוננות חטופה בספריית הדיסקים. אז יאללה, תביאו עוד רעיונות!

אה כן, וזו רשימה של שירים לועזיים (לא מאמין שאני משתמש במילה הזו) בלבד. לא יודע למה. אולי יהיה חלק ב' פטריוטי אם הרעיון יתברר כהצלחה מסחררת…

 

אז הנה. 
 
החצוצרה של צ'ט בייקר ב shipbuilding של אלביס קוסטלו 
סולו מצמרר ונוגה. שנים הייתי מוקסם מהחצוצרה הזו בלי לדעת שזה צ'ט בייקר. כשהאסימון נפל, זה ריגש כפליים.

הגיטרה האקוסטית ב—hearts and bones של פול סיימון.
 שיר הנושא מתוך האלבום הטוב ביותר שלו לדעתי, ודוקא האלבום הזה היה כשלון מסחרי .מה שמוכיח שהקהל לא תמיד צודק. ריף הגיטרה הזה כל-כך אוורירי ועדין והוא הסיבה המרכזית ליופיו המדהים של השיר הזה. 

 
המפוחית של ג'וני מאר ב– slow emotion replay  של THE THE   
האלבום Dusk  של מט ג'ונסון היה אחד האלבומים שהצילו אותי בתקופה מבולבלת ודכאונית, אי שם בתחילת שנות התשעים.השיר הזה היה הפייבוריט שלי בגלל נגינת המפוחית. כבוד לג'וני מאר הענק שמתארח באלבום הזה ומחולל פלאים במפוחית לא פחות מהפלאים שלו כגיטריסט בסמית'ס.  
 
התופים ב running up that hill   של קייט בוש.
אני זוכר את עצמי בכתה ט' בעירוני- ה' חיפה מתופף את הלופ תופים הזה עם הפה, תוך כדי השיעור. אחד השירים החושניים שאני מכיר, בעיקר בגלל סאונד התופים והשירה של קייט בוש.
 
החליל ב  hide and seek   של הווארד ג'ונס.
על חיבתי להווארד ג'ונס כבר הצהרתי בעבר. השיר הזה הוא אחד מהבלדות היפות שזכורות לי מהאייטיז, הפזמון שלו מדהים והחליל מדגיש את המוטיב הקוסמי והמסתורי של השיר היפייפה הזה.

הסולו גיטרה ב- something של הביטלס.
השיר שעליו סינטרה אמר "שיר האהבה הגדול בכל הזמנים" מתנגן אצלי במערכת לאחרונה באיכות מעולה בזכות האלבום LOVE.  אני מניח שהבחירה בסולו של קלפטון ב –while my guitar gently weeps  יותר מתבקשת, אבל סולו הגיטרה בסאמת'ינג יותר צנוע ויותר מרגש. 

הסקספון ב the working hour של טירס פור פירס.

על הלהקה הזו אני הרוס עד היום (למרות ש shout שיר קצת מחורבן בעיני). נגינת הסקסופון פה כל כך הלהיבה אותי בגיל 15 והריצה אותי לקנות אלבומים של ג'ון קולטריין וצ'רלי פארקר,למרות שלא התעניינתי (אז) בג'ז.  
 
 
הבס ליין שנכנס בבית השני של is this it   של הסטרוקס.
הרגע שנדלקתי על הסטרוקס היה הרגע ששמעתי את הבס ליין הזה. אני אוהב שהוא מגיע רק בבית השני.

הצ'לו ב —the shining של בדלי דרואון בוי.
יאיר רוה ואני עשינו תכנית רדיו בגלצ לפני כמה שנים -"ציפורי לילה קולנועיות". יאיר הביא לתחנה את האלבום הראשון של בדלי דרואון בוי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו. נכבשתי מיד, בשיר הפותח, לצלילי הצ'לו (והחצוצרה עליו). מאותו רגע ידעתי שאני מאוהב ביוצר המוכשר הזה. 
 
כלי המיתר ב day is done   של ניק דרייק.
יש מיליונים של שירים בהם כלי מיתר מעלים את מפלס הרגש. זה השיר הראשון שקפץ לי לראש כשחיפשתי דוגמא. 
 
הגיטרה בפתיח של  little wing  ג'ימי הנדריקס.
בזכות הקטע הזה התחלתי ללמוד גיטרה בכתה י'. מאז לא התקדמתי הרבה.

הפסנתר שמנגן את ג'ינגל בלס ב river  של ג'וני מיטשל.
אחד השירים העצובים שנכתבו אי-פעם. התשובה של ג'וני מיטשל לשירי הכריסמס הצ'יזיים. הבדידות שלה, מול ה"ביחד" של החג. הפסנתר מנגן את ג'ינגל בלס בתחילת השיר בהרמוניה המוכרת, אך בסופו הוא "מעקם" את האקורדים ויוצר אינטרפטציה עגומה ומלנכולית לשיר. כואב בנשמה. 

הגלוקנספיל ב no surprises של רדיוהד. 

הגלוקנספיל הוא כלי ממשפחת כל ההקשה, דמוי קסילופון רק עם ברים ממתכת וצלילים גבוהים במיוחד. הפתיח של no surprises מקסים ונכנס ישר ללב.

נגינת הבס ב- don’t give up של פיטר גבריאל.
אחרי הצבא חלקתי דירה עם בחור בשם ששי מזרחי, בסיסט מחונן שניגן עם מיטב המוזיקאים בארץ. הוא ניגן כמעט בכל ערב, כמנטרה לפני השינה, את הריף-בס של השיר הזה, ואני התהפנטתי לי בשקט מהחדר ליד.
 
האורגן ב not dark yet  של בוב דילן.
אני חושב שזה השיר שאני הכי אוהב שלו. האורגן החרישי מרפד ב"שטיח" את השיר הזה ונותן לו את הצבע הלילי ,האינטימי. 

הבנג'ו ב seven swans של סופיאן סטיבנס.

סופיאן הוא גאון אמיתי שמנגן על כל כלי אפשרי. זה אלבום על טהרת הבנג'ו, וכמה שזה יפה.

הגיטרה בפתיח של over the hills and far away של לד זפלין
מעולם לא הערצתי אותם כמו רבים מחברי, אבל השיר הזה הוא בונבון אמיתי. עוד אחד מהקטעים הראשונים שניסיתי ללמוד על גיטרה,בכתה י'.  

הסולו גיטרה ב—Bodhisattva של סטילי דן.
וירטואוזי ומלא שמחה. קטע נגינה שהיה גורם אפילו לסטיבן הוקינג לנענע את הראש.

 

המפוחית של סטיבי וונדר ב–isnt she lovely

טוב נו…כל מילה מיותרת.

 

ההדגשים המוזיקלים ב-you do something to me של פול וולר.

הדגשים מוזיקלים?  מה לעשות, לא מצאתי דרך אחרת לתאר את הטה דה דה דה דם בפזמון. אבל זה הרגע שאני הכי אוהב בשיר הענק הזה. חוץ מזה,הייתי חייב לדחוף את פול וולר פנימה. 
 
 

ג'ון לנון – שלושים שנה אחרי מותו.

זהו טור שכתבתי ושפורסם בווינט בשמיני לדצמבר 2010. יום הרצח של ג'ון לנון.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3995817,00.html

two of us

http://www.youtube.com/v/Dmc606VQX7k&hl=en_US&fs=1&

 

דניאלה ספקטור ואני בדואט מתוך פסטיבל הביטלס

אלביס, כוס תה? לא

קריירות של מוזיקאים ותיקים הן דבר מרתק להפליא. אי אפשר לתחזק רפרטואר מוזיקלי של שלושים ומשהו שנה בלי לאכזב, בלי לטעות, בלי לחפש מקורות השראה חדשים שיעוררו רעב. מבחינה זו, לאלביס קוסטלו יש את אחת הקריירות המגוונות והמאתגרות שאני מכיר. הוא זיגזג בין כל כך הרבה ז'אנרים מוזיקליים בחייו עד שאם יספרו שהאלבום הבא שלו יהיה מורכב משירי יודל, זה כלל לא יפתיע את מעריציו. הוא נגע בהכל – מפאנק עד ג'ז, מקאנטרי עד רביעייה קאמרית – והתחושה היא שכל תחום שהוא פלרטט איתו התאים לו ככפפה ליד.

קוסטלו, שהוא דור שלישי למשפחת מוזיקאים, מכיר מוזיקה. לא במקרה בחר בו המגזין "וניטי פייר" לכתוב להם רשימה של 500 (!!) האלבומים האהובים עליו. למעשה, חוץ מפול וולר, שגם הוא, כמו קוסטלו, התחיל מתנועת הניו ווייבפוסט-פאנק ובהמשך חייו שילב את השפעות הסול והג'ז ביצירה שלו, אין עוד אמן בגילו שכל כך סקרן להתנסות בהרפתקאות מוזיקליות חדשות (היחידי שמתקרב לפתיחות הנועזת הזו, גם אם בפיגור של 20 שנה, הוא בק).

 

  

קישורים:

 

אבל הכי חשוב: אין כמעט אף זמר שאני מעריץ באותו הלהט שבו אני מעריץ את קוסטלו מאז גיל חמש עשרה. אולי חוץ מדיוויד בואי והביטלס. אני זוכר איך זה התחיל בינינו, אותו רגע מכונן בכתה ט', בו שמעתי לראשונה את "אליסון" וידעתי מיד שהאיש הזה עושה מוזיקה שמדברת אליי. השירה שלו בבלדה הזו פשוט הרגה אותי, בעיקר בלחן המופלא של הפזמון (באחד מראיונותיו, אגב, סיפר קוסטלו שהושפע בכתיבתו ישירות מהפזמון של "Ghetto Child" של הדטרויט ספינרס).

 

באותה תקופה יצא לי לראות בטלוויזיה (אני חושב שזה היה בפינה של קוטנר ב"זהו זה") את הקליפ לאחד מלהיטיו הגדולים, "Every Day I Write a Book". אוטומטית נכבשתי במוזרות הקוּלית-גיקית של היצור הזה. אפילו באקסנטריות של זמרי האייטיז הוא הצליח לבלוט באאוטסיידריות שלו.

 

תקליט הקוסטלו הראשון שקניתי היה אלבום אוסף שלו: מבחר שירים מושלמים שפלפלו לי את החיים במשך כמה חודשים טובים. קצת לאחר מכן, בשנת 89', רכשתי את האלבום "ספייק", שבדיוק יצא אז, וידעתי שאלביס קוסטלו הוא אמן שהייתי רוצה שיהיו לי את כל התקליטים שלו בבית. מאז, אני מקפיד לקנות כל אלבום שהוא מוציא. בראיון וידאו שנערך כאן בוואלה! לפני שנתיים, נשאלתי איזה אמן שולט בדיסקייה שלי. אלביס קוסטלו היתה התשובה. 27 אלבומים שלו, חלקם בוטלגים. ניל יאנג ודיוויד בואי נושפים בעורפו.

ועדיין לא אמרתי מילה על המילים. קוסטלו הוא להטוטן טקסטים. הוא אשף של משחקי המילים. (אני משוכנע שאם הוא היה דובר עברית הוא היה אוהב את מאיר אריאל). הוא לעולם לא מתיפייף או מתנחמד בכתיבה שלו. להיפך, הוא מושחז, אכזרי וסרקסטי. (באחד משיריו הקיצוניים, לא רק שהוא מאחל למרגרט תאצ'ר למות, הוא גם מצהיר שהוא יהיה זה שישמח לדרוך על העפר של הקבר).

 

הוא גם אלוף בלכידת הניואנסים העדינים שמתארים את האהבה או הזוגיות. יש לו יכולת לדחוס עומק של ספר שלם בשיר של שלוש דקות. למען האמת, כמה שלא נברתי בשירים שלו עד היום, אני עדיין מתקשה לפענח חלק גדול מהם. הוא הריץ אותי למילון אינספור פעמים. חבל שאין ספר קסוטו מיוחד לקוסטלו. קסוטוסטלו.

 

קישורים:

 אתמול התבשרנו שקוסטלו יגיע בקיץ לקיסריה. יש להניח שעיקר ההופעה יוקדש לאלבום האחרון שלו, "Secret, Profane & Sugarcane", שאותו הוא מקדם. זהו אלבום קונספט מתוק ביותר, כולו מוקדש לשירי קאנטרי והבלו גראס.

אבל אם מותר להביע משאלה, הייתי רוצה לראות את קוסטלו עומד על הבמה בקיסריה ונותן בראש כמו פעם. לעזאזל, לפי האלבום הלפני אחרון שלו, "מומופוקו", והביצועים שלו בתוכניתו "ספקטקל" שבערוץ סאנדנס, האיש הזה עדיין יודע לצרוח. תנו לי לראות אותו מוציא את הורידים ב"פאמפ איט אפ" ו"רדיו רדיו" ואני מאושר.

כמובן שאין סיכוי שהקהל הישראלי ייתן לו לרדת מהבמה בלי לשמוע אותו זועק "איי וונט יו", אחד השירים הגדולים אי פעם על האובססיה שבאהבה. אבל בכל מקרה, מה שהוא לא ייבחר לשיר, בשבילי זו תהיה הגשמת חלום לראות אותו בקיסריה. למרות שבז'אנר המזרחי הוא עדיין לא נגע…

קישורים:

 

IT'S

ג'ורג' הריסון סיפר פעם שהוא מאמין שהרוח של הביטלס נכנסה אל חבורת מונטי פייתון, כי הביטלס התפרקו בדיוק כשהפייתונים התחילו, בסוף שנת 69. כנראה שזה לא מקרי שג'ורג' הריסון בעצמו נהיה מעריץ נלהב של מונטי פייתון והפך למפיק של הסרט "בריאן כוכב עליון". הם, מצידם, הוקירו לו תודה במופע המרגש שאריק קלפטון הפיק לזכרו ביום השנה למותו . מי שלא ראה אנשים בני שישים ומשהו עומדים על הבמה באולם המעונב והמכובד ביותר באנגליה, הרויאל אלברט הול, שרים "שבי לי על הפנים ותגידי לי שאת אוהבת אותי" ובסוף מסתובבים ועושים מונינג לקהל עם התחת הרופס שלהם, לא יודע מה זה באמת להנציח מישהו. כי גם שם, בקונצרט המחווה להריסון, מול קהל שציפה להרבה דמעות, באו מונטי פייתון והחליפו את האווירה באולם למשהו שונה לגמרי.

הקביעה שמונטי פייתון היו לקומדיה מה שהביטלס היו למוזיקה התחזקה כשראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה התיעודית המצוינת עליהם, "מונטי פייתון – כל האמת (כמעט)" בערוץ 8 בכבלים. היא גם הזכירה לי איך צפיתי בהתרגשות באנתולוגיה של הביטלס – הסדרה התיעודית ששודרה בסוף שנות התשעים. כמו הביטלס במוזיקה, כך גם מונטי פייתון עשו מהפכה והיו חלוצים ביצירת הומור שהמציא מחדש את הכללים. וכמו הביטלס, גם הם הצליחו לכבוש את אמריקה ולשנות את כל מה שידעו שם על קומדיה.

 

בכלל, לחבורת מונטי פייתון הייתה עוצמה והשפעה של להקת רוק. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי המוזיקה של הביטלס, שליוותה אותי מאז שאני קטן, ואין עוד תופעה שעיצבה את האהבה שלי לקומדיה כמו הקרקס המעופף והסרטים של מונטי פייתון. בתור נער שגילה אותם בערך בגיל 15, מיד הערצתי את האנרכיה המוחלטת שלהם, סגדתי לשנינות המבריקה שלהם והוקסמתי מהעולם הסוריאליסטי שברא טרי גיליאם באנימציה המופרעת שליוותה את המערכונים. אבל בעיקר התמכרתי לאופן בו הם נתנו לגיטימציה להתנהג כמו אידיוט מוחלט. לא היה לי אושר גדול יותר מלראות חבורה של קומיקאים בריטים לבושים כמו זקנות שמדברות בקול גבוה ומרביצות לאנשים ברחוב, או לצפות באדם שעומד בשדה ופתאום מתפוצץ. כי מעבר לגאונות שבה ידעו לנסח מחדש את חוקי ההומור, או לדרך החריפה שבה הם ביקרו כל מה שהיה סמכותי וממסדי, הפייתונים קידשו את השטות כערך עליון.

 

 

קחו דוגמא ממערכון ריקוד הדגים, אחד האהובים עליי. מבחינתי אין דרך יותר נכונה להגדיר אותו מאשר טמטום נשגב. ואלו עשרים שניות שלא מפסיקות להצחיק אותי כבר שנים. יש מושג כזה בשיחות של קומיקאים שנקרא "הומור בטן" ו"הומור ראש". הקטע הזה הוא מאה אחוז הומור בטן – אין לו שום אמירה, הוא נונסנס טהור. כזה הוא גם המערכון הקורע של "האולימפיאדה המטופשת".  עד היום אני זוכר איך החזקתי את הבטן שעה כשראיתי אותו לראשונה.

לעומת זאת, המערכון החכם על משרד הוויכוחים  הוא יצירת מופת קומית שכתובה באופן מבריק ומזכירה כמה אינטלקטואלי ומדויק היה ההומור שלהם. וזו הגדולה של חבורת מונטי פייתון, הם ידעו לערבב בין שני סוגי ההומור האלה בצורה מושלמת ולהיות חלק בלתי נפרד מעולם האסוציאציות של מי שהעריץ אותם. כי מאז הסרט "הגביע הקדוש" אני לגמרי מפחד מארנבות; ומאז "טעם החיים" בכל פעם שאני רואה איש שמן יושב במסעדה אני מדמיין איך עוד שנייה הוא יקיא הכל לתוך גיגית; ובכל פעם שאני רואה חוטב עצים אני יודע שהוא אוהב בסתר ללבוש בגדי נשים; ובזכותם אני יודע איך התנהגו באינקוויזיציה הספרדית; ובזכותם אני מלמד את הבת שלי בת השש ללכת הליכות מטופשות. ובעיקר, בזכות חבורת מונטי פייתון למדתי להסתכל על הצד הבהיר של החיים.

 

 

קטע סטנד אפ שלי.

http://www.youtube.com/watch?v=AlAgNlS_rpk

סיכומונצ'יק העשור במוזיקה.

כולם מסביב מסכמים את העשור, אז הזדרזתי בכמה שעות האחרונות שנותרו לי לפני סוף העשור, וטוב שכך אחרת הייתי מתמזמז עם זה שעות.  אבל לפני שאזכר בכמה שירים שאהבתי במיוחד, אני רוצה לעשות כבוד נוסף ללהקה שליוותה אותי בעשור הזה יותר מכל להקה אחרת. אני מדבר כמובן על WILCO , שמבחינתי הם כרגע הלהקה הטובה ביותר בעולם. למה? דונט גט מי סטארטד!! הלחנים המתוקים-מרירים שגדלים עליי עם כל האזנה, העיבודים שמשפריצים המצאות (אלוהים נמצא בפרטים הקטנים של כל שיר שלהם), הטקסטים שלא מפסיקים לרגש אותי אך עדיין נותרים לא לגמרי מפוענחים, כמו שאני אוהב, השירה הזרוקית של ג'ף טווידי, אבל כמה לב ונשמה יש בה. ואולי גם בגלל שווילקו היא להקה שלא מפסיקה לחפש, ואת זה אני הכי אוהב. אין כמעט להקות שמצליחות עדיין לשלהב אותי באותה עוצמה באלבום השביעי שלהם. ווילקו לא מפסיקים להדהים אותי ביכולת שלהם לכתוב שירים טובים. פשוטו כמשמעו. שירים טובים.

קחו דוגמא מהשיר המופלא הזה – HUMMINGBIRD . תמהיל פשוט מושלם של מילים לחן ועיבוד. השילוש הקדוש.

 הטקסט של השיר הזה, שמדבר על זכרון, הוא דוגמא מופתית לכשרון הכתיבה של ג'ף טווידי.

http://www.youtube.com/v/C6-hIczcC-A&hl=en_US&fs=1&

עינב שיף, מבקר מוזיקה מוואלה, שאל אותי לפני כמה ימים מהו שיר העשור שלי. אמרתי לו שזו בחירה בלתי אפשרית, ראבאק, אני מזל מאזניים.  אבל אחרי זה חשבתי שאם המדד הוא לפי השיר ששמעתי הכי הרבה בריפיט, אז כנראה זה JESUS ETC .  אם היה פרס אוסקר לתפקיד משנה בעיבוד של שיר, הייתי נותן אותו לכינור. שימו לב לדינמיקה השונה שלו בכל בית או פזמון בשיר הכל-כך יפה הזה. אשכרה שיר העשור. או שאני סתם טיפוס מינורי מדי.

http://www.youtube.com/v/cBhj73WtiZU&hl=en_US&fs=1&

 

עד כאן ווילקו, והנה עוד כמה שירים מצויינים אהבתי בעשור הזה. 

——————————————-

השיר עם הפתיח הכי מלטף

(צ'לו וקרן יער. לא צריך הרבה יותר מזה לעשות לשערות שלי עמודו )

 

http://www.youtube.com/v/H4o5tGajfYE&hl=en_US&fs=1&

 

וזה השיר שהכי הקפיץ לי את הבוקר:

 

http://www.youtube.com/v/ma9I9VBKPiw&hl=en_US&fs=1&

 

וגם זה. לגמרי גם השיר הזה.

 

שיר הפרידה המרגש: (עליו כתבתי בהרחבה כאן)

http://www.youtube.com/v/4K0yU1VzwII&hl=en_US&fs=1&

 

שיר ההספד הכי יפה:

בן פולדס שר על אליוט סמית ,הגיבור שלו.

http://www.youtube.com/v/GaXAMYZLDe0&hl=en_US&fs=1&

 

שיר הכי מקסים של אב לבת שלו.

http://www.youtube.com/v/DhT0Pydv4JQ&hl=en_US&fs=1&

 

אה, והנה דוגמא לשני שירים שגלגלצ פיספסו. למה קולדפליי כן ו- אלבוו לא?  ולמה לא היה שום ניסיון בתחנת-השבט לידד את הקהל הישראלי עם ה – DOVES? הרי אם זה היה שיר של U2, עם אותו עיבוד, זה היה להיט.  

 

http://www.youtube.com/v/ERulrmjfucc&hl=en_US&fs=1&

 

וכל שיר מ – BACK TO BLACK של אימיי ווינהוס, הזמרת הכי טובה של השנים האחרונות.

 

ולסיום:

השיר הכי יפה על אמריקה של עידן בוש.

http://www.youtube.com/v/-hZS9oYHj74&hl=en_US&fs=1&

 

נ.ב

אני ממעט לכתוב על מוזיקה ישראלית כאן בבלוג, למרות שיש לי אליה תשוקה לא פחותה. רק אציין שבמשאל של ערוץ 24 כשפנו אליי לפני חודש, בחרתי ב"עיניים זרות" של רונה קינן כשיר העשור שלי ו-"עיר" של שלומי שבן כאלבום העשור.