שי גולדשטיין עובר דירה.

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=2211673

 

מתוך התכנית "לא לפני הילדים".

ראיתי סרט מקסים.

לא סתם מקסים. ראיתי סרט שגרם לי לתפוס את הראש ולהגיד כסאאמק איך לא חשבו על הרעיון הנפלא הזה קודם? (ובעיקר, איך אני לא חשבתי עליו קודם)

המוכר בספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שבמתחם בזל אמר לי "אתה אוהב מוזיקה, נכון? אז יש כאן סרט שאתה חייב לראות" והוא שלף את הסרט "once" .

"זה סרט לאנשים שאוהבים מוזיקה" הוא אמר.

ראיתי אותו כבר פעמיים. ביום ראשון אני צריך להחזיר אותו לספרייה. הזמנתי עותק מאמזוון. סרט כזה אני חייב שיהיה בבית, לראות כשיתחשק .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ONCE  הוא סרט עם רעיון כל כך פשוט – איך לספר סיפור אהבה (גם אם אפלטונית) של שני מוזיקאים חובבים, גיטריסט ופסנתרנית,  דרך השירים שהם יוצרים וכותבים. זהו סוג של מחזמר אנפלאגד. אבל בניגוד לקונבנצייה במחזות זמר בה השחקנים לפתע פוצחים בשיר כשהגיבור והגיבורה יודעים בדיוק איך הולך הפזמון ומתי התור שלהם להצטרף בקול שני כאן יש לנו סרט עם שירים שמושרים בזמן אמת. שני השחקנים הם מוזיקאים בחייהם האמיתיים שהלחינו את השירים שכל אחד שר. את שניהם לא הכרתי קודם, למרות שמעכשיו אני אעקוב אחרי הדברים שיעשו. המוזיקאי הוא  – glen hansard , סולן וגיטריסט להקת הרוק האירית THE FRAMES  והיא – פסנתרנית צ'כית בשם marketa irglova. אגב, בסרט אין לדמויות שלהם שמות. בקרדיט הם מוצגים בתור "בחור" ו "בחורה" . זה יפה בעיניי. הרי הם בעצם לא שחקנים והדמויות שהם מגלמים הן הפרסונה האמנותית שלהם כמוזיקאים. בסרט שניהם משחקים דמויות של אנשים שמוזיקה היא התשוקה הגדולה שלהם בחיים אבל לצערם היא לא מפרנסת אותם. הוא עובד בחנות שואבי אבק והיא מוכרת פרחים. הוא מנגן את השירים שלו ברחוב תמורת כמה ג'ובות, והיא היחידה ששמה לב לכמה שהשירים שלו טובים…

אין כמעט דמויות משנה. למעשה, אין פה כמעט עלילה. אבל יש סיפור של שתי דמויות שמשפיעות אחת על החיים של השני בכמה ימים אינטנסיביים. (כמו ב"אבודים בטוקיו")

האמת,  שכשהתיישבתי לראות את הסרט לא היה לי כח אליו בדקות הראשונות. העטיפה הרומנטית של הדיוידי עם הצילום המושקע של שני הגיבורים פוסעים ברחוב לא הסגירה לרגע שמדובר בסרט בסגנון ריאליסטי שצולם במצלמת DV . התאכזבתי שהבנתי שזה הולך להיות טון הסרט. הוא הזכיר לי סרטי-דוגמה וחשבתי שהוא יבאס אותי (לא אוהב דוגמה, בד"כ)

 אבל כעבור רבע שעה זה קרה – נכבשתי בקסמו. ופתאום קלטתי כמה זה חכם לעשות סרט כזה באופי כמו-דוקומנטרי. זה קרה לי בסצנה הזו:

— הסבר קצר : הבחורה הכירה את הבחור רק כמה שעות קודם. היא לוקחת אותו לחנות כלי-נגינה שהיא אוהבת אל הפסנתר שעליו היא מנגנת לפעמים. היא מבקשת ממנו לנגן שיר שלו. הוא נבוך. היא מבקשת שוב. הוא שולף גיטרה, מניח את התווים. מה שבאמת מוצלח כאן (חוץ מהשיר שהוא מצויין) זה שכמו במחזות זמר סטנדרטיים, גם כאן הדמויות שרות מילים שמתארות את מצב היחסים שלהם. רק שכאן הן לא מודעות לעובדה הזו כי השיר הרי היה קיים כבר. אבל עכשיו הוא פתאום מקבל משמעות אחרת. 

http://www.youtube.com/v/XzQRuTwaFI8&rel=1

 

מאותו רגע הייתי שלהם. של סיפור היחסים שלהם, של השירים שלהם, ושל החזון של הבמאי . (שהיה גם חבר בלהקת FRAMES כבסיסט הלהקה אבל פרש לפני כמה שנים לחפש את עתידו כבמאי) . אמנם יש מצב שהתנאים הדלים בהם צולם הסרט נבעו בעיקר מאילוצי תקציב אבל אני משוכנע שאם היו עושים סרט כזה עם תקציב של כמה מיליוני דולר הוא היה נפגם. דווקא התחושה הכל-כך אמיתית-תעודית כאילו הסרט צולם במצלמה ביתית היא שעושה את הסיפור שלהם מרגש כל כך. דווקא בגלל שזה כמו מחזמר אבל בלי גרם של סכרין.

בחיי, איזה סרט יפה זה. איזה יופי לראות סרט על מוזיקה שאין לו שום תו מזוייף. אפילו לא אחד. את כל הבחירות שבתסריט אהבתי. כולל הסוף, שגם הוא הבחירה הכי נכונה שאפשר היה לבחור לסרט כזה.

הנה,לסיום, עוד סצנה (לא לדאוג, שום ספויילרים.) הבחור והבחורה מקליטים באולפן בפעם הראשונה את אחד השירים.

http://www.youtube.com/v/eUS2ieIO5os&rel=1

 

 

 

 

הלהקה הכי טובה שיש היום.

 

עשרה אלבומים שאהבתי במיוחד השנה ( פלוס אחד בהוצאה מחודשת):

 

 אלבום השנה שלי:

WILCO – SKY BLUE SKY

 

 

"רציתי לעשות אלבום עם שירים ישירים, לשם שינוי. בלי להתחבא מאחורי צלילים מסובכים. העולם עכשיו כל-כך  מבולבל וחסר יציבות שחשבתי שלא בא לי לכתוב שירים מתחכמים מדי כרגע. כל מה שאני רוצה זה שמישהו ישיר לי שיר פשוט, שירגש אותי, שיידבר אליי בשפה שאני זקוק לה כרגע….כנות פשוטה. זה מה שרציתי לכתוב בתקופה הזו של חיי" 

(— ג'ף טווידי, סולן "ווילקו" , בתחילת הסרט התעודי המצורף כדיסק בונוס לאלבום)  

 

ווילקו היא כנראה הלהקה האהובה עליי בעולם בשנים האחרונות. ודווקא האלבום האחרון שלהם לא תפס אותי בהאזנה ראשונה. אמנם ידעתי מראש שהם עובדים על אלבום חזרה לשורשים, אלבום הומאז' לאמריקנה, לאלט – קאנטרי שפירסם אותם, הרחק מהכיוון אליו התפתחו בשני האלבומים הקודמים שלהם שפתחו אותם לקהל אחר, שוחר אלטרנטיב. ידעתי מראש ושמחתי על כך כי אני מאד אוהב את האלבומים המוקדמים שלהם. אבל אחרי חודשים של ציפייה לחדש של אחת הלהקות הנפלאות באמריקה כיום – התאכזבתי. משהו בסך-הכל של השירים הרגיש קצת חיוור מדי, יותר מדי שגרתי.

טעיתי. 
 למוזיקה פופולרית יש פריבלגיה שאין לסרטי קולנוע או לספרות והיא היכולת המיידית לשדרג את הרושם הראשוני של היצירה. זה מה שכיף כל-כך בדיסקים שמונחים לך על השולחן ליד המערכת  וקורצים לך לגלות אותם מחדש, בניגוד לקבצי מוזיקה שמאוכסנים בהארד-דיסק.  חלק מהקסם הכמוס שגורם לי להיות אוהב מוזיקה מושבע זה להעמיק עם כל האזנה אל גילוי חדש שטמון ביצירה. זו חלק מהגדולה של יצירת אמנות אמיתית. האלבום של ווילקו הוא אלבום שגדל עליי עם כל האזנה. אחרי האכזבה הראשונית נתתי לשנינו לנוח כמה שבועות. ואז חזרתי אליו שוב. ופתאום הורגש הניצוץ. הפוטנציאל שיש כאן משהו נפלא משחשבתי.  כל מה שהייתי צריך זה קצת יותר סבלנות, כמו השם של אחד השירים היפים באלבום.
 
"סקיי בלו סקיי" הוא לא אלבום של מנגינות גדולות אבל הוא לחלוטין אלבום של נגינה גדולה.  זה אלבום של אווירת ג'ם סשן במובן הכי טוב של המילה. אחרי שני האלבומים הקודמים והאקספירמנטלים שנוצרו בחבלי לידה קשים . "ווילקו" מזכירים לעצמם שהכל התחיל בעצם מכמה חברים שרצו לנגן ביחד כמה שירים בגראז'. אבל למרות הכמיהה לשירים ישירים ולמרות החזרה אל מוצא הלהקה הנטוע חזק בקאנטרי-רוק,  ווילקו של "סקיי בלו סקיי"  לא נופלים למלכודת של הבנאליה. העיבודים שלהם עדיין מלאי הברקות קטנות, וראבאק, יש בכמה שירים סולו-גיטרות  ממהמשובחים ששמעתי לאחרונה במוזיקה. זה לא תקליט שמתיימר להיות יקיר הסצנה האלטרנטיבית או להיות מחובק ע"י המיינסטרים.  בגלל זה אני אוהב אותו כל-כך, כי אני מאמין לו. כי זה אלבום של יוצרים שלא מתביישים בזה שהם כבר קצת מבוגרים. וזה כל מה שיש.

 

אז זה השיר שפותח את האלבום: (אין כאן וידאו, רק אודיו) .הסולו גיטרה פה עושה לי צמרמורת בלמטה של הגב.

http://www.youtube.com/v/9kzkXc_6_So&rel=1
 

זה ביצוע אקוסטי ואינטימי לבלדה הכל כך יפה – " be patient with me " מתוך הסרט התעודי שלהם.

http://www.youtube.com/v/u4FnPD7HyUI&rel=1

——————————————————————————————————————- 

 

הנה עוד אלבומים שעשו לי טוב השנה:

 

האלבום עם המהדורה המיוחדת הכי משמחת:

 prefab sprout – steve mcqueen

מדובר באלבום שיצא ב -1985 והשנה יצא מחדש בגרסת רי-מסטרד + דיסק בונוס

 קשה לי לתאר לכם איזה משמעות יש לתקליט הזה מבחינתי. זה הולך אחורה במנהרת הזמן הפרטית  שלי לכתה  ט

"when love breaks down"  היה השיר שגרם לי לקנות את התקליט בדאבל-די, חנות התקליטים החיפאית המיתולוגית.  השיר "goodbye lucille #1"  גרם לי להתאהב בלהקה. התקליט הזה הוא ללא ספק אחד מהזכרונות המרגשים שיש לי מפס-קול חיי באותה תקופה. היום, עשרים ומשהו שנה אחרי, זה עדיין אלבום יפייפה ביותר, למרות שההפקה המוזיקלית של תומס דולבי  עשוייה ליפול על אזניים ערלות שלא גדלו באייטיז. אני באופן אישי מת על זה.  אוקיי, אבל כאן נכנס הקאץ', לכל מי שקשה לו עם אובר-הפקתיות א-לא שנות השמונים. לאלבום מצורף דיסק בונוס עם גרסאות אקוסטיות למיטב שירי האלבום שהוקלטו ב-2007. תעשו לי טובה, כנסו לאתר הזה, והאזינו לשני שירים בגרסת האלבום ואז באקוסטית. (מומלץ להתחיל מ"אפטייט" בגרסה המקורית ואז באקוסטית).  יש לי הרגשה שלא רק אני אמור להיות מאוהב בשירים האלה. זה יכבוש גם אתכם אני חושב. 

 

 

 האקוסטיים:

 

 suzanne vega – beauty and crime

סוזאן וגה הוציאה השנה את האלבום הכי יפה שלה . מה יש לומר, אני פשוט נפעם מהכשרון שלה כל פעם מחדש. בראש ובראשונה, בגלל שהטקסטים שלה הם מהחכמים והעמוקים שיש בעולם המוזיקה הפופולרית, לדעתי. בגלל שכמלחינה היא עדיין לא איבדה את זה גם אחרי עשרים שנה והיא ממשיכה להלחין מנגינות שלא נופלות באיכותן מ"מרלנה און דה וול". בגלל שהיא נטולת פוזה של יוצרת אלטרנטיבית עכשווית אבל עדיין עושה מוזיקה אמיצה מדי בשביל להמשיך למכור בוחטות.  בגלל שהיא יודעת לכתוב על האנשים הקטנים בציוריות קולנועית עוד מימיי "המלכה והחייל". בגלל שסוזאן וגה  יכולה לעשות בית-ספר לכל הסינגר – סונגרייטריות  שלפחות מבחינת ההייפ ויחסי הציבור כבשו את קהל האינדי והאלטרנטיב יותר ממנה בשנים האחרונות.
האלבום האחרון שלה מוקדש לאחיה טים וגה שנפטר השנה ולעיר ניו-יורק שהייתה אהבתו הגדולה. .. חלק מהשירים מספרים את הסיפור הביוגראפי של האח, כמו השיר על הזכרונות שלו מהרחוב בו הוא גר, או יצירת המופת הנפלאה "ניו-יורק היא אשה" בה גדולתה כתמלילנית מחוננת  מגיעה לשיאים כשהיא משווה בשיר את ההכרות עם ניו-יורק להתאהבות באשה, כולל המשפט הכי יפה ששמעתי השנה בשיר:  

  new york is a woman she will make you cry, and for her you're just  another guy"

 

iron and wine – the sheperds dog

לפני כשנה כשהתחלתי לכתוב כאן שיתפתי אתכם ברכש החדש שכבש את ליבי  –  סם בין (שמתחבא מאחורי השם "איירון אנד ווין"). האלבום שלו  "our endless numbered days"  הוא עדיין האלבום הכי יפה בעולם שאני שם באייפוד כשאני רוצה להרדם באמצע היום עם חיוך . מה שמעניין במיוחד היא האבולוציה המוזיקלית שלו שהתחילה ממוזיקת לו-פיי שהוקלטה בתנאים הכי צנועים שיש עד האלבום האחרון שהוא המופק ביותר בקריירה שלו, גם אם הוא לא איבד את הציביון הייחודי שלו לשיר בצורה הכי אינטימית כאילו הוא עדיין מתכוון רק להוציא גיטרה ולשיר לי משהו בסלון.  אני באופן אישי עדיין מעדיף אותו ערום מהפקה מוזיקלית כמו בשני האלבומים הראשונים שלו, אבל אם חושבים על זה, הוא בטוח יודע יותר טוב ממני מה יגרום לי להמשיך לאהוב אותו. האחרון שלו הוא עדיין מהאלבומים הכי יפים שיצאו השנה, והשיר הזה פשוט גומר אותי . עד עכשיו אין לי מושג על מה הוא, אבל איזו מנגינה אלוהית, זה פשוט לא יאומן

 

 

הכיפיים:

 

shins  –  wincing the night away the

הלוואי וכל האלבום היה עומד ברף של ארבעת השירים הראשונים. אינאל דינאק איזה פתיחה מושלמת יש לאלבום הזה.  phantom limb  הוא השיר הכי טוב של השנה. 

 

 

super furry animals – hey venus

אני מת על הוולשים האלה. בעיקר כשהם מזכירים לי מוטציה של הביץ'-בויז כמו בשיר show your hands שהוא הפייבוריט שלי באלבום שלהם. מאד מאד רוצה לראות אותם לייב.  אומרים שזו חוויה מעולם אחר.

 

 albert hammond junior – yours to keep 

אני חושב שאני אחד היחידים בארץ שחושב שזה אלבום פשוט מצויין. בכלל, אני חושב שאני אחד היחידים ששמע עליו. אלברט מי? אלברט המונד! הגיטריסט של הסטרוקס. וכן, זה אלבום שנשמע קצת כמוהם. רק סוחב לכיוון הרבה יותר פופי. והוא יודע לכתוב שירים קליטים עם אחלה ריפ-גיטרות שבא לך לזמזם מיד.  כן, כמו הסטרוקס, רק אחרת. בדרכו.  

 

 

האלבום האידיאלי לפתוח איתו את היום  :

 

monkeys – favorite worst nightmare arctic 

 

כשאני פותח את היום אני אוהב טורבו של אדרנלין למח. אין כמו שני האלבומים האינטנסיביים של הארקטיקים לעשות את העבודה. הם גדולים, הילדודס הזונות האלה.

 

הדינוזאורים: 

 

 

 Neil young chrome dreams

לא מזמן ספרתי וראיתי שניל יאנג הוא האמן שיש לי הכי הרבה דיסקים שלו. הוא עקף אצלי את דילן, דיוויד בואי ואלביס קוסטלו. אני כבר לא יודע אם במקרה של ניל יאנג אני משוחד או שהוא באמת מוציא בשנים האחרונות אלבומי מופת. אני אמנם חושב ש – " prairie wind "  הקודם שלו היה המסטרפיס הכי גדול בעשרים שנה האחרונות של הקריירה שלו, אבל מספיק שבאלבום הנוכחי שלו ישנו שיר מרגש כמו  "shining light" ואני שלו לנצח נצחים. כרגיל.

 

springsteen – magic

ברוס הוא דווקא דוגמא למוזיקאי שאני מאד אוהב אבל מעולם לא הרגשתי דחף להשלים את כל הדיסקוגרפיה שלו כמו במקרה של ניל יאנג למשל. אין לי הסבר לזה. לפעמים אני נשאר קצת מרוחק מהמוזיקה שלו. מצד שני, מג'יק הוא אלבום כל-כך סוחף שהתמכרתי אליו לגמרי. בחודש האחרון הוא הפך להיות אחד הדיסקים המושמעים בבית. מה שיפה הוא שלמרות כל השנים האלה עם האי – סטריט בנד הוא והלהקה שלו עדיין נשמעים רעבים כמו פעם. כססאמק, הלוואי עליי בגיל חמישים פלוס.

 

אלבום הקאמבק של השנה:

crowded house – time on earth

 

קראוודד האוס מעולם לא היו להקה של הייפ. יש אנשים רבים שמעקמים את האף כשאני אומר שזו להקה גדולה,  וש-  NEIL FINN , הסולן והיוצר המרכזי הוא אחד מכותבי השירים הדגולים בגלובוס .ועדיין, אותם אנשים יאהבו את "פני ליין" של מקרטני או את "מיסטר בלו סקיי" של אלקטריק לייט אורקסטרה .קראוודד האוס הם להקת פופ-רוק מורכבת ועמוקה בדיוק כמו שני השירים שציינתי ולמרות ש–     "whether with you"  אכן שיר מנג'ס יש להם ארסנל של שירים מושלמים. את ניל פין מעריצים בכל העולם מבכירי המוזיקאים וההופעה החיה האהובה עליי   בדיוידי היא הופעה שלו בה מתארחים ג'וני מאר (סמית'ס) אדי ודר (פרל ג'ם) אד אובריאן (רדיוהד) וליסה ג'רמנו. וכולם באו כמעריצים.

 

לפני כשנתיים המתופף של קראוודד האוס התאבד. לפי הדיווחים, השנים שעברו עליו לאחר שהלהקה פירקה את החבילה היו קשים מדי.  הארוע הטראגי הזה החזיר את ניל פין אל הבסיסט ניק סימור כדי להקליט ביחד מחדש, אחרי כמעט עשר שנים.  בראיונות איתו הוא מספר שהאלבום הזה נוצר מתוך ההבנה שהחיים שלנו פה ברי-חלוף (מכאן שם האלבום)  והקשר האנושי בין יקירך הוא לא מובן מאליו. התוצאה היא אוסף של שירים נהדרים בסימן אהבה ואבדן. התקליט הזה קיבל ביקורות מצויינות בכל עיתוני המוזיקה…רק פה….נאדה. אז הנה, שיידעו הניו – זילנדים שיש איזה חיפאי במזרח התיכון שמאד מאד אוהב אותם.

 

 

——————————————

שני אלבומים טובים נשארו בחוץ:  ארקייד פייר ורדיוהד.