הציפורן של עובדיה

לכבוד החג, שני קטעים מתוך "כוכבי השכונה".

הראשון, שיר התרמה כדי לממן ניתוח לציפורן החודרנית של עובדיה (תומר יוסף המתוק). זוהי פרודיה שלנו על כל פרוייקטי הצדקה וה"שנור" שבערוץ שתיים. אולי כתוצאה מכל ה "יום טוב" שנאלצנו לעשות, זו התשובה שלנו לנושא. והסתבר לנו שהרבה אמנים הסכימו להרתם למטרה החשובה שלנו…

לגרייניק ולי היה חשוב ליישם פה את הכלל הראשון כשעושים פרודיה: לדעת לעשות הכי טוב שאפשר את מושא הפרודיה…כך שניסינו לכתוב לשירהזה לחן של בלדת-צ'ריטי אמיתית, נוסח we are the world .

(זאב נחמה קורע אותי פה. נדמה שהוא, בניגוד לשאר הכוכבים פה, לוקח את העסק ברצינות)

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1487012

 

והנה עוד קטע עם מיומנה. התארחנו בהופעות שלהם והם בשלנו הרבה, ויצא שיתוף פעולה כיפי.

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1478805

 

גן עדן.

כמעט לכל אחד יש כמה שירים בארסנל הזיכרון האישי שמאחוריהם מסתתר סיפור שגרם לו לאהוב את השיר. משהו שהופך את השיר לקדוש עבורו. הנה סיפור קטנטן:

כשגרתי בניו-יורק בגיל 16 התאהבתי בנערה יפנית. SENTA, זה היה שמה. כמעט כמו סאנטה קלאוס. אבל יותר יפה. הכרנו כשיחקנו ביחד בהפקת החוג לדרמה של בית ספר ב"חלום ליל קיץ".  עכשיו, כשאני אומר שהתאהבתי זה ממש לא אומר שהיא אהבה אותי. או כך לפחות חשבתי, אז לא העזתי לעשות שום דבר. ומה כבר יכולתי לעשות. באותה תקופה הייתי יותר בתול מיוחנן פאולוס. וגם כשהזדמנו רגעים בהם צעדנו רק שנינו לתחנת הסאבווי, אותם רגעים בהם היה לי ברור שיש כאן משהו גם מבחינתה, גם אז לא העזתי לעשות כלום. אם הייתה לי מנהרת זמן הייתי מביא לאותו נער מפוחד איזה כאפה בצוואר בתקווה שזה יגרום לו לנשק אותה.  

כשהסתיימה שנת הלימודים חילקו לכולם ספרי מחזור. גם אני קיבלתי. כל החברים שרכשתי באותה שנה כתבו לי הקדשות נימוסיות בנוסח :  

 wow !!, it was, like, so awesome to meet you

dont forget to like come and visit us 

ואני הרי לעולם לא אתאהב במישהי שתכתוב משהו סתמי, כמו כולם.

היא כתבה ארבע שורות:

it's hard to imagine

that nothing at all

could be so exciting

could be this much fun

ולמטה היא כתבה:

david byrne

על דיוויד בירן שמעתי. ידעתי שהוא הסולן של להקת טוקינג הדס. רק שאת השיר הזה לא הכרתי. אבל השורות האלו הצליחו להגיד באופן מקסים את מה שהיה, זאת אומרת, לא היה, בינינו.

שאלתי אותה מאיזה שיר הן. אמרה שאין לה מושג. פשוט שמעה את השיר ברדיו ונתפסה על הקטע הזה.  היא חושבת שקוראים לשיר heaven , כי דיוויד בירן  חזר על השורה:

heaven is a place where nothing ever happens

בום. טסתי לחנות התקליטים הסמוכה לבית שלי, בסיינט מארקס. ישר לאות T . לא מצאתי. היו שם מספר אלבומים שלהם, אבל לא הצלחתי למצוא בהם את heaven. מה שכן, הייתה תקווה, כי היו שניים שלושה אלבומים שהיו חסרים במלאי. רצתי לטאוור רקורדס על רחוב ברודווי. טאוואר זו חנות גדולה, חייב להיות שם.

בינגו.

שיר מספר שמונה, באלבום שנקרא fear of music .

חדוות החיפוש — ככה אני קורא לתקופה ההיא, לפני עידן האינטרנט וההורדות. אין ספק, היה אז משהו אחר, בחיפוש הפיזי. בימינו יש את הקלות הבלתי נסבלת של הדאבל קליק על העכבר.

 מאז השיר heaven התברג אצלי בקטגוריית השירים הקדושים לי. הביצוע היפה ביותר שלו הוא מההופעה החיה "stop making sense" שהיא גם אלבום וסרט ההופעה האהוב עליי ביותר. ג'ונתן דמי ביים את מה שהפך להיות אחד הסרטים המדהימים שנעשו על מוזיקה. (גם prairy wind ההופעה של ניל יאנג והסרט האחרון שביים היה פשוט נפלא בעיניי). הסרט נפתח בנעליו של דיוויד בירן אשר צועד למרכז הבמה. הוא מניח בום-בוקס על הקרקע ולוחץ פליי. מהרמקולים של הטייפ בוקע לופ תופים מכני. דיוויד בירן מנגן על גיטרה אקוסטית את psycho killer, לבד על הבמה, רק הוא והתופים שנשמעים מהטייפ.

ואז מצטרפת טינה וויימאות', הבסיסטית הכי הכי מקסימה בתבל (עד היום). ואז הם עושים את heaven. כך בשיר השלישי מצטרף המתופף, וברביעי הגיטריסט. ובכל שיר מתווסף עוד אלמנט למופע, בין אם זה נגנים חדשים או תפאורה ותאורה שמתגברת. באמת שזה סרט הופעה מושלם.

אז הנה, השיר היפה הזה – גן עדן. מקום בו שום דבר אינו קורה.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1478839

 

 

 

 

 

 

 

 

נפרדנו כך.

 – " אני פשוט לא יודע מה לעשות. אין לי מושג. כבר הרבה זמן יש לי תחושה שהזוגיות הזאת מיצתה את עצמה. ראבאק, אחת עשרה שנה אנחנו ביחד. זה בלתי-נתפס כמה שזה הרבה זמן"

— " זה נשמע הגיוני. הכרתם שהייתם נורא צעירים. השתנית המון מאז"

— " שנינו השתנינו. ומשהו בכיף הזה שהיה לנו פעם קצת אבד. היום זה מרגיש כמו נטל. כמו ללכת לעבודה. כמו מס שאנחנו צריכים לשלם"

— " אולי פשוט תנסו הפסקה זמנית?"

— "דיברנו על זה. אבל זה ברור לנו שזו תהיה הפסקה ללא חזור. אין לי ספק שיש לנו את זה ביחד. אבל מה לעשות שבחודשים האחרונים בכל פעם שאני קם בבוקר וחושב על עוד עתיד משותף אני מרגיש את המחנק הזה בגרון?"

השיחה הזו התקיימה בראש שלי הרבה פעמים, ביני לבין עצמי, לפני כמה שנים. ולמרות שהיא נראית כמו שיחה על יחסים עם בחורה, היא לא. דווקא על יחסים שלי עם בחור. אבי גרייניק , שמו.  

כל קומיקאי שהיה בצמד כל-כך הרבה שנים יסכים עם הקביעה: זה זוג נשוי. חוץ מהקטע של הסקס. (למרות שאני דווקא רציתי, אבי הרגיש שהוא עוד לא בשל. אבל עזבו, נראה לי שאנחנו גולשים .) כמו בנישואים, השאלה אם התשוקה עדיין קיימת מרחפת מעל וכמו בנישואים לפעמים המאמץ המחודש לאתר את אותה תשוקה שוחק יותר מאפשרות הפרידה. גרייניק ואני הגענו לשלב שלא הצלחנו להפרות יותר אחד את השני. בדיעבד, השנה האחרונה שלנו ביחד, כשעבדנו על העונה השנייה של התכנית "כוכבי השכונה" הייתה ראשיתו של מוות ארוך. וכשבהופעות התחלנו להצחיק על טייס-אוטומטי היו אלה פרפורי הגסיסה האחרונים.

1. בחברות.

1987. בית רוטשילד, מרכז הכרמל בחיפה. חוג דרמה. ישר היה קליק. איך יודעים? כשאתה סוף סוף פוגש מישהו שצוחק מההומור האידיוטי שלך, כשאתה חושב שההומור שלו זה מה שהיה לך חסר בחיים. ואז גם מתקדמים לשיחות נפש אל תוך הלילה, ושנינו יודעים שהנה, מצאנו את אחינו התאום, זה שגם מאזין בלי סוף לראשון של נטאשה, זה שגם חושב שבחורות לא מתאהבות בבחורים הנכונים, זה שגם רואה את העולם מאותה זווית עקומה. 

עיר הנוער, 1988. היה דבר כזה פעם, אוסף של כשרונות צעירים שמקבלים במה להשפריץ את הכשרון שלהם מול חמש מאות איש, חלקם פנסיונרים, שהטריחו עצמם לצאת מהבית לגן-האם. זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו כצמד, לא שידענו אז שבאמת נהיה צמד. כבר לא זוכר מה קרה שם בדיוק, חמש דקות לפני שעלינו לבמה, אבל אבי היה מתוח, התעצבן ופלט איזה משהו, שוב, לא זוכר מה זה היה, גם הוא לא, אבל הוא הצליח להעליב אותי אחולשלוקי. זה היה הריב הראשון שלנו (בהמשך עוד יהיו ריבים חריפים הרבה יותר) ולמרות שאני לא זוכר את סיבת הריב, את הפיוס לא אשכח: תוך כדי מערכון בו שנינו יושבים על כסאות אבי פתאום נשען בצורה שהפתיעה אותי, עם היד על הברך תוך כדי שהוא פותח את כף היד ומצמיד אותה לפנים. עברו כמה שניות עד שקלטתי שכתוב שם משהו, על כף היד שלו:

— סליחה. אני אוהב אותך —

זה אבי. תשעים אחוז לב. עשרה אחוז מים.

92, אני בשנה האחרונה של הצבא. אני סוחב את אבי לדומינו גרוס, איפה שפעם ראינו צמד שהפיל לנו את הלסתות, טל ומשה קראו להם, וכשראינו אותם ידענו שאין שום סיכוי שאי-פעם נעשה משהו שיגרד את הרף שהציבו השניים האלה, עם ההומור הכי מטומטם\נשגב שעשו פה. בדומינו גרוס היה ערב קבוע בשם "פגע וברח". מי שרוצה – עולה. על אחריותו ועל חשבונו יהיה הפסיכולוג שיצטרך לממן אח"כ כדי למחוק את צלקות הטראומה במידה והקהל לא צחק. ותאמינו לי, אני ראיתי אנשים שעברו התרסקויות קולוסאליות באותם ערבים, חלקם עדיין מסתובבים עד היום בשדרות רוטשילד וממלמלים לעצמם: "למה?…למה!!"

הומור פאבים, כך קראנו לגגים הראשונים שביצענו על במת הדומינו-גרוס.  למה הומור פאבים? כי שם זה התחיל, בפאבים החייפאים, כשיישבנו עם חברים וחיפשנו מה הדברים הכי אידיוטיים שאפשר לחקות. כך הגענו, בין היתר לביסלי גריל ושאר ירקות. ראינו בזה סוג של התרסה כלפי ההומור שאליו הורגלנו, המיושן. חשבנו שנמאס כבר לראות חיקויים של אריק שרון ושמיר, אבל מה אם נעשה חיקוי של שמיר- הירק?? היום על סוג הומור כזה ללא ספק חל חוק ההתיישנות, לא ייאמן כמה זה פאסה היום, אבל בתחילת שנות התשעים זה היה חלק ממהפכה. לא פחות.

כך בעצם התחילה ההופעה שלימים תקרא "ילדים סורגים לאלוהים" (אני עד היום חושב שזה שם איום ונורא). ארבע שנים הופענו במועדונים כמו דומינו גרוס והקאמל קומדי קלאב, ללא שום גיבוי טלוויזיוני, הכל מפה לאוזן, ותוך מספר שנים לאחר שהיו לנו כשעתיים של חומר עברנו לשלב הבא והנחשק – לפתוח קופות. הופענו בכל אולם אפשרי בארץ, ממתנס חדרה עד היכל הסינרמה. עשינו מעל 1200 הופעות. אחת עשרה  שנה לא ידעתי מה זה להיות ביום שישי בבית. אבל היה אושר גדול. אין הרבה דברים שגורמים כלכך הרבה עונג וסיפוק כמו לראות דרך החור בוילון, לפני ההופעה, איך אולם של חמש מאות מקומות מתמלא באנשים שבאו במיוחד בשבילך. איזה כיף לגלות שאותן שטויות שרק לפני כמה שנים חשבנו שיצחיקו רק אותנו מאחדים אנשים. מוני מושונוב פעם בא לראות אותנו בהופעה, ניגש אח"כ מאחורי הקלעים ואמר לנו משפט נפלא: "כשאני ובראבא עשינו את מופעי הבידור שלנו ניסינו לחשוב מה יצחיק את הקהל. נראה שאתם קודם כל עושים מה שמצחיק אתכם והקהל נדבק בהנאה הזו". וואלה, צדק. בלי שנשים לב זה הפך לאג'נדה שלנו: לא משנה על איזה קהל נופלים, אנחנו נהנה. ואשכרה, נהננו כמו משוגעים. היינו במצב שהוא בעצם הכרחי לכל מי שרוצה לעמוד על במה — אנחנו לא מאמינים שאנחנו עוד מרוויחים כסף מזה!!

( האבסורד המעניין הוא שההנאות הגדולות ביותר בתחילת הדרך שלנו זכורות לי דווקא מקהל בעייתי – אין דבר שהצחיק אותנו יותר מקהל שלא הבין אותנו. משהו בדיסוננס הזה של פאנץ'ליין שמתפוגג באוויר תוך כדי שבקהל אנחנו רואים פרצופים אבודים נורא שעשע אותנו. תמיד הייתה לנו חיבה להומור לוזרים, אז כשקטע חדש שעבדנו עליו בבטחון מלא שהוא יהיה שוס לא עבד – הרגשנו אפסים –  ונקרענו מזה.   מה שמדהים שהצחוקים שלנו על הבמה תמיד הצליחו לשבור את מעטה הקרח בין הקהל וביננו, עד שבסוף הם היו לגמרי שלנו.)

הבעייה מתחילה כששוכחים.  שוכחים שפעם רק רצינו להצחיק אחד את השני. שוכחים שפעם זרם בגוף האדרנלין כבר שעלינו להסעה. בסוף שוכחים שפעם זה היה רק לשם ההנאה. ופתאום זה נהיה – עבודה.

אבל יש עוד תסמונת שמבעבעת לה בשלב מסוים:

2. שני חלקים בתוך השלם.

"איפה החבר שלך??" –  זו השאלה ששאלו אותי ואת אבי הכי הרבה, כשהלכנו לבד ברחוב. (ואת אסי ואת גורי ואת אלי ואת מריאנו וכו'…) הרי לא הגיוני שאני אלך ברחוב בלעדיו!  לפעמים, כשהייתי במצב רוח מסויים עניתי שאין לי מושג איפה אבי עכשיו, אבל אם זה נורא חשוב לדעת אני יכול להתקשר לברר. כשאחד מאיתנו היה מגיע לפגישת עבודה לפני השני היינו שומעים דרך קבע את המשפט "איפה החצי השני שלך?". (מה שפתאום גורם לי לחשוב, האם לגששים ו"מה קשור" אנשים אומרים איפה השני-שליש שלך?). גם אם בהתחלה זה נעים לשמוע, די מהר זה נהייה קצת מעיק. בעיקר אם אחד מאיתנו עונה לסלולרי ועל הקו השני יש שדרן רדיו מה-זה-מגניב שאומר "היי עידן, גם אבי על הקו! אז מה דעתכם על הזכייה של הראל מויאל בכוכב נולד?"

כמו בלהקת רוק עם שני אנשים דומיננטים, מגיע הרגע שהתסכול אורב בפינה. התחלנו לזרוק לאוויר משפטים כמו: "הגיע הזמן שנדבר" או "אני התפשרתי כל הזמן, אולי גם אתה תתפשר פעם?" . לאט מחלחל הרעיון שאנחנו שותפים לפשרה אחת גדולה. אמנם פשרה מצליחה, אפילו איכותית, אבל היי, כמה אפשר? מה עם קצת חיפוש עצמי? יכול להיות שלבד יהיה לי יותר טוב?

כבר ארבע שנים אנחנו לבד. כל אחד לעצמו. אני בטוח שמבחינה אישית לשנינו זה יותר טוב. ועדיין, אם להסתכל על זה אובייקטיבית, הדברים היפים והמקוריים ביותר שעשיתי עד היום היו במסגרת "גרייניק ואלתרמן". יכול להיות שאני אמשיך להרגיש ככה בעוד עשרים שנה (במידה ואמשיך במקצוע, מה שלא בטוח, לאחרונה אני חולם על סנדלרות בטוסקנה). מצד שני, יכול להיות שלא.

3. קרניים

ועוד דבר אחרון, לסיום. זו הזדמנות מצויינת להוסיף בבלוג אל רשימת הדברים שביימתי את סרט הטלוויזיה שעשיתי עם אבי. קוראים לו "קרניים" והוא פתח את העונה השנייה של "כוכבי השכונה". כתבתי אותו בלי לדעת שהוא יהיה שירת הברבור שלנו. אמנם אחריו הייתה עונה שלמה שצילמנו אבל היא הייתה עבורי כמו עבודות שירות. הסכמתי לעשות את העונה הזו רק כדי להגשים את חלום הסרט הזה שהתגבש אצלי בראש הרבה זמן קודם – סוג של נווה חמציצים ארוך.

אה כן, והסרט הוא על משבר בזוגיות.

אז הנה – קרניים (35 דקות). 

נ.ב.

יש מספר שירים שאני חושב שהם יכולים להיות סגירה מושלמת לסרט. בקרניים השתמשתי באחד השירים הכי מתאימים לסוף מרגש ואופטימי. הנה, עשיתי טיזר.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1185567

עולמו של פיבן.

איזה כיף זה בלוג.  פתאום מגלים שאנשים שאני מעריץ שנים שמעו עליו.  למשל חנוך פיבן, באמת אחד מהאמנים הכי נפלאים שהארץ הזו הנביטה.  חנוך פיבן נמצא ביציע הכבוד ברשימת האמנים האהובים עליי.  במה נמדדת גדולה אמיתית של יוצר? כשהוא גורם לאנשים לראות את העולם דרך העיניים שלו. הייתה תקופה, לפני כעשר שנים, שעיתון הארץ בנה קמפיין סביב הקריקטורות שלו והעיר הייתה מוצפת בשלטי חוצות של הדמויות שלו. זה היה קמפיין מקסים שגרם לי להשתעשע ביני ובין עצמי באיזה מרכיבים אני הייתי משתמש כדי ליצור קריקטורה פיבנית לסלבריטי זה או אחר.

 

 

 

קחו לדוגמא את בוראט שחנוך עשה לשער של הוויליג' וויס. בתור השפם – קקי. איש משתין בתור אף. העיניים שלו הם ציצים והגבות – דב (הישר מעלילת הסרט). פשוט מעולה, לא?

רוצים להנות קצת ? כנסו לאתר שלו, לארכיון הפורטרטים ותראו את האינטרפטציה שלו לפול מקרטני. (שורה תחתונה משמאל).   היא פשוט מבריקה. הכל על קונספט הסכרין — בננות מרשמלו, סוכריות ליקריץ ועוד עודפי סוכר. והברוס ספרינגסטין שלו נורא הצחיק אותי. גם הומר סימפסון (אמנם השימוש בדונאט היה צפוי ומתבקש, אבל פח האשפה העמוס בתור הפה שלו זה רעיון אדיר) .

אז מה בעצם לו ולי?  אז ככה:  כשעבדתי על הסרט "נמוך"  , סיפר לי אריק קנלר, מנהלו האישי בישראל, שחנוך הוא באיזור המטר שישים. קיוויתי  שאוכל לראיין אותו לסרט. אבל משום מה, לא יצא. לא זוכר כבר מה היה, מסתבר שגם חנוך לא זוכר, אבל על הפנטזיה לראיין אותו, שהייתה גם תירוץ עבורי לפגוש אדם שמרתק אותי, נאלצתי לוותר. והנה, לפני כמה ימים, קיבלתי מייל מקסים ומרגש ממנו. הוא ראה את הסרט דרך האתר שלי ומאד אהב. אפילו כתב שהוא ממש מצטער בדיעבד שלא השתתף. הוא כתב על זה פוסט  בבלוג המקסים שלו  (מומלץ מאד לשוטט בו, הוא מעולה. כנסו גם לסרטון הפרסומת בבימוי שחר סגל על יצירת הקריקטורה של אריה דרעי)

אז תודה לך מר פיבן. אמנם אתה מטר שישים, אבל מה זה ענק.  

 

—————————————————————-

חבר שלי, לירון תאני, הצטרף למשפחת הכותבים ב"רשימות" עם הבלוג החדש  שלו. קפצו לבקר, אל תהיו חארות.

 

 

 

it was twenty years ago today

שלום, חזרתי.

בחיי, החיים לפעמים מזמנים הפתעות.

לפני עשרים שנה בדיוק, ב 87, גרתי במנהטן עם המשפחה.  הייתי בכתה י' וזו הייתה שנת שבתון מטעם הטכניון (אמא שלי). זו הייתה שנה נפלאה עבורי. אחת מהיפות שזכורות  לי כנער. היה לי שם חבר טוב בשם מייקל גולדוואסר, גיטריסט מוכשר שהכיר לי הרבה מוזיקה חדשה שלא שמעתי קודם. אפשר להגיד שהערצתי את האדמה עליה הוא דרך, והוא אימץ אותי כבן טיפוחיו.  ברגע שהוא שמע שאני מישראל הוא לא היה צריך יותר.  הבחור היה אוקסימרון אנושי : מצד אחד  רוקר שמגיע לבית ספר עם הגיטרת פנדר שלו כדי לנגן במסדרון הלוקרים בהפסקות, מצד שני, ציוני בכל רמ"ח אבריו. הוא סיפר לי שהחלום הגדול שלו הוא לגור בארץ יום אחד, או לפחות להופיע בארץ,אם יעבוד במוזיקה . אני זוכר שהופתעתי מהתשוקה העצומה הזו שלו, לגור כאן. לא לגמרי הצלחתי להבין למה אדם שגר בעיר הכי תרבותית ומעניינית בעולם רוצה לערוק. במיוחד שהשאיפה שלו להתפרנס ממוזיקה כשיהיה גדול נראית הרבה יותר הגיונית בתפוח הגדול. וכמו בבן-המלך והעני, כשחזרתי ארצה ונפרדנו, כל אחד מאיתנו רצה כנראה להחליף מקומות עם השני.

נשארנו בקשר טוב עוד כשנה לאחר שעזבתי, הוא שלח לי מכתבים ועידכן אותי במתרחש במוזיקה שהוא המשיך לגלות, ואני ערכתי לו כבקשתו קסטות עם מוזיקה ישראלית (הוא העריץ את כוורת ). ואז, משום מה, כמו שקורה תכופות, נותק הקשר. במשך השנים חשבתי עליו הרבה, מה הוא עושה, אם בכלל הוא המשיך במוזיקה ואם הוא בכלל זוכר אותי. לפני חמש שש שנים ניסיתי לתפוס אותו, כשהייתי בניו-יורק, אבל הטלפון והכתובת מן הסתם, השתנו. ולך תמצא גולדווסר אחד בין שפע היהודים בקווינס. אז ויתרתי, ונשארו הזכרונות הכיפיים.

וכאן נכנס אתר מיי-ספייס לתמונה. מסתבר שמייקל חשב לאחרונה על רעיון שלא עליתי עליו, לחפש אותי במיי-ספייס. והופ, עליתי בחכה. מן הסתם קפצתי מכסא המחשב שלי כשגיליתי את ההודעה ששלח לי למייל . ומה עוד מסתבר? הבן-אדם תותח על במוזיקה!!  כאילו, מה זה תותח-על, הוא אחראי לאחת התופעות המדוברות ביותר בעולם הרגאיי בשנים האחרונות.

עכשיו, אני לא מבין גדול ברגאיי. אמנם אין לי שום בעיה עם הז'אנר, להיפך, אפילו יש לי בבית ערימה יפה של בוב מארלים וגם את שני המתיסיהו האחרונים, והיי, תומר יוסף חברי הטוב מימי "פלטפוס" משמיע לי הרבה דברים טובים כשאנחנו נפגשים, כולל המוזיקה שלו, אבל חוץ מזה, אני לא ממש עוקב אחרי הנעשה בנוף המוזיקלי הזה. כך שעד אותו מייל ממייקל רק שמעתי על ההרכב  easy star all stars , ועל היוזמה שלהם להוציא אלבומי מחווה ל"צד האפל של הירח" של פינק פלויד  ול"אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד בגרסת רגאיי ודאב.  אני מודה, חשבתי שמדובר בגימיק שיווקי, לא יותר. כך שאפילו ביקורות חיוביות שנתקלתי בהם לא שכנעו אותי להאזין למוזיקה שלהם.

אז ככה, מסתבר שמייקל (שקורא לעצמו MICHAEL G ) יזם את הפרוייקט הזה, הפיק אותו מוזיקלית ומנגן בו כגיטריסט. הוא גם בעל הלייבל  easy star שהוציא את שני האלבומים. בקיצור, לא רק שהאיש נשאר בתחום המוזיקה כפי שתמיד שאף, הוא גם אחראי להצלחה בינלאומית. והאמת, לא ממש הופתעתי שהוא אכן נהייה מוזיקאי, רק שכל עניין הרגאיי תפס אותי לא מוכן. תמיד חשבתי שהוא יהיה רוקר שנותן בראש.  

לאחר שנרגעה ההתלהבות הראשונית שלי מאות-החיים שהגיע ממנו פתאום, האזנתי למוזיקה שלהם.  מה יש לומר. למדתי שיעור מזורז בדעות קדומות. הגרסאות שלהם לפינק פלויד ולרדיוהד מבריקות, מלאות דימיון באינטרפטציה ובעיבודים ואפילו שופכות אור מחודש ומרענן על הכובד האובר-דרמטי של האלבומים האלה, במיוחד של רדיוהד.

ההפתעה הכי משמחת שהגיעה באותו מייל ממנו הייתה שהוא וההרכב מגיעים לארץ תוך כמה שבועות.

אז לפני כשבוע הייתי בהופעה שלהם כאן בבארבי. אושר גדול, אושר ענק. המועדון היה מלא עד אפס מקום. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהסאונד בבארבי היה פשוט מושלם. נגנים מעולים, עיבודים מופלאים. ובכלל, הרעיון לקמבן את פינק פלויד ורדיוהד עם מוזיקת רגיי הפגיש שני קהלים שספק שהיו נפגשים באותה הופעה, לולא ההברקה של easy all stars. ומייקל, כמנהיג הלהקה, נשא מונולוג מרגש בעברית לא רעה בכלל ובעיניים נוצצות שברגע זה הוא מגשים חלום עתיק  – להופיע בישראל. הקהל, כמובן, הגיב בתשואות, ואני ידעתי עד כמה הוא באמת מתכוון לזה בכל ליבו.

למחרת אכלתי צהריים עם מייקל ואשתו הטרייה. העלינו זכרונות מלפני עשרים שנה ונפרדנו בחיבוק גדול. עד הפעם הבאה. מה שבטוח, היא בטוח לא תהיה עוד עשרים שנה, כנראה הרבה הרבה לפני, כי הוא גילה לפני כשנתיים להקת רגאיי ישראלית  בשם "התקווה 6"  והוא מפיק להם את אלבום האולפן הראשון שלהם שיצא בלייבל שלו. כן כן, הוא בדרך להגשים את החצי השני של החלום שלו. לגור פה.