שיא הרגש.

זוכרים את "מנהטן" של וודי אלן? יש בסרט סצנה מקסימה בה הוא שוכב על הספה בסלון, אוחז מיקרופון ביתי ומקליט לתוך טייפ רעיונות לסרט חדש. תוך כדי הוא מבין שהסרט חייב להיות אופטימי, ואז הוא שואל את עצמו למה שווה בעצם לחיות?  הוא מונה מספר דברים ששוה לחיות עבורם, שרק עצם קיומם שווה את השהות שלו בעולם: גראוצ'ו מרקס, לואי ארמסטרונג, סרטים שוודים, פרנק סינטרה, מרלון ברנדו, התפוחים והאגסים של סזאן, הפנים של טרייסי….
מכאן מגיע אחד הסופים האהובים עליי : הוא קופא כשהוא נזכר בפנים של טרייסי (מריאל המינגוויי).  הוא קם מהספה ומתחיל לרוץ ברחובות מנהטן (על רקע המוזיקה של גרשווין) כדי לראות את טרייסי ולהגיד לה שעשה טעות איומה כשעזב אותה. הוא תופס אותה כמה שניות לפני שהיא עולה על מונית שתקח אותה לשדה התעופה,ומשם ללונדון,לחצי שנה. "אל תסעי,עשיתי טעות" הוא אומר לה. "אבל אני אחזור עוד חצי שנה" היא אומרת לו,  "חכה לי". "אבל את תשתני שם,אני בטוח. תפגשי אנשים חדשים". "לא כולם משתנים" היא עונה לו, "אתה צריך שיהיה לך יותר אמון בבני-אדם". השוט האחרון בסרט נגמר בחיוך קטן שמתפלק לו, כי היא צודקת.  וסוף. 
אוקיי,זה לא ממש קשור לנושא שאליו אני מכוון, סתם נהניתי להזכר רגע בהמשך של הסצנה .אבל המונולוג הקטן שבו הוא מונה את הדברים שבשבילם שווה לחיות מהדהד אצלי בראש כבר שנים , מאז שראיתי את הסרט בגיל 16.
עד היום אני מוצא את עצמי, בעיקר ברגעים של יאוש קל, חושב על רשימה כזאת, שבה מן הסתם יש הרבה הרבה מוזיקה.  השירה של ג'ון לנון ב "a day in a life” למשל?  היא קורעת לי את הלב גם בפעם המאה, והיא כבר סיבה שהיה שווה להיוולד. כך גם הפזמון של "life on mars" של דיויד בואי .או האלתור הממולמל של רוברט וויט בסוף של "sea song", אחד השירים היפים בעולם.

 

 יודעים מה, קחו את "GOD ONLY KNOWS "  של הביץ' בויז.  יש אושר מושלם מזה? כשבריאן ווילסון חוזר בסוף השיר על השורה  God only knows what i'd be without you   והלהקה עונה לו אני מפורק מרוב עונג. עשרים שניות כאלה שהוקלטו לפני ארבעים שנה יכולות לגרום לי לעלות על הגג של עזריאלי ולצרוח -"תודה!!"

 

כל חובב מוזיקה יכול בלי בעיה להרכיב רשימה של מאה שירים שבשבילם שווה לחיות. כמעט בכל שיר שאני ממש אוהב יש אלמנט מוזיקלי מסוים שהופך אותו לקדוש. (אם נשים בצד את הטקסט,הלחן,והשירה). בוא נקרא לזה, כלי נגינה, או רגע אינסטרומנטלי בתוך השיר שהקסים אותי מיד בפעם הראשונה ששמעתי אותו  והוא מפעים ומרגש בכל האזנה נוספת. קחו לדוגמא את המודולציה (שינוי הסולם) שיורדת למטה ב"עטור מצחך", שניה לפני שהאבוב מנגן את המלודיה. המודולציה הזו כל כך יפה, כל כך גאונית. היא גומרת אותי.
אז חשבתי, לשם התרגיל והשעשוע, לערוך רשימה של עשרים שירים שאני מאד אוהב, כאשר בכל אחד מהם בודדתי מרכיב מוזיקלי ספציפי שהנוכחות שלו בשיר כל כך יפה, ששווה לחיות בשבילה…( וכמובן,אין הכוונה לריף-גיטרות מוצלחים אך נדושים כגון satisfaction  וכו').
 בחרתי שיר אחד מכל אמן/להקה.לא הושקעה כאן יותר מדי מחשבה, אני מודה. אלו אסוציאציות  מיידיות מהזכרון ומהתבוננות חטופה בספריית הדיסקים. אז יאללה, תביאו עוד רעיונות!

אה כן, וזו רשימה של שירים לועזיים (לא מאמין שאני משתמש במילה הזו) בלבד. לא יודע למה. אולי יהיה חלק ב' פטריוטי אם הרעיון יתברר כהצלחה מסחררת…

 

אז הנה. 
 
החצוצרה של צ'ט בייקר ב shipbuilding של אלביס קוסטלו 
סולו מצמרר ונוגה. שנים הייתי מוקסם מהחצוצרה הזו בלי לדעת שזה צ'ט בייקר. כשהאסימון נפל, זה ריגש כפליים.

הגיטרה האקוסטית ב—hearts and bones של פול סיימון.
 שיר הנושא מתוך האלבום הטוב ביותר שלו לדעתי, ודוקא האלבום הזה היה כשלון מסחרי .מה שמוכיח שהקהל לא תמיד צודק. ריף הגיטרה הזה כל-כך אוורירי ועדין והוא הסיבה המרכזית ליופיו המדהים של השיר הזה. 

 
המפוחית של ג'וני מאר ב– slow emotion replay  של THE THE   
האלבום Dusk  של מט ג'ונסון היה אחד האלבומים שהצילו אותי בתקופה מבולבלת ודכאונית, אי שם בתחילת שנות התשעים.השיר הזה היה הפייבוריט שלי בגלל נגינת המפוחית. כבוד לג'וני מאר הענק שמתארח באלבום הזה ומחולל פלאים במפוחית לא פחות מהפלאים שלו כגיטריסט בסמית'ס.  
 
התופים ב running up that hill   של קייט בוש.
אני זוכר את עצמי בכתה ט' בעירוני- ה' חיפה מתופף את הלופ תופים הזה עם הפה, תוך כדי השיעור. אחד השירים החושניים שאני מכיר, בעיקר בגלל סאונד התופים והשירה של קייט בוש.
 
החליל ב  hide and seek   של הווארד ג'ונס.
על חיבתי להווארד ג'ונס כבר הצהרתי בעבר. השיר הזה הוא אחד מהבלדות היפות שזכורות לי מהאייטיז, הפזמון שלו מדהים והחליל מדגיש את המוטיב הקוסמי והמסתורי של השיר היפייפה הזה.

הסולו גיטרה ב- something של הביטלס.
השיר שעליו סינטרה אמר "שיר האהבה הגדול בכל הזמנים" מתנגן אצלי במערכת לאחרונה באיכות מעולה בזכות האלבום LOVE.  אני מניח שהבחירה בסולו של קלפטון ב –while my guitar gently weeps  יותר מתבקשת, אבל סולו הגיטרה בסאמת'ינג יותר צנוע ויותר מרגש. 

הסקספון ב the working hour של טירס פור פירס.

על הלהקה הזו אני הרוס עד היום (למרות ש shout שיר קצת מחורבן בעיני). נגינת הסקסופון פה כל כך הלהיבה אותי בגיל 15 והריצה אותי לקנות אלבומים של ג'ון קולטריין וצ'רלי פארקר,למרות שלא התעניינתי (אז) בג'ז.  
 
 
הבס ליין שנכנס בבית השני של is this it   של הסטרוקס.
הרגע שנדלקתי על הסטרוקס היה הרגע ששמעתי את הבס ליין הזה. אני אוהב שהוא מגיע רק בבית השני.

הצ'לו ב —the shining של בדלי דרואון בוי.
יאיר רוה ואני עשינו תכנית רדיו בגלצ לפני כמה שנים -"ציפורי לילה קולנועיות". יאיר הביא לתחנה את האלבום הראשון של בדלי דרואון בוי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו. נכבשתי מיד, בשיר הפותח, לצלילי הצ'לו (והחצוצרה עליו). מאותו רגע ידעתי שאני מאוהב ביוצר המוכשר הזה. 
 
כלי המיתר ב day is done   של ניק דרייק.
יש מיליונים של שירים בהם כלי מיתר מעלים את מפלס הרגש. זה השיר הראשון שקפץ לי לראש כשחיפשתי דוגמא. 
 
הגיטרה בפתיח של  little wing  ג'ימי הנדריקס.
בזכות הקטע הזה התחלתי ללמוד גיטרה בכתה י'. מאז לא התקדמתי הרבה.

הפסנתר שמנגן את ג'ינגל בלס ב river  של ג'וני מיטשל.
אחד השירים העצובים שנכתבו אי-פעם. התשובה של ג'וני מיטשל לשירי הכריסמס הצ'יזיים. הבדידות שלה, מול ה"ביחד" של החג. הפסנתר מנגן את ג'ינגל בלס בתחילת השיר בהרמוניה המוכרת, אך בסופו הוא "מעקם" את האקורדים ויוצר אינטרפטציה עגומה ומלנכולית לשיר. כואב בנשמה. 

הגלוקנספיל ב no surprises של רדיוהד. 

הגלוקנספיל הוא כלי ממשפחת כל ההקשה, דמוי קסילופון רק עם ברים ממתכת וצלילים גבוהים במיוחד. הפתיח של no surprises מקסים ונכנס ישר ללב.

נגינת הבס ב- don’t give up של פיטר גבריאל.
אחרי הצבא חלקתי דירה עם בחור בשם ששי מזרחי, בסיסט מחונן שניגן עם מיטב המוזיקאים בארץ. הוא ניגן כמעט בכל ערב, כמנטרה לפני השינה, את הריף-בס של השיר הזה, ואני התהפנטתי לי בשקט מהחדר ליד.
 
האורגן ב not dark yet  של בוב דילן.
אני חושב שזה השיר שאני הכי אוהב שלו. האורגן החרישי מרפד ב"שטיח" את השיר הזה ונותן לו את הצבע הלילי ,האינטימי. 

הבנג'ו ב seven swans של סופיאן סטיבנס.

סופיאן הוא גאון אמיתי שמנגן על כל כלי אפשרי. זה אלבום על טהרת הבנג'ו, וכמה שזה יפה.

הגיטרה בפתיח של over the hills and far away של לד זפלין
מעולם לא הערצתי אותם כמו רבים מחברי, אבל השיר הזה הוא בונבון אמיתי. עוד אחד מהקטעים הראשונים שניסיתי ללמוד על גיטרה,בכתה י'.  

הסולו גיטרה ב—Bodhisattva של סטילי דן.
וירטואוזי ומלא שמחה. קטע נגינה שהיה גורם אפילו לסטיבן הוקינג לנענע את הראש.

 

המפוחית של סטיבי וונדר ב–isnt she lovely

טוב נו…כל מילה מיותרת.

 

ההדגשים המוזיקלים ב-you do something to me של פול וולר.

הדגשים מוזיקלים?  מה לעשות, לא מצאתי דרך אחרת לתאר את הטה דה דה דה דם בפזמון. אבל זה הרגע שאני הכי אוהב בשיר הענק הזה. חוץ מזה,הייתי חייב לדחוף את פול וולר פנימה. 
 
 

train in the distance

בימים בהם יש לי הצגה בקאמרי ("המפיקים") ,כמו בשבוע שחלף, אני קופץ לפני ההצגה לחנות הדיסקים הקרובה "מוזיקה-נטו" כדי לקנות דיסקים. אתמול שמעתי בחנות שיחה בין שני אנשים. אחד מהם התלבט אם לקנות את  LOVE  של הביטלס . הבחור השני אמר שזאת נראית לו עוד דרך חדשה של ג'ורג' מרטין לעשות מהם כסף. "שיעזוב אותם כבר בשקט . הבנו, הוא היה המפיק שלהם,בסדר.. אבל מה רע בכל האלבומים שלהם כמו שהם? די! שישיג לעצמו חיים. "
 
שמעתי וחייכתי לעצמי, לא כי אני מסכים איתו (זה דווקא אלבום די כיפי) אלא כי זה פתאום הזכיר לי מערכון מעולה שראיתי על ג'ורג' מרטין. חיפשתי אם הוא קיים ביוטיוב, ומצאתי! 

מה היה קורה אילו ג'ורג' מרטין היה נחטף ע"י טרוריסטים?

 

http://www.youtube.com/v/yIA_NVFnXZ8
 
 
 
 
ובכן, המערכון הוא של חבורה בריטית אדירה שנקראת  BIG TRAIN   ובעיניי יש להם את תכנית המערכונים המצחיקה ביותר מאז מונטי פייטון. היו להם שתי עונות ב BBC  (את שתיהן יש באוזן השלישית-כך גם אני גיליתי אותם לפני כשנתיים).   
 
אז בהזדמנות זו הנה עוד כמה קטעים שלהם,למי שיש לו זמן לקצת קומדיה טובה.

 הנה קטע מצחיק במיוחד על בוס שמבקש מהעובדים להפסיק לאונן במשרד (wanking). ההקבלה לעישון–מבריקה. ואני נורא אוהב את המשחק הריאליסטי והבימוי הדוקומנטרי כאן:

 

http://www.youtube.com/v/VKH9ECC_Qa4

 
 
והנה קטע מקסים לגמרי ואידיוטי לחלוטין. גברים ברחוב שמתחרמנים מ…טוב,תראו לבד. הבת שלי ביקשה לראות אותו היום שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם. אפשר להבין למה :

 

http://www.youtube.com/v/7z0Pe5rN7tk

 
 
והנה מערכון עם טיימינג מצחיק ומדויק,מהסוג שאי אפשר ממש לכתוב על נייר.

 

http://www.youtube.com/v/JZ4pKGahmBs
 
 

ולקינוח,נונסנס טהור.

 

http://www.youtube.com/v/wcMuTsBFQTE

 

אז זה הפוסט הראשון שיקוטלג ב "קומדיה". אולי אביא עוד כאלה בהמשך.

 

 

 
 
 

ההנאה שבאיטיות

וואו. קודם כל אני רוצה להגיד תודה רבה לכל המגיבים שנכנסו לבלוג. בעיקר על תגובות מרגשות שקיבלה הרשימה על עלי מוהר. קיבלתי גם מיילים מקסימים בעקבותיה.  תענוג לדעת שיש עוד אנשים שהשירים "אם יוולד לי ילד",  ובעיקר "כל עוד"  קורעים אותם מבפנים. בכלל, לאט מתבהר לי שכתיבה לבלוג יכולה למלא את הנפש לא פחות מדברים אחרים שעד לא מזמן חשבתי שהם הכי ממלאים את הנפש. ..כבר כמה ימים אני מתהלך עם עקצוצי אושר קטנים בלי ממש להבין למה. אז אולי זו הסיבה. חבל שלא ידעתי קודם,הייתי חוסך הרבה כסף ששילמתי לפסיכולוג.
 
מצד שני, אני לפעמים די איטי. כל תהליך הכתיבה,ובכלל ההחלטה לשבת ליד מחשב ולכתוב..?  אני מגלה שזה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. אנשים שמנהלים בלוגים הזהירו אותי מהשיעבוד. "אתה תתמכר!". "אתה תמצא את עצמך חושב נון סטופ על הפוסט הבא". אז נכון. הראש באמת מלא בשפע רעיונות ,וזה די כיף לרקוח במח את הרשימות הבאות. להערכתי בוויקנד הקרוב אתחיל להפציץ. אם אתגבר על האיטיות,כלומר…
 
 
אז בינתיים,עד הרשימות הקרובות, קבלו בבקשה ממני הזרקה של יופי מזוקק לתוך הלב. הנה אחד היוצרים שמחמם לי את הלילות הקרים לאחרונה. שמו iron and wine  (שמו האמיתי הוא סם בין.) ואם כבר מדברים על איטיות,ראו  איזה קליפ עדין,איטי, ושובה לב יש לשיר המקסים הזה:  naked as we came

 

 

http://www.youtube.com/v/pollkXmdxwc

 
Iron and wine הוא כמו מלאך קטן שיושב על הכתף ושר אל תוך האוזן שלך, כתב עליו אחד המבקרים בגארדיאן, וזה לגמרי נכון. בדומה לניק דרייק( שיש להניח שממנו הוא הכי הושפע) יש גם לו קול מלטף, פגיע ומעורר הזדהות. וכמו ניק דרייק,יש לו טקסטים נפלאים, פרוזאים. שירה אמיתית. 

 

שימו לב לדוגמא,לאחד השירים היפים שלו בעיניי– bird stealing bread . בשיר הוא מספר על בחורה שעזבה אותו לטובת בחור אחר. כמו בשירים רבים אחרים ששמענו הוא שואל אם היא מאושרת ואם היא נוצרת את הרגעים הקסומים והמשותפים כמוהו. אבל ההברקה בשיר היא המוטיב של הציפור שגונבת את הלחם שהוא הביא לשפת הים.  התיאור של הציפור שלוקחת  ממנו משהו ומתעופפת כדימוי לבחורה שנלקחה ממנו הוא כל כך יפה. קולנועי.

הנה הטקסט של   bird stealing bread 
 
 

tell me, baby, tell me
are you still on the stoop
watching the windows close?
i've not seen you lately
on the street by the beach
or places we used to go

i've a picture of you
on our favorite day
by the seaside
there's a bird stealing bread
that i brought
out from under my nose

tell me, baby, tell me
does his company make
light of a rainy day?
how i've missed you lately
and the way we would speak
and all that we wouldn't say

do his hands in your hair
feel a lot like a thing
you believe in?
or a bit like a bird
stealing bread out from under your nose?

tell me, baby, tell me
do you carry the words
around like a key or change?
i've been thinking lately
of a night on the stoop
and all that we wouldn't say

if i see you again
on the street by the beach
in the evening
will you fly like a bird
stealing bread out from under my nose?
 

 ואיזה פיוט ואמת יש בטקסט כזה:

do his hands in your hair
feel a lot like a thing
you believe in?
or a bit like a bird
stealing bread out from under your nose?

——————————————————————————————————————————-

אגב,חדי העין בטח שמו לב לחוסר ההחלטיות (הטיפוסי) שלי בעניין שם הבלוג. קודם היו לו שני שמות אחרים שלא הייתי שלם איתם. פתאום אתמול שמעתי את השיר המעולה של יהלי סובול ברדיו וזה התחבר,אז שיניתי. מקווה שאתביית אחת ולתמיד.

 

 

 

 
 
 
 
 

 
 
 

 

ורוד, עם קורט תכלת.

 את הידיעה על מותו של עלי מוהר קיבלתי בסמס ביום חמישי בערב, כשהייתי בהופעה חגיגית של ערן צור וחברים, בדיוק בשיר "ערב ב' כסלו "(שיר אובדן). הכרתי את עלי, והיה לי כבוד ועונג לשתף איתו פעולה. יוני רכטר ועלי ארחו את אבי גרייניק ואותי בהופעה משותפת שלהם בצוותא.היה כל כך כיף,ו הכימיה בין שני הזוגות קסמה לכולם שהוחלט לקחת תאריכים נוספים של הסיבוב הזה.  ואכן, כל סופרלטיב שנאמר בימים האחרונים על אופיו ומזגו של עלי מוצדק. איש נפלא. והחיבור של יוני רכטר ושלו, אמנותית ואישית, היה מעורר השראה.

כל אחד מהצמדים שר בהופעה שירים של הצמד השני. יוני ועלי שרו את "ימים של שקט" (שגרייניק הלחין) והם ביצעו כמה שירי שטות שאהבו עוד מ"פלטפוס". בחיי, לראות את האיש שהלחין את עטור מצחך שם על עצמו פאה שחורה ושר שיר במבטא של שורוק זה אושר די גדול.
גרייניק ואני בחרנו, כל אחד, שיר של עלי ויוני לשיר סולו. אבי בחר את שטח ההפקר. אני מיד הסתערתי על "אם יוולד לי ילד". היה לי סוד קטן באותה תקופה כשעבדנו על המופע—אשתי הייתה בהריון בחודש הראשון. כיוון שבשלב מוקדם זה של ההריון נהוג לא לספר לאיש ,הסתרתי מהם את הסיבה האמיתית שזינקתי על השיר הזה דווקא (אם כי גרייניק,בדיעבד,כשסיפרתי לו על ההריון כעבור חודשיים אמר שמיד ידע  כבר בחזרות  ע"פי הדרך שבה אמרתי שזה השיר שאני רוצה לשיר..)

הנה הטקסט. ותיכף ארחיב.
 

אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.

אם יוולד לי ילד
אביגדור, או קוהלת,
אני אסביר לו ת'הבדל
בין סתם יונה ובין צוצלת.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית

וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
והוא צוחק לי,
הוא שורק לי,
ובוכה לי

ואני כבר יודע
שכשאהיה בן מאה
הוא כבר לא יהיה
כל כך קטן
אם נרצה נלך גם לסרט
ואם לא – אז לא,
ואני ארצה לספר
איך הייתי בגילו.

וגם בכדורגל
תהיה לו יד ורגל
הוא עוד יגיע לנבחרת
או שלפחות לסגל
קדימה! להבא
אתה תלמד מאבא
איך לעצור כדור מן האויר!
אני קורא לו –
הוא לא עונה לי
איזה ילד,
ילד קצת חצוף.

וזה נעים לי,
זה מתאים לי –
הוא שורק לי
לא קטן מדי,
לא גדול מדי,
ילד די נחמד.
 

לכאורה, זה טקסט די קליל יחסית ליצירות העמוקות יותר של עלי (גם מבחינת הלחן של יוני). אבל יש בשיר הפשוט הזה כנות כובשת של גבר שמפלל לילד. (אגב,לעלי יש בת בשם שרון מנישואיו הראשונים). אדם שכותב משפט כל-כך נפלא כמו "אני חושב עליך—וכבר עולה בי אמהות גברית" הוא אדם כלבבי. הרגעים הקטנים בשיר בהם הוא מפנטז איך ילמד את בנו לעצור כדור, וילמד אותו להבחין בין סוגי ציפורים, כמו גם חוסר ההתייפפות והידיעה שהילד מתחצף לאבא לפעמים—…פשוט מקסים בעיני.

המשפט שהכי סיקרן אותי היה "ורוד,עם קורט תכלת". קודם כל, אמרתי לעלי, גם לאחר הרבה האזנות לביצוע המקורי של גידי גוב לא הבנתי מה פשר "ורוד ימכור את תכלת". " ג'ויין דה קלאב " ,עלי אמר, "כולם שואלים אותי מה הכוונה ב– ורוד ימכור את תכלת. אז תעשה טובה, כשאתה מבצע את השיר תקפיד לעשות הפרדה בין המילים שיבינו.." והוא הוסיף " והכוונה כמובן אליי . אני ורדרד עם עיניים תכולות" .

ביום ראשון בבוקר היה איור צבעוני של עלי על שער "גלריה" של עיתון הארץ ומיד נזכרתי במשפט ההוא.
 
ואילו היום ,לאחר שאני כבר אבא , הייתי כנראה בוחר לשיר שיר אחר של עלי, אחד היפים ביותר שנכתבו בעברית על חדוות ההורות–  השיר "כל עוד" (מתוך האלבום המשותף שלו ושל יוני – "מחשבות ואפשרויות"). ושימו לב, השיר הזה באיזה שהוא מקום הוא ההמשך הישיר של "אם יוולד לי ילד": 

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב
(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

המחזוריות שבשיר– גבר שמלווה את בנו לכתה ונזכר איך אביו ליווה אותו פעם, היא תימה שמעסיקה ומרגשת אותי כבר שנים, והיא כמובן העמיקה עם היותי אבא.

וישנו רגע אחד מסוים בשיר,לקראת סופו, לפני הפזמון הגוספלי המרגש בסוף, בו האב שר "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא\ גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה" . השילוב של הטקסט והלחן כל-כך סוחף ומרומם בעוצמה שלו, והוא מקבל משמעות חדשה ומצמררת עם מותו של עלי.

אגב, בסוף נולדה לי בת, לא בן, והיא ורודה עם קורט תכלת.

 והיא אכן פתחה לי דלת לחדרים שנסגרו מזמן.
 

על קו הזינוק.

 
?So Russel,what do you like about music—
To begin with?…..everything–

(מתוך "כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו) 
 
 
שלום לכל מי שקורא.
הרבה זמן אני מתכנן וחולם לכתוב על אהבתי למוזיקה –אובססיה רצינית ביותר בחיי.
 פה ושם, במהלך השנים האחרונות,  כשגיליתי אלבום או אומן שנכנס לי ללב הרמתי טלפון לעורך התרבות של אחד מהעיתונים מקומונים וביקשתי לכתוב. "אם אתה כל-כך אוהב לספר על המוזיקה שאתה אוהב למה שלא תפתח בלוג?" אמר לי לא מזמן אחד מהם. אז הנה, הגיע הזמן. 

 

 אז לפני הכל, ורגע לפני המבוא לבלוג הטרי, הנה אחת הסצנות האהובות עליי ביותר בכל הזמנים. סצנה זו מהסרט הנפלא "דיינר"  ממחישה בדיוק מה היא מוזיקה בשבילי ועד כמה אני פאנאט ופדנט בקשר לאלבומים שלי. וכן, כמו בסצנה, האובססיה הזו יוצאת על אשתי לפעמים. (סליחה, מיה, זה הכל מאהבה. למוזיקה.)

 

 
http://www.youtube.com/v/7lSdvLV4LM8
 

———————————————————————————————————-

חיפה.1985. אני בכתה ט'. סופר את הדקות לסיום השיעור כדי לעלות כבר על האוטובוס שיקח אותי למקדש הפרטי שלי ששכן במרכז הכרמל-חנות התקליטים "דאבל די"
"הגיע, הגיע?" אני שואל בתקווה את המוכר. "עוד לא" הוא אומר, ". כבר אמרתי לך אתמול שזה יקח כמה ימים. תבוא עוד כמה ימים,אבל תרים טלפון לפני  "
הופעתי שוב למחרת. המוכר חייך אליי "עקשן אתה. אבל יש לך מזל, דווקא הגיע היום. אתה ממש אוהב את דמעות לפחדים אה?"
פוס רגע. התרפקות נוסטלגית קטנה: אני מת על התרגומים העבריים של הלהקות של האייטיז (ברור שזה התחיל הרבה קודם עוד מתקופת "חיפושיות הקצב"  אבל את השמות האלה אני אמרתי בריל-טיים) ראשים מדברים, מעמידי הפנים. תא רך, מועצת הסגנון,  פשוט אדום ,פעמיים דוראן . כנראה שאם קולדפליי היו קיימים באייטיז הם היו נקראים משחק קר. אגב, התרגום היחידי שהתעלה אז  אפילו על האנגלית היה קניבלים צעירים ונאים כי בעברית המילה "נאים" קיבלה משמעות כפולה בהקשר הקניבלי. 

 את "songs from the big chair" של tears for fears חרשתי עד זוב דם מהמחט. ההתמכרות  האודיופילית שלי החלה אז, בסביבות כתה ח' ו–ט', בתקופת חדש חדיש ומחודש ברשת ג'.. . ניהלתי מעקב צמוד בדפי פוליו של התהפוכות במצעד הבריטי . מביך, אבל טוני פיין היה לתקופה מסוימת האדם שהכי רציתי לפגוש בעולם.
שנה לאחר מכן (86) נסענו לשנת שבתון בניו-יורק (גרנו ברחוב בליקר בגריניץ' ויליג'—אשכרה מרכז העולם). זו כנראה הייתה השנה המדהימה בחיי כנער. השנה שעיצבה וחידדה את טעמי המוזיקלי. שם החל סיפור האהבה שלי עם הקיור,סמית'ס,אקו והבאנימן וגם squeeze. אבל לא רק גל חדש ספגתי שם. גיליתי את נפלאות הקינקס, דיויד בואי המוקדמים,הג'אם  והעמקתי לפרטי פרטים את ההכרות שלי עם הדיסקוגרפיה של הביטלס והסטונס.  
כשהגעתי חזרה לארץ ישירות לכתה י"א זה כבר היה ברור—אני משועבד לצליל.

ההערצה למוזיקה כמו החיפוש המתמיד אחרי השיר שישנה לי את החיים (ולו לחמש דקות) הם חלק בלתי נפרד ממני. 

אז ככה-
לא רק על מוזיקה אספר פה. גם על קולנוע. גם על קומדיה. פה ושם אכתוב על חוויותי כאבא ,ויש להניח שגם על זה אספר דרך פילטר קולנועי\מוזיקלי\קומי. יהיה כיף .

אה,וכמובן,למה לא לנצל את המקום כדי להראות עבודות אישיות..הנה אחת לדוגמא,סרט קצר (על טהרת המוזיקה) שעשיתי במסגרת פרוייקט "מבטים"( סרטים קצרים שמשקפים את המצב בארץ בהפקת אריק ברנשטיין-מטר הפקות) הסרטון שודר לראשונה בטלעד ב–2001.  שמו "אבטחה צריך לקיים".

 שימו ווליום.

 

http://www.youtube.com/v/lFQnMo0C83Q
 
 
 
 
ועכשיו, כמתאבן, תעודת זהות מוזיקלית ספונטנית לגמרי,מהמותן:
 
גיבור נעורים, ועדיין-—פול וולר.
אמן הכי אהוב מהמילניום הנוכחי—בדלי דרואון בוי.
אלבום שאני אוהב להטעין איתו מצברים בבוקר—ארקטיק מונקיז. גם סטרוקס הראשון והשני.
סטייה מוזיקלית-עדיין מת על הווארד ג'ונס.
אלבום ראשון ששיננתי בע"פ—this is the sea של הווטרבויס.
אלבום שאני אמור לאהוב אבל הוא משעמם לי את התחת—the Joshua tree
אלבום אחרון שהעיף אותי מהכסא—illinoise–sufjan stevens

אמן ותיק שאני הכי חושש מהיום בו הוא יתפגר—פול סיימון.גם פול מקרטני. גם דיוויד בואי. גם ניל יאנג.( כדאי שאפסיק,זה כבר מעציב אותי)

סרט ההופעה חיה האהוב ביותר—stop making sense.
סדרת טלוויזיה עם הפסקול הכי מפתיע ומקורי—סופרנוס. וגם סקראבס.
אמן שתמיד אאמין בו, גם ברגעיו הביינוניים—אלביס קוסטלו.
אמן שאני משתוקק כבר לראות בהופעה—בן פולדס.
להקה שלא מוערכת מספיק בקרב אניני הטעם—crowded house

אלבום שאני אוהב להשמיע כשאני מרדים את שירה הבת שלי seven swans—sufjan stevens
אלבום שאני מאזין כדי להרדים את עצמי—our endless numbered days—iron and wine
להקה שאני מאד מחכה לאלבום החדש שלהם—wilco

הדיוה הגדולה בעולם—ג'וני מיטשל
מלחין פס-קול האהוב עליי—jon brion
אלבום מדהים עם עטיפה מביכה –pet sounds
הזמרת עם הקול שגורם לי להתעלות רוחנית—קריסי היינד.

השיר עם האקורד שהכי גורם לי לעלפון חושים—sometimes it snows in april
אלבום כפול מושלם ללא נפילות —songs in the key of life–stevie wonder
יוצרת שתהיה כאן עוד הרבה זמן, אני מקווה—פיונה אפל.
סטייה מוזיקלית נוספת—אוהב לצפות בדיוידי בלייב-אייד הראשון. מה לעשות,קשה לעקור ממני את אהבת האייטיז.
קליפ שעדיין מרגש אותי מהאייטיז–cloudbusting (עם דונלד סתרלנד)
במאי קליפים אהוב—מישל גונדרי
ז'אנר מוזיקלי שאני לא מאזין בבית,אבל נהנה כשאני בפקק—היפ הופ
שיר בלתי נסבל של להקה שאני מאד מאד אוהב—boys and girls של בלר.
שיר שאני מאד מאד אוהב של זמרת (זמרת?) בלתי נסבלת –toxic  של בריטני.

 

ולסיום,עוד סצנה מסרט  אהוב שכל כולו אהבה למוזיקה–"כמעט מפורסמים". בכל פעם שאני צופה בה מחדש אני מתמוגג.  

 

http://www.youtube.com/v/247yUL_0e-Y