IT'S

ג'ורג' הריסון סיפר פעם שהוא מאמין שהרוח של הביטלס נכנסה אל חבורת מונטי פייתון, כי הביטלס התפרקו בדיוק כשהפייתונים התחילו, בסוף שנת 69. כנראה שזה לא מקרי שג'ורג' הריסון בעצמו נהיה מעריץ נלהב של מונטי פייתון והפך למפיק של הסרט "בריאן כוכב עליון". הם, מצידם, הוקירו לו תודה במופע המרגש שאריק קלפטון הפיק לזכרו ביום השנה למותו . מי שלא ראה אנשים בני שישים ומשהו עומדים על הבמה באולם המעונב והמכובד ביותר באנגליה, הרויאל אלברט הול, שרים "שבי לי על הפנים ותגידי לי שאת אוהבת אותי" ובסוף מסתובבים ועושים מונינג לקהל עם התחת הרופס שלהם, לא יודע מה זה באמת להנציח מישהו. כי גם שם, בקונצרט המחווה להריסון, מול קהל שציפה להרבה דמעות, באו מונטי פייתון והחליפו את האווירה באולם למשהו שונה לגמרי.

הקביעה שמונטי פייתון היו לקומדיה מה שהביטלס היו למוזיקה התחזקה כשראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה התיעודית המצוינת עליהם, "מונטי פייתון – כל האמת (כמעט)" בערוץ 8 בכבלים. היא גם הזכירה לי איך צפיתי בהתרגשות באנתולוגיה של הביטלס – הסדרה התיעודית ששודרה בסוף שנות התשעים. כמו הביטלס במוזיקה, כך גם מונטי פייתון עשו מהפכה והיו חלוצים ביצירת הומור שהמציא מחדש את הכללים. וכמו הביטלס, גם הם הצליחו לכבוש את אמריקה ולשנות את כל מה שידעו שם על קומדיה.

 

בכלל, לחבורת מונטי פייתון הייתה עוצמה והשפעה של להקת רוק. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי המוזיקה של הביטלס, שליוותה אותי מאז שאני קטן, ואין עוד תופעה שעיצבה את האהבה שלי לקומדיה כמו הקרקס המעופף והסרטים של מונטי פייתון. בתור נער שגילה אותם בערך בגיל 15, מיד הערצתי את האנרכיה המוחלטת שלהם, סגדתי לשנינות המבריקה שלהם והוקסמתי מהעולם הסוריאליסטי שברא טרי גיליאם באנימציה המופרעת שליוותה את המערכונים. אבל בעיקר התמכרתי לאופן בו הם נתנו לגיטימציה להתנהג כמו אידיוט מוחלט. לא היה לי אושר גדול יותר מלראות חבורה של קומיקאים בריטים לבושים כמו זקנות שמדברות בקול גבוה ומרביצות לאנשים ברחוב, או לצפות באדם שעומד בשדה ופתאום מתפוצץ. כי מעבר לגאונות שבה ידעו לנסח מחדש את חוקי ההומור, או לדרך החריפה שבה הם ביקרו כל מה שהיה סמכותי וממסדי, הפייתונים קידשו את השטות כערך עליון.

 

 

קחו דוגמא ממערכון ריקוד הדגים, אחד האהובים עליי. מבחינתי אין דרך יותר נכונה להגדיר אותו מאשר טמטום נשגב. ואלו עשרים שניות שלא מפסיקות להצחיק אותי כבר שנים. יש מושג כזה בשיחות של קומיקאים שנקרא "הומור בטן" ו"הומור ראש". הקטע הזה הוא מאה אחוז הומור בטן – אין לו שום אמירה, הוא נונסנס טהור. כזה הוא גם המערכון הקורע של "האולימפיאדה המטופשת".  עד היום אני זוכר איך החזקתי את הבטן שעה כשראיתי אותו לראשונה.

לעומת זאת, המערכון החכם על משרד הוויכוחים  הוא יצירת מופת קומית שכתובה באופן מבריק ומזכירה כמה אינטלקטואלי ומדויק היה ההומור שלהם. וזו הגדולה של חבורת מונטי פייתון, הם ידעו לערבב בין שני סוגי ההומור האלה בצורה מושלמת ולהיות חלק בלתי נפרד מעולם האסוציאציות של מי שהעריץ אותם. כי מאז הסרט "הגביע הקדוש" אני לגמרי מפחד מארנבות; ומאז "טעם החיים" בכל פעם שאני רואה איש שמן יושב במסעדה אני מדמיין איך עוד שנייה הוא יקיא הכל לתוך גיגית; ובכל פעם שאני רואה חוטב עצים אני יודע שהוא אוהב בסתר ללבוש בגדי נשים; ובזכותם אני יודע איך התנהגו באינקוויזיציה הספרדית; ובזכותם אני מלמד את הבת שלי בת השש ללכת הליכות מטופשות. ובעיקר, בזכות חבורת מונטי פייתון למדתי להסתכל על הצד הבהיר של החיים.

 

 

קטע סטנד אפ שלי.

http://www.youtube.com/watch?v=AlAgNlS_rpk

מייקל סטייפ בן 50.

יש הרבה סיפורים על ההערצה של ישראלים למייקל סטייפ ואר.אי.אם, קבלו את אחד האהובים עליי: ערב אחד בתחילת שנות התשעים הגיע בחור נלהב אל מועדון הרוקסן וביקש מהדי.ג'י המיתולוגי, חברי לירון תאני, שינגן את השיר "הו לייף" . "איזה שיר??" צרח תאני מהעמדה. "נו, הלהיט הזה שיש עכשיו ברדיו – "הו לייף… ", ענה לו הבחור. "אתה מתכוון ללוזינג מיי רליג'ן של אר.אי.אם?!" שאל תאני. "כן, נו, הו לייף…איטס ביגר!!", השיב אותו אדם.  במקרה באותו הערב הצטרפה אל לירון תאני חברה שגדלה באת'נס שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית יחד עם חברי אר.אי.אם, והיא פשוט נקרעה מצחוק מהדרך שבה הבחור ניסה לבטא את השיר, וסיפרה את זה ללהקה. מאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא Losing My Religion , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף".

 

הסיפור הזה הזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של אר.אי.אם. בשנת 1985 כשהייתי בן 16 וגרתי בניו-יורק ביליתי את רוב זמני הפנוי בחנויות תקליטים, צמא לגלות מוזיקה חדשה. באחד מהימים שמעתי ברקע שיר שלא הכרתי אבל משהו בו כבש אותי מהרגע הראשון. ריף הגיטרה שפתח אותו, התיפוף האנרגטי של ביל ברי, ובעיקר השירה המעט מחופפת הלהיבו אותי מיד. אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שמייקל סטייפ שר, למעט מילה אחת עליה חזר בפזמון – SORRY!!” ."  

זו המילה היחידה שהצלחתי לדוג מהשיר, וככה קראתי לו.  "סורי".  השיר הזה היה "South Central Rain" מתוך התקליט האדיר "RECKONING", והאלבום הזה (שעד היום הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים) הצית אצלי את האהבה העצומה לאר.אי.אם. למרות שגם לאחר אינספור האזנות לתקליטים שלהם באותה תקופה, המילים של מייקל סטייפ נותרו בלתי מפוענחות.   

 

כנראה שלא במקרה קוראים לאלבום המלא הראשון של אר.אי.אם MURMUR  (שזה מלמול או נהימה באנגלית). ככה סטייפ שר באלבומים הראשונים, ואני מת על זה.  התחושה הייתה כאילו הוא ממלמל בלחן מתוך חלום. היה משהו כל-כך חמקמק ומעורפל בסגנון השירה שלו, אבל מצד שני היא הייתה מלאת תשוקה ואנרגיה. השירה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא מאפשר לי להשתמש בדימיון שלי ולתת פרשנות משלי לשירים, ואגב – אר.אי.אם מעולם לא פירסמו את הטקסטים של השירים בחוברות האלבומים, אולי כדי לעודד את אותה פרשנות. אפילו בתקופה בה הלהקה התחילה להצליח מסחרית ולכבוש את העולם באלבומים של Out Of Time” " ו"Green"  , וכשהדיקציה של מייקל סטייפ נעשתה רהוטה יותר והשירה שלו קיבלה יותר נוכחות במיקס, הוא עדיין שמר על התחושה המעורפלת והטקסטים המשיכו לשרת את הפרסונה האניגמטית שלו, כך שאולי זה גם לא מקרי ששם הלהקה –   R.E.Mמתייחס למצב של שקיעה לחלום. המסקנה היא בסופו של דבר, שסטייפ מלמל הרבה בתחילת הדרך והיום הוא ברור יותר, שזה בדיוק ההיפך מסבתא שלי .

 

סטייפ העיד בראיונות שרוב השירים שהוא כותב הם תוצאה של זרם אסוציאציות, לעיתים ללא הגיון, והוא בעצמו לא תמיד יודע למה התכוון המשורר.  קחו לדוגמא שיר כמו "Drive". גם אחרי הרבה האזנות שלי לשיר הזה, הטקסט נותר מסתורי אבל סטייפ מגיש אותו בכנות ועומק שמעניקים לשיר עוצמה מרגשת. הדיסוננס הזה ביצירה של סטייפ הופך אותו לאמן כל-כך ענק בעיניי. לאורך הקריירה בת השלושים שנה של אר.אי.אם, מייקל סטייפ והלהקה  זיגזגו בין הכשרון הנדיר לכתוב להיטים לרדיו שהתחבבו על כל אוזן (בשירים כמו Man On The Moon"",Stand"", It's The End of The World"" וכו') וזאת מבלי לאבד את הזווית האלטרנטיבית ממנה המוזיקה שלהם נבעה בתחילת הדרך, לבין השירים הסהרוריים והמהפנטים אותם תמיד העדפתי (כמו "E-Bow The Letter" עם גיבורת ילדותו של סטייפ, פטי סמית', או  Beat A Drum"" הנפלא מהאלבום Reveal""). ולמרות הטקסטים החידתיים של סטייפ, כמעט בכל שיר אפשר למצוא שורה מלוטשת ומדהימה שלוכדת את רוח השיר, כמו למשל "אני יושב ליד השולחן ומכריז מלחמה על עצמי" מתוך   World Leader Pretend   או "מצאתי דרך לגרום לך לחייך", (אחת השורות היפות בעולם המוזיקה לדעתי), מתוך "At My Most Beautiful" המרגש . למעשה, אני חושב שבשתי השורות האלה באים לידי ביטוי הניגודים בפרסונה של מייקל סטייפ הקונפליקט הפנימי חסר המנוחה מול העדינות המהורהרת שלו. עבורי, שני הניגודים האלה מהווים את הקסם המיוחד של אר.אי.אם  לאורך השנים.  

והנה,  היום בדיוק הוא בן 50, וזו הזדמנות חגיגית מבחינתי להוקיר תודה למוזיקאי מרתק שבמשך שלושים שנה לא הפסיק לחפש ולהתפתח לכיוונים מפתיעים ולהעניק לי ולשאר העולם פס-קול שליווה את חיי מאז גיל 16. וזכרו, כשאר.אי.אם יגיעו לארץ (שוב) אסור לשכוח לבקש מהם לשיר את "הו לייף….איטס ביגר".