השיר הזה מהפנט אותי בכל פעם מחדש.

 

לא רק השיר. גם הקליפ.

 

BETH GIBBONS. MYSTERIES.

 

 
http://www.youtube.com/v/nJrRVl7goLE

המקרה העצוב של הכלב בשעת לילה

לפני כעשר שנים ראיתי סרט יפני ששמו "החיים שאחרי". הסרט מספר על תחנת ביניים בדרך לעולם הבא אליו מגיעים אנשים שסיימו את חייהם. הצוות בתחנה מקבל את פני המתים ומסביר להם שהם יכולים לבחור זכרון ספציפי אחד אשר אותו הם יירצו לנצור ולקחת איתם לעולם הבא. לאחר שאדם מסויים בוחר את הזכרון היחיד הזה (אחרי זמן מחשבה בלי הגבלה) הצוות משחזר יחד עם אותו אדם את הזכרון הזה ע"י צילום קולנועי. אני לא זוכר הרבה מעבר לזה בעלילת הסרט, אבל הרעיון של בחירת הזכרון והפיכתו לסצנה קולנועית (על גבי קלטת וידאו) הקסים אותי. כשיצאנו מהסרט, אשתי ואני, מן הסתם גם אנחנו חשבנו מה היינו בוחרים אם היינו מתים באותו רגע ומגיעים לתחנת ביניים שכזו. אני זוכר שבשליפה מהירה אמרתי למיה שיש רגע אחד ספציפי שגורם לי אושר עילאי. הרגע הזה היה כשג'וני, הכלב שלנו שלקחנו מצער בעלי חיים כמה חודשים לפני כן רץ לצידי בפעם הראשונה, תוך כדי שרכבתי על אופניים בפארק הירקון. מכיוון שעד ג'וני מעולם לא היה לי כלב, גם לא כילד, לא ידעתי איזו חדווה ושמחה טמונה בריצה פשוטה של כלב בפארק. במיוחד כשהוא לצידך, ואני עושה לו "דולי" צדדי באופניים. זה מבחינתי היה שוט קולנועי מושלם. לא הייתה הגדרה ויזואלית טובה יותר למילה "חופש" מאשר לראות את ג'וני קל הרגליים דוהר בלי שום מאמץ כשזנבו מורם והלשון הורודה שלו משתפלת בשובבות ילדותית בצד הפה. כמו בפלאשבק הגאוני בסרט "רטטוי" כשמבקר האוכל טועם מהתבשיל ונזרק כמו טיל במורד הזכרון הפרטי שלו אל רגע נכסף מילדותו, כך גם אני הרגשתי באותו רגע. כמו ילד שרוכב על אופניים כשלצידי החבר הכי טוב שיכולתי למצוא בעולם.

(מן הסתם יש נשים שהיו יכולות להעלב שהזכרון היחיד שבן זוגם היה בוחר לקחת לא היה קשור אליהן, אבל לא כזו היא מיה. בתור חובבת כלבים מאז ומעולם, ובכלל, בתור האדם שהתחנן בפניי שניקח כלב למרות ההתנגדות העקבית שלי היא שמחה שגם אני ראיתי את האור והלב שלי נפתח לפלא הכלבלבי)

                                              ————————————–

במוצאי כיפור האחרון, לפני כשלושה שבועות, ג'וני נדרס. באופן מאד אירוני, זה קרה רק כשעתיים אחרי היום היחיד בשנה בו הכלבים יכולים לרוץ חופשי אפילו בכביש. אני הייתי בחוץ לארץ כשזה קרה, באוקראיינה (טיול שורשים עם סבתא שלי בת ה- 95. אולי ארחיב על כך בהזדמנות) . מספר דקות קודם מיה חזרה הביתה לתל-אביב לאחר שהייתה עם שירה (הבת שלי) וג'וני אצל אבא שלה בקריות. כשיצאה מהאוטו לפני שהספיקה לקשור לו את הרצועה ג'וני עשה את אחד התרגילים הידועים שלו וברח לאחת מהחצרות של הבתים הסמוכים לנשנש אוכל שהשאירו לחתולים. שום דבר שאנחנו לא רגילים אליו. במשך השנים הוא הצליח להתחמק ממכוניות במקרים גרועים הרבה יותר כשברח לנו בפארק לחפש שאריות מנגלים ולבסוף חזר הביתה לבד. מיה העלתה את שירה (שנרדמה באוטו ונחסך ממנה כל העסק) הביתה וחיכתה לשמוע את הנביחה שלו כדי שתפתח לו את הדלת מבחוץ. כעבור כמה דקות צילצל האינטרקום. שכנים מהרחוב זיהו שזה הכלב שלי. כדאי שתרדי למטה, אמרו. ג'וני נדרס ליד החנייה של הבניין שלנו. הוא כנראה ללא רוח חיים.

ג'וני נקבר באותו ערב בפארק הירקון. בן שלוש עשרה (בערך) היה במותו. אין לנו מושג מי דרס אותו. זה גם לא ממש משנה עכשיו. אני מקווה רק שהוא מת מיד ולא סבל יותר מדי. זה הכי הפחיד אותי כששמעתי מה קרה –  הלוואי שהוא לפחות לא סבל.

באותו לילה לא הצלחנו לישון. לא אני, אי שם במלון בעיירה קטנה באוקראיינה, לא מיה בתל-אביב. בראש שלי רצו רגעים משותפים מהעשר שנים שבילינו ביחד עם ג'וני. נזכרתי איך בצער בעלי חיים אמרו שהם קוראים לו מקס ואני חשבתי שמקס זה שם שממש לא מתאים לו לאישיות ומיד הכרזתי עליו רשמית כג'וני. חשבתי איך כל מי שראה אותו בטיולים המשותפים שלנו ברחוב עצר להתפעל מהזנב המפואר והלא-ייאמן שלו ואני הייתי שולף באוטומט את הדאחקה הקבועה שזה בגלל שהוא מעורב עם טווס. חשבתי שהוא הספיק לככב בתפקיד אורח בסרט שלי "נמוך". חשבתי שאני לא יודע מה רע יותר – לאבד כלב בפתאומיות או לקחת כלב להרדמה.  נזכרתי איך לפני שש שבע שנים בנסיעה ללונדון הרמנו טלפון כל שעה עגולה לסבא וסבתא שלו ששמרו עליו לדעת שהכל בסדר עם הילד שלנו והם חזרו ואמרו שאנחנו לא נורמלים כי הוא בסה"כ כלב ושיום אחד שיהיה לנו ילד נבין את זה.  חשבתי על כך שזה באמת מה שקרה – מעמדו של ג'וני די ירד מאז שעיקר תשומת הלב הופנה לילדה הביולוגית.  חשבתי שאני לא יודע מהי הדרך הנכונה ביותר להסביר לשירה שג'וני מת. חשבתי על זה שהמילה DOG היא מילה מקסימה כי זה כמו GOD רק הפוך. וחשבתי על זה שבסה"כ, אני בטוח, היו לו עשר שנים מאד מאושרות וכייפיות איתנו.

מה שהכי מוזר בימים האחרונים זה להכנס הביתה. שם היא הכי מורגשת, ההעדרות שלו. הגוף כבר רגיל להתנייה הקבועה שיש ייצור קטן שמזנק עליך ברגע פתיחת הדלת. זה מאד מוזר כשיש את הריק הספציפי הזה בשניות האלה כשאני נכנס הבייתה. אבל חוץ מהשניות האלה בהם העצב מורגש פתאום אני מוכרח להודות שהתגברנו על מותו יותר מהר ממה שחשבתי.   

אז עכשיו, בפעם הראשונה והאחרונה אני מקדיש שיר לכלב שלנו ג'וני. נזכרתי בשיר היפייפה והמרגש הזה של  NEIL FINN , הסולן של להקת קראוודד-האוס, על הכלב שלו –  LESTER . גם הוא היה שחור לבן. גם הוא נדרס ע"י מכונית. רק במקרה שלו הסוף היה אופטימי יותר. ניל פין מספר בשיר שהוא מבטיח להשתנות אם הכלב שלו ישרוד את התאונה ויחייה. זה שיר שתמיד אהבתי ועכשיו והוא מלווה אותי המון מאז מותו של ג'וני.

תהיה נשמתו צרורה בצרור של פסטרמות. הנה השיר לזכרו:  

 

http://www.youtube.com/v/Cr3u-qBNrCE

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נחתתי

בכתה ג' נרשמתי ללימודי פסנתר. הפסקתי אחרי חצי שנה.

בכתה ו' הייתי מהתלמידים המצטיינים בחוג הסייף . המדריך שבחוג שהתקיים ברחוב אורנים בחיפה ניבא לי עתיד מזהיר. יצא לי החשק אחרי שנה.

בכתה י"א הצטרפתי לשומר-הצעיר-פח-הזבל-של-העיר במטרה למצוא לי גרעין נח"ל עתידי . אחרי כמה שבועות עברתי לצופים. לא ששם נשארתי יותר מדי.

אחרי הצבא אכלתי צהריים בקביעות ב"פינה של חיים" במתחם בזל. יום-יום. עד שנמאס לי.

אני כנראה לא אדם שמתמיד בתחביביו.

————————————————————————————————————–

ארבעה חודשים עברו מאז שכתבתי כאן. בפוסט האחרון  הכרזתי על פרישה זמנית בלי לדעת אם בכלל  אחזור לכתוב כאן. לקחתי one way ticket  וירטואלי .במשך הזמן הזה קיבלתי מיילים ותגובות נוסח "יא בן זונה, ככה נעלמים?".  וכשבראש השנה מישהו צעק לעברי באמסטרדם בעודי רוכב במעלה גשר באופנייים שכורות – "תחזור לבלוג" זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אוקיי. הבנתי. אני אנסה לשוב. לא מבטיח כלום, אבל לנסות תמיד אפשר.

אז למה בעצם נמאס לי יום בהיר אחד לעדכן את הבלוג? האמת ? אין לי מושג.  כמו בשיר של יהלי סובול שממנו שאלתי את שם הבלוג הזה הרגשתי ש – "זה לא טוב, לא ממלא אותי, רק מרוקן אותי". היו לי גם נסיבות מקלות כי הקיץ הזה לא היה לי זמן לנשום מרוב עבודה אינטנסיבית (תכנית המערכונים החדשה שיצרתי עם יעל לבנטל בקרוב בערוץ עשר!). אבל מעבר לזה, פתאום נהיה לי נאחס כללי מכל עניין האינטרנט. חברים וקוראים שלחו לי לינקים לכל מיני קליפים, שירים וטריילרים במייל וגיליתי שאין לי סבלנות אפילו לפתוח אותם. שלא לדבר על מספר טוקבקיסטים מעיקים שבכמה רגעים של אפסיות מצידי מצאתי את עצמי מנהל איתם דיאלוג אצלי בבלוג. והכי גרוע – הרגשתי כמו חבר קיבוץ שרק מגיע לחדר האוכל ולא שותף בחיי הקהילה שלו, כלומר, שאני מבסוט לקבל תגובות חמות מכל מיני אנשים שלרובם יש בלוג אישי משלהם אבל אני לא טורח (בחלק גדול מהמקרים) לעקוב אחרי הטקסטים בבלוג שלהם. התכווץ לי השריר במצפון.

את הבלוג הזה פתחתי בדצמבר מתוך שתי מטרות ברורות. הראשונה היא למצוא מקום ארכיוני בו תהיה נגישות לדברים ועבודות שלי מהעבר. הסיבה השנייה הייתה תשוקה אמיתית לכתוב על מוזיקה מתוך כיף אמיתי וכך גם להעניק לקוראים פנינים שאולי לא הכירו קודם, בדיוק כמו שאני קורא כתבות על מוזיקה שמגלות לי עולמות מופלאים וחדשים. בשנה האחרונה קיבלתי מספר הצעות לכתוב בעתון זה או אחר, ולמרות שהאופציה של הדיסקים בחינם הייתה (ועדיין…) קורצת ומפתה,  האופצייה האינטרקטיבית שבבלוג מתגמלת יותר. כשכתבתי את הפוסט "שיא הרגש" בו מניתי מספר רגעים מוזיקלים בתוך שיר שגורמים לך לשמוח שיש מוזיקה בעולם לא ציפיתי לכל-כך הרבה תגובות. הדיאלוג שנוצר בעקבות הפוסט הזה תידלק לי את המשך הדרך.  58654 – זה מספר הכניסות שהיו לכאן מאז דצמבר. אין לי מושג אם זה נחשב להרבה או לא, אבל זה בהחלט נראה מרשים. עם הזמן הבלוג הפך לפעמים ליומן אישי, מעבר לכתיבה על מוזיקה וקולנוע, כמו ב "נפרדנו כך" כשכתבתי על הזוגיות הארוכה עם אבי גרייניק, או על תסביך -השם- מיה בפוסט – "הצחוק שלה".   ועדיין, רוב התגובות שקיבלתי פה ושם מאנשים ברחוב היו על מוזיקה ששמחו להכיר בעזרת הבלוג הזה.

אז הנה אני פה שוב. ונזכרתי בשיר הזה של בן פולדס שהוא באמת אחד האמנים שהכי עושים לי את זה בשנים האחרונות: LANDED

http://www.youtube.com/v/xkysFQMHdj0