נפרדנו כך.


 – " אני פשוט לא יודע מה לעשות. אין לי מושג. כבר הרבה זמן יש לי תחושה שהזוגיות הזאת מיצתה את עצמה. ראבאק, אחת עשרה שנה אנחנו ביחד. זה בלתי-נתפס כמה שזה הרבה זמן"

— " זה נשמע הגיוני. הכרתם שהייתם נורא צעירים. השתנית המון מאז"

— " שנינו השתנינו. ומשהו בכיף הזה שהיה לנו פעם קצת אבד. היום זה מרגיש כמו נטל. כמו ללכת לעבודה. כמו מס שאנחנו צריכים לשלם"

— " אולי פשוט תנסו הפסקה זמנית?"

— "דיברנו על זה. אבל זה ברור לנו שזו תהיה הפסקה ללא חזור. אין לי ספק שיש לנו את זה ביחד. אבל מה לעשות שבחודשים האחרונים בכל פעם שאני קם בבוקר וחושב על עוד עתיד משותף אני מרגיש את המחנק הזה בגרון?"

השיחה הזו התקיימה בראש שלי הרבה פעמים, ביני לבין עצמי, לפני כמה שנים. ולמרות שהיא נראית כמו שיחה על יחסים עם בחורה, היא לא. דווקא על יחסים שלי עם בחור. אבי גרייניק , שמו.  

כל קומיקאי שהיה בצמד כל-כך הרבה שנים יסכים עם הקביעה: זה זוג נשוי. חוץ מהקטע של הסקס. (למרות שאני דווקא רציתי, אבי הרגיש שהוא עוד לא בשל. אבל עזבו, נראה לי שאנחנו גולשים .) כמו בנישואים, השאלה אם התשוקה עדיין קיימת מרחפת מעל וכמו בנישואים לפעמים המאמץ המחודש לאתר את אותה תשוקה שוחק יותר מאפשרות הפרידה. גרייניק ואני הגענו לשלב שלא הצלחנו להפרות יותר אחד את השני. בדיעבד, השנה האחרונה שלנו ביחד, כשעבדנו על העונה השנייה של התכנית "כוכבי השכונה" הייתה ראשיתו של מוות ארוך. וכשבהופעות התחלנו להצחיק על טייס-אוטומטי היו אלה פרפורי הגסיסה האחרונים.

1. בחברות.

1987. בית רוטשילד, מרכז הכרמל בחיפה. חוג דרמה. ישר היה קליק. איך יודעים? כשאתה סוף סוף פוגש מישהו שצוחק מההומור האידיוטי שלך, כשאתה חושב שההומור שלו זה מה שהיה לך חסר בחיים. ואז גם מתקדמים לשיחות נפש אל תוך הלילה, ושנינו יודעים שהנה, מצאנו את אחינו התאום, זה שגם מאזין בלי סוף לראשון של נטאשה, זה שגם חושב שבחורות לא מתאהבות בבחורים הנכונים, זה שגם רואה את העולם מאותה זווית עקומה. 

עיר הנוער, 1988. היה דבר כזה פעם, אוסף של כשרונות צעירים שמקבלים במה להשפריץ את הכשרון שלהם מול חמש מאות איש, חלקם פנסיונרים, שהטריחו עצמם לצאת מהבית לגן-האם. זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו כצמד, לא שידענו אז שבאמת נהיה צמד. כבר לא זוכר מה קרה שם בדיוק, חמש דקות לפני שעלינו לבמה, אבל אבי היה מתוח, התעצבן ופלט איזה משהו, שוב, לא זוכר מה זה היה, גם הוא לא, אבל הוא הצליח להעליב אותי אחולשלוקי. זה היה הריב הראשון שלנו (בהמשך עוד יהיו ריבים חריפים הרבה יותר) ולמרות שאני לא זוכר את סיבת הריב, את הפיוס לא אשכח: תוך כדי מערכון בו שנינו יושבים על כסאות אבי פתאום נשען בצורה שהפתיעה אותי, עם היד על הברך תוך כדי שהוא פותח את כף היד ומצמיד אותה לפנים. עברו כמה שניות עד שקלטתי שכתוב שם משהו, על כף היד שלו:

— סליחה. אני אוהב אותך —

זה אבי. תשעים אחוז לב. עשרה אחוז מים.

92, אני בשנה האחרונה של הצבא. אני סוחב את אבי לדומינו גרוס, איפה שפעם ראינו צמד שהפיל לנו את הלסתות, טל ומשה קראו להם, וכשראינו אותם ידענו שאין שום סיכוי שאי-פעם נעשה משהו שיגרד את הרף שהציבו השניים האלה, עם ההומור הכי מטומטם\נשגב שעשו פה. בדומינו גרוס היה ערב קבוע בשם "פגע וברח". מי שרוצה – עולה. על אחריותו ועל חשבונו יהיה הפסיכולוג שיצטרך לממן אח"כ כדי למחוק את צלקות הטראומה במידה והקהל לא צחק. ותאמינו לי, אני ראיתי אנשים שעברו התרסקויות קולוסאליות באותם ערבים, חלקם עדיין מסתובבים עד היום בשדרות רוטשילד וממלמלים לעצמם: "למה?…למה!!"

הומור פאבים, כך קראנו לגגים הראשונים שביצענו על במת הדומינו-גרוס.  למה הומור פאבים? כי שם זה התחיל, בפאבים החייפאים, כשיישבנו עם חברים וחיפשנו מה הדברים הכי אידיוטיים שאפשר לחקות. כך הגענו, בין היתר לביסלי גריל ושאר ירקות. ראינו בזה סוג של התרסה כלפי ההומור שאליו הורגלנו, המיושן. חשבנו שנמאס כבר לראות חיקויים של אריק שרון ושמיר, אבל מה אם נעשה חיקוי של שמיר- הירק?? היום על סוג הומור כזה ללא ספק חל חוק ההתיישנות, לא ייאמן כמה זה פאסה היום, אבל בתחילת שנות התשעים זה היה חלק ממהפכה. לא פחות.

כך בעצם התחילה ההופעה שלימים תקרא "ילדים סורגים לאלוהים" (אני עד היום חושב שזה שם איום ונורא). ארבע שנים הופענו במועדונים כמו דומינו גרוס והקאמל קומדי קלאב, ללא שום גיבוי טלוויזיוני, הכל מפה לאוזן, ותוך מספר שנים לאחר שהיו לנו כשעתיים של חומר עברנו לשלב הבא והנחשק – לפתוח קופות. הופענו בכל אולם אפשרי בארץ, ממתנס חדרה עד היכל הסינרמה. עשינו מעל 1200 הופעות. אחת עשרה  שנה לא ידעתי מה זה להיות ביום שישי בבית. אבל היה אושר גדול. אין הרבה דברים שגורמים כלכך הרבה עונג וסיפוק כמו לראות דרך החור בוילון, לפני ההופעה, איך אולם של חמש מאות מקומות מתמלא באנשים שבאו במיוחד בשבילך. איזה כיף לגלות שאותן שטויות שרק לפני כמה שנים חשבנו שיצחיקו רק אותנו מאחדים אנשים. מוני מושונוב פעם בא לראות אותנו בהופעה, ניגש אח"כ מאחורי הקלעים ואמר לנו משפט נפלא: "כשאני ובראבא עשינו את מופעי הבידור שלנו ניסינו לחשוב מה יצחיק את הקהל. נראה שאתם קודם כל עושים מה שמצחיק אתכם והקהל נדבק בהנאה הזו". וואלה, צדק. בלי שנשים לב זה הפך לאג'נדה שלנו: לא משנה על איזה קהל נופלים, אנחנו נהנה. ואשכרה, נהננו כמו משוגעים. היינו במצב שהוא בעצם הכרחי לכל מי שרוצה לעמוד על במה — אנחנו לא מאמינים שאנחנו עוד מרוויחים כסף מזה!!

( האבסורד המעניין הוא שההנאות הגדולות ביותר בתחילת הדרך שלנו זכורות לי דווקא מקהל בעייתי – אין דבר שהצחיק אותנו יותר מקהל שלא הבין אותנו. משהו בדיסוננס הזה של פאנץ'ליין שמתפוגג באוויר תוך כדי שבקהל אנחנו רואים פרצופים אבודים נורא שעשע אותנו. תמיד הייתה לנו חיבה להומור לוזרים, אז כשקטע חדש שעבדנו עליו בבטחון מלא שהוא יהיה שוס לא עבד – הרגשנו אפסים –  ונקרענו מזה.   מה שמדהים שהצחוקים שלנו על הבמה תמיד הצליחו לשבור את מעטה הקרח בין הקהל וביננו, עד שבסוף הם היו לגמרי שלנו.)

הבעייה מתחילה כששוכחים.  שוכחים שפעם רק רצינו להצחיק אחד את השני. שוכחים שפעם זרם בגוף האדרנלין כבר שעלינו להסעה. בסוף שוכחים שפעם זה היה רק לשם ההנאה. ופתאום זה נהיה – עבודה.

אבל יש עוד תסמונת שמבעבעת לה בשלב מסוים:

2. שני חלקים בתוך השלם.

"איפה החבר שלך??" –  זו השאלה ששאלו אותי ואת אבי הכי הרבה, כשהלכנו לבד ברחוב. (ואת אסי ואת גורי ואת אלי ואת מריאנו וכו'…) הרי לא הגיוני שאני אלך ברחוב בלעדיו!  לפעמים, כשהייתי במצב רוח מסויים עניתי שאין לי מושג איפה אבי עכשיו, אבל אם זה נורא חשוב לדעת אני יכול להתקשר לברר. כשאחד מאיתנו היה מגיע לפגישת עבודה לפני השני היינו שומעים דרך קבע את המשפט "איפה החצי השני שלך?". (מה שפתאום גורם לי לחשוב, האם לגששים ו"מה קשור" אנשים אומרים איפה השני-שליש שלך?). גם אם בהתחלה זה נעים לשמוע, די מהר זה נהייה קצת מעיק. בעיקר אם אחד מאיתנו עונה לסלולרי ועל הקו השני יש שדרן רדיו מה-זה-מגניב שאומר "היי עידן, גם אבי על הקו! אז מה דעתכם על הזכייה של הראל מויאל בכוכב נולד?"

כמו בלהקת רוק עם שני אנשים דומיננטים, מגיע הרגע שהתסכול אורב בפינה. התחלנו לזרוק לאוויר משפטים כמו: "הגיע הזמן שנדבר" או "אני התפשרתי כל הזמן, אולי גם אתה תתפשר פעם?" . לאט מחלחל הרעיון שאנחנו שותפים לפשרה אחת גדולה. אמנם פשרה מצליחה, אפילו איכותית, אבל היי, כמה אפשר? מה עם קצת חיפוש עצמי? יכול להיות שלבד יהיה לי יותר טוב?

כבר ארבע שנים אנחנו לבד. כל אחד לעצמו. אני בטוח שמבחינה אישית לשנינו זה יותר טוב. ועדיין, אם להסתכל על זה אובייקטיבית, הדברים היפים והמקוריים ביותר שעשיתי עד היום היו במסגרת "גרייניק ואלתרמן". יכול להיות שאני אמשיך להרגיש ככה בעוד עשרים שנה (במידה ואמשיך במקצוע, מה שלא בטוח, לאחרונה אני חולם על סנדלרות בטוסקנה). מצד שני, יכול להיות שלא.

3. קרניים

ועוד דבר אחרון, לסיום. זו הזדמנות מצויינת להוסיף בבלוג אל רשימת הדברים שביימתי את סרט הטלוויזיה שעשיתי עם אבי. קוראים לו "קרניים" והוא פתח את העונה השנייה של "כוכבי השכונה". כתבתי אותו בלי לדעת שהוא יהיה שירת הברבור שלנו. אמנם אחריו הייתה עונה שלמה שצילמנו אבל היא הייתה עבורי כמו עבודות שירות. הסכמתי לעשות את העונה הזו רק כדי להגשים את חלום הסרט הזה שהתגבש אצלי בראש הרבה זמן קודם – סוג של נווה חמציצים ארוך.

אה כן, והסרט הוא על משבר בזוגיות.

אז הנה – קרניים (35 דקות). 

נ.ב.

יש מספר שירים שאני חושב שהם יכולים להיות סגירה מושלמת לסרט. בקרניים השתמשתי באחד השירים הכי מתאימים לסוף מרגש ואופטימי. הנה, עשיתי טיזר.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1185567

אודות עידן אלתרמן
שחקן וקומיקאי

69 Responses to נפרדנו כך.

  1. הגעתי. את ההזמנה לקבלת הכרטיסים אפשר לשלוח למייל.

    אני לא אשכח את ההופעה שראיתי שלכם בתור נער באילת.

    אני חושב שזה באיזשהו מקום אמר לי שאולי יום אחד גם לי תהיה אפשרות לבמה הזו

    נראה, אולי יום אחד🙂

  2. מאת דרורית:

    את טל ומשה ראיתי ביום הסטודנט בתשעים ושתיים באוניברסיטת תל אביב, ואני זוכרת אותם אחר כך כל כך מאושרים מכל תגובה של הקהל. טל ביקש מאיתנו חתימות, בתור הקהל במקום שאנחנו נבקש מהם….
    אותכם אף פעם לא ראיתי בלייב. אולי בסבב הבא שלכם.
    (:

  3. מאת דרורית:

    ועוד הערונת קטנה – הקסם, לפי דעתי אצלכם היה התזמון המדויק כל כך של הדברים. כמו כל זוג קומי ענק (אצל מושונוב וברבאבא זה ככה בבירור) רואים איך העניין דופק כמו שעון שוויצרי, ומצד שני רואים את האהבה האדירה בין שני האנשים האלה שיוצרים קומדיה ביחד.
    ודרך אגב, באחד הפרקים של "פשה" אחד הגששים מספר איך במשך כל שלושים ושש השנים שלהם ביחד הם היו מסרבים כל הזמן להצעות שפנו לכל אחד מהם, כי הם ידעו שפשה לא יאהב את זה עד שהשלושיות (כמו זוגיות רק בשלושה) חנקה אותם לחלוטין.

  4. מאת לי:

    אבל נהניתי מאוד מהפוסט. היה לי ברור אגב שאתה מדבר על אבי גרייניק מהרגע הראשון. ואני ראיתי אתכם פעם ראשונה ברכבת לפסטיבל עכו, לא בטוחה מתי זה היה, אולי בתשעים ושלוש, ולא אשכח את ה"ביסלי גריל", נורא הצחיק אותי. אחד הדברים שאני אוהבת בהומור שלכם הוא שהוא הומור טוב לב. זה מאוד ניכר למשל גם במערכונים "היבוסי" ו"מכות". מי אמר שצריך להיות רעים כדי להצחיק?
    ואגב, טל פרידמן המופלא לפי זה הוא מונוגמיסט סדרתי (ממשה לאייל קיציס?)

  5. מאת סלולארית:

    אוי, אבי ועידן, עידן ואבי, כמה מחוברים הייתם וכמה הפרידה שלכם כאבה לי בבטן. מין זוג מיתולוגי כזה בח'ברה, שאף אחד לא האמין בכלל שיפרדו, וכשיום אחד הם מודיעים שזהו, אתה עצמך מרגיש מערבולת בבטן ו"איך הם עושים לי את זה".
    ואיך מחליטים בכלל איזה צד לקחת ? אחרי מי להמשיך לעקוב ? אחרי גרייניק או אלתרמן ?
    ובכל הופעה של מי מכם, לתהות מה השני חושב עכשיו, ואיך הוא נשאר לבד בבית, ואיך זנחתם זה את זה ככה ???

    אני עוקבת אחריך ואחרי גרייניק כבר כמה שנים (מקצועית, מקצועית, אתה לא צריך לעבור דירה !)
    לא זוכרת כמה פעמים ראיתי את "ילדים סורגים", כמה צחקתי מהביסלי גריל (שהוא עד היום בדיחה קבועה אצלנו בבית) ומהמלפפון הכבוש (עם הדגל), ומהתמרורים ("זהירות ! עקומה לפניך !"), והשירים שלכם שחזרו אחר כך בכוכבי השכונה, ובכלל כל העבודה שלכם שהתרחבה אחר כך לחברים מפלטפוס, אני עוד זוכרת איך כל יום שישי אחר הצהרים היינו אני וחבר שלי עוצרים את העולם, מתיישבים מולכם עם במבה וקולה וזורחים עם הצלילים הראשונים של "איזה קטעים פה, wo wo".

    ואז, כשהפסקתם לעשות הומור, באה לולה, והדיסק שלכם התנגן אצלי במערכת נונסטופ, והשיר "ימים של שקט" היה השיר המסיים בחתונה שלנו (והסלואו הראשון הרשמי שלנו, אי שם בחצות הלילה כשנשארו איתנו רק חברים טובים) ושיר מספר 11, "תראי איך השמים מחווירים למולך"עד היום עושה לי לבכות.

    יא-ווא-רא-די, נהיית קצת אובר נוסטלגית בתגובה הזו (ועוד לחשוב שזו פעם ראשונה שאני מגיבה לך).

    אז אני רק אסיים ואומר שבלי לחץ, ממש בלי לחץ, אבל השורה הקטנה הזו שלך שאתה ואבי מדברים על אולי לחזור לעשות משהו ביחד, הדליקה אצלי ניצוץ קטן של אושר ותקווה.
    נשמע קצת אובר דרמטי, סליחה, אבל רבאק, הייתם כל כך מושלמים יחד, תחזרוווווווו !!

    תודה ושלום🙂

  6. מאת בועז כהן:

    אני מנסה להיזכר איפה ראיתי לראשונה את "ילדים סורגים לאלוהים" וזה לוקח אותי כל כך רחוק בזמן, חיים אחרים, עיר אחרת, אשה אחרת. לא להאמין כמה זמן עבר. "דומינו גרוס"…

    ואפרופו "הגשש החיוור". בשנות ה-70 זה היה מאוד מוזר לראות, פתאום, את "פולי" הולך ברחוב בלי גברי ושייק'ה. היה משונה לקלוט את גברי בסצינה קצרה בסרט, בלי ה-2/3 האחרים.

    הרי "הגשש החיוור" גם עשו תקליטים יחד, וגם עשו סרטים יחד, וגם מערכונים – כמעט ולא היה להם קיום עצמאי במשך 40 שנה. אנשים מתרגלים לראות משהו כיחידה אחת.

    שלמה בראבא ומוני מושונוב היו (ונשארו) בעיני צמד בלתי מנוצח. גם רמי הויברגר ודב נבון היו מצויינים – אבל הקהל לא הבין את ההומור הטקסטואלי המבריק שכתב להם ג'ו אל דרור.

    אני תוהה אם ב-2007 עדיין "הצמד המצחיק" הוא פצצת-הומור כזו. אבל אני, עם השנים, פחות ופחות דברים מצליחים להצחיק אותי.

    וזה דווקא עצוב.

  7. מאת יהונתן:

    אני רק חייב לציין שאני ממש נהנה מהעובדה שאדם מוכשר כמוך משתמש בכל הפלטפורמה האינטרנטית ומעלה סרטים לצפיה כך. בדיוק השבוע נוהל ויכוח בבלוג שלי לגבי השאלה האם יוצרים רוצים יוצר כסף או רוצים שיותר אנשים יצפו בתוכן שהם יוצרים. אני אשמח לשמוע את דעתך, למרות שבעצם העובדה שאתה מעלה את החומר אני חושב שצדקתי.

    ואגב, "אתם שמים קשים?" היה אירוע מכונן בחיי.

  8. הקטור- את ההופעות באילת אני זוכר עד היום.
    דרורית- אכן, פולי סיפר לי מספר פעמים שהם נאלצו לעשות "ויתורים כואבים" למען שימור השלישייה. משהו שגרייניק ואני לא היינו מסוגלים לחשוב עליו–לא לעשות תפקידים במקומות אחרים. זה היה גומר אותנו הרבה קודם

    ללי- מסכים איתך שהתעסקנו בהומור שבא ממקום טוב, ועדיין, בלי להתייפיף. שמנו דגש על המימד האנושי,הפגיע בדמויות שלנו

    סלולארית–וואו! מאד מחמיא לדעת איזה חלק חשוב היינו מחייך. לפעמים נדמה לי שהאימפקט שהותרנו על הקהל התמוסס עם הזמן, נחמד לגלותץ שלא. תודה תודה

    בועז–לא סיפרת לי בעבר שראית אותנו. ועוד בדומינו גרוס-חתכ'ת היסטוריה. מקווה שלא הרסנו לך ת'ערב

    יהונתן-נחמד שאתה זוכר את "סמים קשים", אני זוכר את הרגע שהמצאנו הזה אצלי בבית
    ואגב, בקשר לשאלתך על הסרטים שאני שם ברשת–כמובן שהמטרה העיקרית שייראו אותם אנשים.
    לא עשיתי את הסרטים במטרה להתפרנס בלבד (גם, אבל לא רק…) הם יקרים לליבי וחלק מהעניין זה לשמר אותם בארכיון פרטי–כלומר האתר הזה. גם אם "נמוך" יצא בקרוב על דיוידי (אני מנסה לקדם את זה) אמשיך לשים אותו ברשת, גם אם ייקנו אותו פחות אנשים. לדעתי הנוכחות של החומרים ברשת רק מגבירה\מחזירה את המודעות, וזה כל העניין

  9. מאת ירון:

    כל הכבוד עידן. אני נורא נהנה לקרוא את מה שאתה כותב ומה שאתה עושה.
    מה שיפה שעשיה שלך לדעתי זה הרגישות.
    אתה גם מצחיק וגם מרגש
    הרבה הצלחה בהמשך

  10. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    המזרחים מעוצבנים, מגוחכים מדברים עם מבטא,
    יחסי עדות מאחורי תסריט שמתחנף לתרבות הסלבריטי והטלוויזיה ומחשבה חברתית אין.
    חבל

  11. מאת מיכל:

    טל ומשה הא? – אולי זה ההבדל מזוגיות גבר ואשה, שאצלם חלק מהזוגות נשארים ביחד🙂

    ככל שהייתם זוג מוצלח (ואכן הייתם), נראה שבבסיס ההצלחה הבאה שלכם ביחד, ובבסיס הביקורות שתקבלו (המהללות כמובן, איך לא) יעמוד השונה והדומה בין החדש לישן. ושני המאפיינים האלו יהיו אולי המנוף של ההצלחה הזוגית החדשה.

  12. מאת אורי גינוסר:

    מרתקת ההתחלה של כל צוות קומיקאים ובמיוחד שלכם, שנקשרת במקומות ובזמנים מוכרים.

    אתה עוד תתחרט על הקטע עם הכרטיסים.

  13. מאת סנדי ש.:

    אחלה פוסט, אחלה סרט
    דמעתי בסוף כמו דבילית.

    אוהבים אתכם מאוד

    (-:

  14. מאת ערן:

    הסרט מצוין. ומעניין במיוחד על רקע מה שכתבת. אישית, מנקודת מבט של צופה, חשבתי אז שתחושת המיצוי בעונה השניה של כוכבי השכונה נבעה בעיקה משחיקת הדמויות עצמן – צחי ומאיר – שלא כל כך התלבש עליהם הביג-טיים, ושלך ולגרייניק כצמד יש עוד הרבה לאן לקחת את השותפות שלכם. אגב, תקן אותי אם אני טועה אבל זכור לי שכבר הוצאתם את צחי ומאיר לגמלאות פעם אחת עוד לפני כוכבי השכונה, וחזרתם לעבוד יחד כדי לעשות את התכנית ההיא.

    וכמובן, יופי של עריכה מוזיקלית בסרט. אני כבר כמה ימים מזמזם את stepping out של ג'ו ג'קסון והנה הבאת לי אותו על הקרדיטים. סחה.

  15. מאת אמא של גל:

    גל בן ה-12 ואמא שלו ראו את הסרט (אמא שלו בפעם השניה), ושניהם נהנו (למרות האיכות הלא מי יודע מה של פליקס). בסוף, כשצחי אומר אנחנו זיווג משמיים גל חטף התקפת צחוק שנמשכה עד לסיום הכותרות.

    (סוף) פסח שמח!

  16. מאת שרון:

    עוד לא יצא. מה לעשות

    זמן טוב להתאבד עכשיו? נו טוב

  17. לשרון (תגובה אחת מעליי), צודקת, תוקן, התכוונתי לראשון של נטאשה (כשיצא השני הייתי כבר בצבא,גם ממנו עשינו עניין גדול) אבל לא לשבת על כל מילה בטקסט עם לוח-שנה-העבר מעט מעורפל לי. מה שאני זוכר במפורש זה שהתלהבנו מהלהקה החדשה הזו שגם באה מהקריות-מטר מהבית שלנו

    ירון, מיכל, סנדי ש. טל, אמא של גל–תודה !
    ערן–סטפינ' אאוט של ג'ו גקסון הוא כזה שיר שעושה טוב על הנשמה–שנים ידעתי שאני רוצה לסגור איתו סרט (ונתת לי רעיון להוסיף את זה לפוסט בסוף)תודה. וכן, מסכים איתך לגבי כוכבי השכונה.למרות שבתוך הבינוניות הזו היו כמה דברים מחתרתיים (זוכר את ציפורן חודרנית?)

    אורי גינוסר–יכול להיות שהייתי צריך לציין את העובדה שהכרטיסים חינם הם רק להופעות בקיבוץ גבת?

    הצועד האורגינלי–אלל איסתור ולהקתו. מה דעתך להוסיף בעתידות של בזוקה–בפרופיל עשרים ואחד תגיע לירח?

  18. מאת בועז כהן:

    והשני "שינויים בהרגלי הצריחה" בנובמבר 1991.

  19. אחלה סרט
    אחלה רשימה

  20. מאת כRובי:

    ראיתי אותכם בשל מאוד מתקדם של ההופעות שלכם (לדעתי זה היה באיזור ה-1000 הופעות והיה פרסום סביב הנושא). הופעתם בתאטרון גבעתיים המחודש וצפיתי בכם יחד עם אשתי (חברה, דאז). כאבו לנו הלסתות מההומור והתקתוק המושחז של ההופעה (ניכר היה שאתם מתורגלים בה היטב) וכל כך שמחנו, אני ובת זוגתי, לראות שאנו צוחקים מאותם שטויות

  21. מאת שרון:

    מבריק

    אני חושבת שאחד הדברים שיישארו מהצמד גרייניק אלתרמן, הוא השפה. השפה היחודית, הבוהקת בייחודה

    למרות שהייתם צמד מאוד פיסי ואת תומר יוסף הייתי שולחת לאוניברסיטה של הסלפסטיק

    חוץ מזה, השיר של ג'ו ג'קסון בסוף עשה לי את זה. אולי מהיפים ביותר שיש בעולם כולו. כמה חבל שאין לו מספיק אוהדים ומעריצים וזוכרי חסד בארץ

    אולי תקדיש לו איזה פוסטון
    ככה, בחברות
    it's diffrenet for girls

  22. לאודי שרבני–תודה חבר, שמח שאתה עוקב
    לכרובי–אכן, לתיאטרון גבעתיים הגענו בשלב די מאוחר, שמח שאהבת
    שרון (את אותה שרון מהתגובה על הנטאשה?)-הקטע עם ה"הלו" הוא אולי הבדיחה האהובה עליי מכל הדברים שעשינו. היא אגב, נולדה בחדר עריכה.וכן, אין על ג'ו ג'קסון

    לנאור–שמע, להוציא סקט תעודי בדיוידי זה קשה. אפילו נדיר. ממה שהבנתי (ועוד לא ממש התחלתי לעבוד על זה) קשה למצוא חברת הפצה שתתמוך בסרט תעודי, למרות שכבר ראיתי את הסרט "סובינירים" למכירה אפילו בסניף בלוקבאסטר. כרגע אני זומם על האוזן השלישת שאמרו שיישמחו לקדם דיוידי של נמוך. אבל אתה יודע..האוזן, עם כל הכבוד, זה כולה שלושה סניפים בארץ. כמובן שהייתי מעדיף שהסרט יהיה בסניפי בלוקבאסטר, אבל ההשקעה גדולה מדי (מה גם שהוא לא פיצ'ר באורכו)

  23. מאת ריקי כהן:

    כל הפוסט ניגנת על התו הנכון, בלי לגלוש לסנטימנטליות דביקה מידי. אתה כותב מאוד יפה, את הסרט אראה יותר מאוחר. יש פה איזה מחויבות קודמת.

  24. מאת יעל טל:

    משיר הסיום, זה השילוב של הפתיחה של השיר sunday morning בקטע של הפנטזיה.

    אבל הקטע בבלוג כולו שהכי אהבתי הוא תיאור המפגש ביניכם. איזה כייף זה למצוא מישהו שכלכך מזדהים איתו. זה יכול לקרות הרבה עם דמויות ספרותיות, או טקסטים של שירים ששומעים, אבל כשזה קורה עם בן אדם ממשי, כזה שגם רואים ושומעים ופוגשים בזמן אמת- מה שמצמצם מאד את האפשרות להשליך עליו הרבה מעצמך כדי ליצור את תחושת ההזדהות הזו- זו כבר באמת חוויה נדירה. ואולי נדירה מאד במיוחד ביחס למידה שהחוויה הזו נחשקת.
    אני חושבת שזו אולי אחת התחושות היותר נחשקות בחוויה האנושית.
    התענוג שבלגלות אנשים עם טעם מוסיקלי דומה, או כאלו שיצירות מסויימות שהשפיעו מאד עליך השפיעו גם עליהם, הוא כנראה אחת ההוכחות לכך.

    זו אולי הסיבה העיקרית שאני נהנית כלכך מקריאת הבלוג הזה. ושעד עכשיו כשאני נזכרת בביטוי "מפורק מעונג" שנכתב בהקשר לgod only knows נמרח לי חיוך מטופש על הפרצוף ואני מתמלאת תחושת שמחה🙂

    ואפסיק בנקודה זו כי עוד מעט גם אני אצטרך לחלק כרטיסים אם תצליח להגיע לסוף התגובה. אבל אין לי כרטיסים, יש לי רק את אלו שיכניסו אותי להופעה של בריאן ווילסון, ואותם אני לא יכולה לתת, אפילו לא לקראן החרוץ בעולם!

  25. מאת גיאחה:

    אני זוכר כשהוא הוקרן בפרימיירה של עונה 2 בכוכבי השכונה, כל כך התלהבתי ממנו שבמשך ימים עוד צחקתי. איזה כיף לראות אותו פה שוב (למרות שבמחשב שלי התמונה קצת קופאת מדי פעם, לעזאזל), וכמה טוב לקרוא את הפוסט הנפלא הזה.

    אני מסכים מאוד גם עם מישהי שכתבה מעליי שאחד הדברים שהיו הכי נפלאים אצלך ואצל אבי היה שזה באמת הומור טוב לב. שראו שמאחורי כל הבדיחות והצחוק לא מסתתרים כאבים או כעסים כמו אצל הרבה קומיקאים אחרים, אלא לב ענקי ואהבת אמת – ביניכם, ובכלל. וזה מה שהשאיר חיוך תמידי אצל כל צופי פלטפוס באחה"צי שישי דאז, או צופי ילדים סורגים או כוכבי השכונה.

  26. מאת יעל טל:

    אני מקווה שזה ייצא לפועל.
    יש כמה קטעים בסרט הזה שאני אצטרך לראות בשבילם שוב את הסרט ויהיה מאד נוח אם יהיה מאיפה לקחת אותו.

    משפט אחד מתוכו שעולה לי הרבה בראש ומצחיק אותי כל פעם מחדש, הוא של אחד המרואיינים, עו"ד נדמה לי, שאני לא זוכרת את שמו, שמתאר איך אמא שלו אמרה לו כל פעם מחדש שהוא במקרה הגיע לכיתה של ענקים, והוא האמין לה🙂

  27. מאת מעין:

    מור"ק מקומי:
    כשהייתי בחטיבת הביניים, לפני 7-8 שנים, גילינו – חברותיי ואני – את הקלטת של 'ילדים סורגים'. אף אחת מאיתנו לא זוכרת של מי היתה הקלטת במקור, אבל היא עברה בינינו, מאחת לשניה, כמו יצאנית מקצועית ממש.
    שיננו אותה, צפינו בה יחד ולחוד, בהרכבים שונים – עד שיום אחד נעלמה הקלטת.
    מסתורין.
    עד היום אין לנו מושג איפה היא, ולפעמים, כשיוצא להפגש בהרכב החברתי ההוא (לעתים נדירות, אגב), עולה החידה ההיא שוב:
    למי לעזאזל שייכת הקלטת 'ילדים סורגים' ולאן נעלמה?
    אולי האל הגדול החליט להצניח לנו אותה משמיים כדי שנחכים, וכשסיימנו לשאוב ממנה את הלשד עלתה בסערה השמיימה?

    שמע, הפכתם לחלק מההתבגרות שלנו.
    ומערכון הדואר, אין כמו מערכון הדואר.

  28. מאת דובי ג.:

    שלחתי את התגובה ומשום מה אני לא רואה אותה כאן. אז אני שולח שוב. נקווה שלא תופיע פעמיים:

    צפיתי ב"ילדים סורגים לאלוהים" קצת אחרי שראיתי את "עלילות משה". זה היה בצבא מתישהו באיזור שנת 92-93. בתקופה הזאת היתה פריחה אמיתית של סטנד אפ ונונסנס בארץ. אני הפכתי למיסיונר של ההופעה ונראה לי שהבאתי לכם לא מעט צופים. השטותניקיות שלכם ששילבה הומור גופני עם נונסנס מילולי כבשה אותי לגמרי. אני הפכתי לגרופי – ראיתי גם את "שלמה שלמה הילדים בוכים" עם עידן ושירילי דשא, שהיה לא פחות מבריק. ראיתי את ההפקה הנפלאה של "חנות קטנה ומטריפה" שגילתה לי את הגאונות של תומר שרון.

    בטלוויזיה צפיתי ב-"פלטפוס" עוד במתכונת של חמש דקות יומיות באיזור שתיים אחה"צ. הייתי מארגן את השמירות כדי לא להפסיד את חמש הדקות האלה, ודואג שיקליטו בבית על כל צרה. (אגב, לדעתי החמש דקות האלה היו השיאים הטלוויזיונים שלכם. אם יש לך אפשרות להעלות לכאן אותם זה יהיה אוצר אמיתי). גם ההופעה של פליטי פלטפוס, בלי עידן ואבי, היתה אחד הדברים המצחיקים שראיתי מימיי.

    האמת שאחר כך, בתוכנית פלטפוס הארוכה יותר, ובעיקר כאשר הפכתם לתוכנית פריים טיים, הרגשתי ירידה באנרגיות שלכם, ומעבר מהנונסנס המשובח להומור של דמויות – שאמנם היה מצחיק, אבל התחיל למצות את עצמו די מהר.

    יהיה אחלה אם תחזרו – אבל כמו שכתבת, תעשו את זה רק אם זה מרגיש נכון. ואם לא, סנדלרות בטוסקנה נשמעת לי גם אופציה לא רעה.

  29. מאת נון קונפורמיסט:

    בנאלי, משעמם.

  30. החברות עם גרייניק מקסימה, החברות עם רוה לא ברורה, אני לא הייתי רוצה שבנאדם כזה יהיה חבר שלי אבל כל אחד עושה את ההחלטות שלו.

  31. מאת יעל ש:

    הפעם הראשונה שראיתי אתכם יחד היתה ב"פלטפוס", וצודקים מעלי מי שכתבו: אין כמו הדואר ("לא טעית!").
    מעט מאוחר יותר, בתיכון אי שם באמצע-סוף ה-90 הלכתי עם חברה לראות את "ילדים סורגים", באולם הקטן של היכל התרבות של נתניה.
    אני חושבת שעובדי הנקיון אח"כ עבדו קשה מאוד לספוג את כל דמעות הצחוק שזלגו שם…
    אח"כ קיבלתי ליומולדת מאותה חברה את הקלטת, שעבדה שעות נוספות בוידאו…
    היה מאוד עצוב לצפות בתוכנית האחרונה של פלטפוס ("בחברות, היו קטעים פה…"), אולם השמחה היתה רבה כשעליתם אח"כ עם כוכבי השכונה.
    גם אז הוידאו עבד שעות נוספות, והקליטותי את כל התכניות, של 2 העונות (למרות ביקורות לא נלהבות שנשמעו מכיוונים אחרים במשפחה).
    שלא כמו אחרים פה לפני, לא מאוד נהניתי מהגרסאות הבאות של דומינו גרוס אחרי פלטפוס, והן תמיד נראו לי כנסיון לחקות את ההומור שגרם ההצלחה הגדולה שהיתה לפלטפוס (למרות שאסי וגורי גם הם קומיקאים בחסד, לדעתי).

    מה שתמיד עניין אותי, לאחר הפרידה המתוקשרת שלכם, זה האם גם נפרדתם באמת, במציאות, או ששמרתם עדיין על החברות הטובה ביניכם לאורך הזמן הזה?

    ועוד שאלה: האם יש לכם, ביחד או לחוד, תכניות להתפתח גם לכיוון המוסיקלי?
    הדיסק של "לולה" הוא אחד הדיסקים האהובים עלי מתוך הקולקציה בארון, וגם המוסיקה שגרייניק הוציא לבד מאוחר יותר ערבה לאזני, ומאוד הייתי שמחה לשמוע עוד חומרים כאלה שלכם.

    בהצלחה עם היצירות העתידיות,
    ומחכה לחדשות,
    יעל.

  32. מאת אורי ס.:

    אני עוד זוכר הופעות של טל ומשה בבית נגלר, בקרית חיים. איפה הם היום ואיפה מה שהיה פעם. איפה אני היום, ואיפה מה שהייתי פעם.

    גם את הביסלי גריל האגדי שלכם קשה לשכוח.

    הרבה אנשים חכמים אמרו פעם שהכל נגמר בסוף. גם הרע, וגם הטוב. זה עוזר להתמודד עם הרע, אבל צריך לזכור את זה גם בטוב (גם בזוגיות טובה).

  33. מאת רתם:

    אני עוד צעירה מכדי לזכור את תחילת דרככם, אבל אני והאחים שלי עדיין מחקים בהתלהבות אפונה וכרוב כבוש.
    הסרט באמת כל-כך מקסים, כל הכבוד.

    תודה תודה תודה.

  34. מאת רוני:

    אף פעם לא ראיתי שום מופע סטנד אפ, כי לוקח לי חצי שעה בערך להבין בדיחה בסיסית, ואז אני מתחילה לצחוק ברגע הלא-נכון (הקהל הבוהה? זו אני).
    אבל הסיפור על היחסים ביניכם מרגש ומתוק כמו אהבה של גיל שש. זוכר את השאלה שלי? על השירים היפים שאבי "מבזבז" בהופ והסיכוי לראות אותם בדיסק?
    אז אני מזכירה לך.
    ודרך אגב, קלטת חכמה ומצחיקה לילדים מבית גרייניק ואלתרמן יכולה להיות שוס מטורף.

  35. מאת עירא:

    קילומטרים נכתבו כבר על "משפחות" טלוויזיה ובמה ואיך שלקהל קשה לראות אותם לחוד או איך שמאחורי הקלעים הם כבר לא סובלים אחד את השני. כל הלהקות שממשיכות מאוחדות רק בגלל הכסף למרות שהם כבר שני עשורים לא סובלים זה את זה, או איך ארצות הברית התרגשה עד דמעות כשביל קוסבי איבד את בנו בשוד מזוין – כי כולם פשוט דמיונו את "תיאו" בנו הטלוויזיוני נרצח. ותחנות הטלוויזיה לא הצליחו כולן להתאפק ושילבו בחדשות גם קטעים מהסידרה כדי לסחוט דמעות ורייטינג. (לשחקן שלום).

    בסוג דומה אבל שונה של מופע, פן ג'ילט וטלר מופיעים יחד כבר 30 שנה. ב10-15 השנים הראשונות רוב הזמן הם היו על הכבישים, נוסעים ביחד בטריילר מעיר לעיר בזוגיות מרצון, אבל מרגע שהשתקעו בניו יורק ואחרי כן בווגאס בעשר השנים האחרונות, הם ממעטים בקשרים חברתיים מעבר לשעות העבודה, למרות שהם מאוד מחבבים זה את זה אבל זה מה שעוזר להם לשמור על השפיות והחברות. פן הוא גם ברברן בלתי נלאה ולכן עושה הרבה יותר ראיונות, הופעות אורח בסדרות וסרטים, תוכנית רדיו נפלאה שהריץ שנה וביטל, מנחה שעשועון דבילי בNBC, אמריקה כבר רגילה לראות אותו גם לבד, והוא עדיין מחדש חומרים על הבמה עם טלר. זה לא קל לשמור על המינון הנכון אבל להם זה הצליח.

    בקיצורו, אני מאחל לכם שיתוף פעולה מחודש פורה ונפלא, אין ספק שאני אהיה מהראשונים בתור (עם או בלי כרטיס על כושר הקריאה שלי כאן🙂, ואני מקווה שביחד ולחוד לא "ישרף לכם" מהר מדי, דינמיקה מגניבה שכזו חבל לאבד.

    בידידות!
    עירא

  36. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אבל אל תעשו את מה שעשיתם בכוכבי השכונה. האמת? זו הייתה תוכנית מעיקה. אבל בפלטפוס למשל, בסגנון הזה, אהבתי בהחלט =]

  37. מאת סטיבי:

    פלטפוס, ואז ההופעות… באולם צ'רצ'יל בטכניון, אאל"ט, היינו בהרכב החברתי הכי גדול שהולך ביחד להופעה. בבית אבא חושי אולי גם?
    עד היום, על איזה לוח שעם בחדרי אצל הוריי, תלויה מודעה מהעיתון על אחת ההופעות. עושה טוב כל פעם מחדש…

    ועד היום מצטטים קטעים (וואו וואו).

  38. מאת Jello:

    הזוגיות הזו, זה משהו. הכימיה.
    התאור שלך, על זה ש"חוש ההומור שלו זה מה שחסר לך בחיים" זה מה שתפס אותי. גם אני מחזיק כזה מישהו. אנחנו תמיד מסונכרנים. כאילו יושבים על אותו התדר בדיוק כבר שנים. זה שהסקס איתו הרבה יותר טוב מאשר עם זוגתי (סתם, נו. איתה זה קצת יותר טוב🙂 זה מדהים, ההבנה שאתה מכיר אדם כל-כך טוב עד שאתה כמעט יכול לצפות את התגובות שלו, אני כל-כך מזדהה. ניסחת את זה כל-כך יפה.

    ההומור שלכם. אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים בצבא. זה הדבר היחיד (חות ממונטי פייתון) שהצליח להצחיק גם אותי וגם את אמא שלי וגם את אח שלי הקטן! והקטע המטורף הוא שכל אחד מאיתנו צחק (כך היה נדמה לי אז ואפילו היום) – ממשהו אחר. כאילו יש כמה רבדים להומור. הוא גם מתוחכם וגם פשטני בעת ובעונה אחת. משהו כמו פיוצ'רמה.

  39. מאת אלעד:

    [הכותרת לקוחה מהמערכון על הצופה היחיד בתכנית פלטפוס… "אה! בואנה, אתה זה שרואה ת'תכנית שלנו.."]
    כ"כ התרגשתי לקרוא את הפוסט הזה.
    בכלל מוזר לי לקרוא פה באתר מדי פעם, רשימות והגיגים אישיים של אחד האמנים המוכשרים והנערצים עליי כאן בארץ.

    במשך הרבה זמן הרגשתי כמו הצופה היחיד של פלטפוס על הפלנטה הזאת. מישהו שמכיר סוד כמוס ואיכותי. וניסיתי להפיץ אותו הלאה לכמה שיותר אנשים.

    תיאור הפגישה שלך עם גרייניק הזכיר לי את המפגש הראשוני שלי עם פלטפוס. נפלתי במקרה על קטע מהתכנית – מערכון של דו קרב בין שני כפות ידיים (של תומש ותומר יוסף). מצחיק בטירוף. עמדתי מול הטלויזיה וכמעט בכיתי מצחוק, וגם מאושר. המערכון הזה היה זהה לכל מיני שטויות שניסיתי על אחים וחברים. מצאתי את הנשמות התואמות שלי.

    אני חושב שפלטפוס היתה פצצת כישרון שקצת פוספסה וחבל. ההומור שלכם ושל כל חברי פלטפוס הוא בעיני הומור נעלה – הומור מזוקק, נונסנס טהור, שלא תלוי בזמן או במקום, שלא תלוי באקטואליה, שתמיד מצחיק. כמו מונטי פייתון לדוג'. התכנית "כוכבי השכונה" נתנה לכם באיחור את הכבוד והמעמד שהגיע לכם.

    לצערי גיליתי אתכם כבר לקראת סוף התכנית, ותחילת השידורים החוזרים. אבל זה לא מנע ממני להפוך למכור… הספקתי להצטלם איתכם אחרי הופעות (בפתח תקווה…) כמה פעמים, ואפילו לראיין אתכם שם אחרי ההופעה לערוץ קהילתי כשעמירם גרוס רוטן ומתעצבן עלינו מאחורה…
    הספקתי לראות אתכם מופיעים בערב "פגע וברח תיאטרון" עם השירים של לולה (הרבה לפני צאת האלבום), ולראות הופעה בלתי נשכחת שלך – מציג את הפרקים הראשונים של "יש ילדים זיגזג". הופעה שעשתה לי ולכל החברים שלי חשק אדיר לקרוא את הספר. וקראנו. (לא תעלה הצגה מלאה כזאת?)
    וזה בטח ישמע מוזר, אבל בתור בחור דתי ומדריך בבני-עקיבא, הפכתי את השיר "תקוע לי פרח בתחת" להמנון השבט שלי…

    נונסנס הוא דרך הסתכלות על החיים המוזרים, המטורפים והמצחיקים האלה שלנו. ואתם הייתם ממפיצי הבשורה בגדול.

    אני מקווה ומאחל לך ולאבי גרייניק שתעשו מה שמרגיש לכם טוב ונכון, והכי חשוב- שתצליחו להצחיק שוב אחד את השני. כל השאר כבר יבוא מעצמו.

  40. מאת עידו:

    כנער שבעוד שבוע חוגג 16,תרשה לי להכתיר אותכם חגיגית: הייתם הסמל של הדור שלי כשהיינו ביסודי.

    לא היה מאורע חברתי אם הוא לא כלל הקרנה של 'ילדים סורגים לאלוהים
    אתה יודע שהיו מראים לנו את זה בכל פעם שהיה שיעור חופשי בבית ספר?🙂
    "בואנה מיד" המיתולוגי היה הפולחן שלנו – המחזנו אותו לשיעור אמיתי עם המורה בשיעור חופשי – כשהיא לא הבינה שאנחנו מסתלבטים עלייה, אי שם בכתה ו'

    קטע מצחיק: רק לפני חודשיים הייתה לחבר טוב שלי יום הולדת, והוא שם שוב, הפעם בדי.וי.די את "ילדים סורגים לאלוהים". ועדיין לא מיצינו. עם השנים רק מבינים עוד ועוד דברים: בחטיבה התחלנו להבין את "תעשה ככה ליד החגורה, הם כבר יצחקו… מה יוצא להם מזה?!"
    ובגלל שהפכנו להיות מוסיקאים בכל רמח איברינו, גם התחלנו לצחוק מהשירים עצמם….
    ולמרות שראינו את המופע הזה מליוני פעמים בכל הזדמנות אפשרית – לא ידענו את נפשנו מרוב שצחקנו.

    גם בחטיבת הביניים ישב לידי בכתה פריק רציני של המופע הזה ובכל השיעורים שהיו רק העלנו קטעים והגיגים נבחרים מתוכו:)
    ("זה כרוב, זה כרוב כבוש"… "אהה, שתקו שתקו, כי אני המנהיג…")
    וזה מה שנפלא לדעתי בהומור שלכם – הוא הומור לטווח ארוך, בין אם זה "פלטפוס" בימים שהייתם מצלמים את זה במקלט, או "פלטפוס" באולפן ההוא של דומינו גרוס אם אני לא טועה.

    בל נשכח את תומר שרון ותומר יוסף המדהימים, שגם הם מוסיקאים אדירים ומצחיקנים לא פחות מכם, עם כל הכבוד, ואוהו איך יש כבוד:)

    לראות אתכם פועלים שוב כצמד – ומצדי לוותר על לזכות ולראות איחוד של כוורת אי פעם. באמת.

    יאללה, תנו בראש!!!

  41. וואו, איזה יופי של תגובות. מאד מאד מרגשות, באמת. יאללה, אנסה לענות בקצרה

    מעיין–אפשר להכריז על הפסקת החיפושים. הקלטת נמצאה אצל מושון מלך הפיראטים בטירה

    דובי ג. (דובי גל??) ראית את "שלמה שלמה הילדים בוכים"?איזה יופי. נורא נהניתי לעשות את ההופעה הזו, רצנו כמאה פעם, היה כיף חיים
    לגבי פלטפוס חמש דקות–להוריי יש בבית ארכיון עם כל הפרקים ששודרו על בקלטות וידאו. המטרה שלי, כשאמצא זמן, להעביר אותן לפורמט דיגיטלי ואז כנראה אשים חלק כאן בבלוג.

    יעל טל–אין מילים. כלומר יש, כתבת מדהים, הוחמאתי . תודה
    יעל ש. –תודה על התגובה היפה. לשאלתך–אבי ואני בקשר, אבל לא לעיתים קרובות יוצא לנו להתראות. אבל כשזה קורה זה תענוג, הכימייה שם.
    לגבי עניין המוזיקה–אבי מן הסתם כבר הוציא אלבום סולו ובטח ימשיך לעבוד במוזיקה כפרונט-מן בעתיד. אני…? תני לי לנגן קסטנייטות לכל מי שייבקש ואני מאושר. אוהב נורא להופיע על במה עם מוזיקאים, יצא לי די הרבה לאחרונה. אין כיף גדול מזה

    אורי ס. גם אני ראיתי את טל ומשה בקריית חיים!! כן כן..היו זמנים. גם את "איך זה עובד באמת" עם מודי בראון ראיתי שם, באותו אולם

    רתם–תודה!
    גיאחה-אני גם מעריץ שלך, כידוע.

    עירא–סחטיין על הבקיאות. החכמתי

    jello–אנחנו, מונטי פייטון ופיוצ'רמה באותה תגובה? חזון אחרית הימים. תודה

    אלעד–שמע בנאדם כתבת מדהים. הקסים אותי שיצא לך לראות את "יש ילדים זיג זג" שעשיתי. אכן, ניסיתי קטעים מהספר ב"פגע וברח" ובסוף –ברחתי. חשבתי שיותר כדאי לביים את זה לסרט או לסדרה. זה החלום הגדול שלי, אגב. יום אחד…
    ועמירם גרוס רטן עליך?? רק רטן? ראה את עצמך בר מזל. יש אנשים שקיבלו כדור בלבלב

    עידו–לא ידעתי שכבר ביסודי אהבו אותנו. זה חדש לי. מקווה שלא גרמנו לילדות עשוקה מדי. תודה לך על תגובה נפלאה. חממת את ליבי. (יסודי?? עדיין בהלם) ומזל טוב לגיל 16 בשבוע הבא. הייתי מתחלף איתך עכשיו

  42. מאת עפרה:

    בהצלחה בפאזה החדשה. היבוסים התבגרו. והם היו חמודים! (גרייניק שר מקסים לדעתי אגב). מישהו מכיר את הסטנדפיסט המדהים היהודי הזקן והשנון פחד לואיס בלק? הכרתי באמריקה לא מזמן בזיפזופ עם חברים, אולי הכיבוד היה מרומם צחוקים או שהוא באמת משובח מאד מאד.

  43. מאת דרורית:

    אחרי שראיתי שוב אתמול את הסרט דווקא חשבתי
    שמה שהכי יפה בו זה שהוא לא מפחד להראות כמה אתם אוהבים אחד את השני.
    לא משנה אם הסרט הוא לא דרמה, הרגשות הם רגשות, והחיבוק בסוף מרגש באמת.
    ובקיצר, הגירסה הסטרייטית לברוקבק?
    (:

  44. וואלה, לא חשבתי על זה. הגרסה השכונתית לברוקבק. גרייניק הית' לדג'ר אני ג'ייק ג'ילנהול? לקחתי

  45. מאת דרורית:

    ואת הבכורה החגיגית אתם חייבים, אבל חייבים לעשות בבית רוטשילד.
    ואל תצחק, ג'ייק וצחי די דומים.

  46. מאת תום:

    הגעתי לפה לפני…מממ.. שלושה ימים בערך
    ואני לא יכול לצאת מכאן.
    אני פשוט אוהב את איך שאתה כותב ואת מה שאתה כותב.

    אהבתי במיוחד את צמד הפוסטים "שיא הרגש" שעשו לי ממש נחמד.
    החלטתי לקחת את הרעיון ולעשות את אותו הדבר בבלוג שלי, אתה מוזמן לבוא לראות ואפילו להגיב אם בא לך:]

    שיהיה לך המשך שבוע נהדר,
    תום.

  47. מאת יעל טל:

    לחברות טובה בין שני גברים גוררת כמעט תמיד אזכורים של קשר רומנטי, גם אם בנימה הומוריסטית. נראה שהתפקיד העיקרי של האזכורים האלה הוא להצביע על מה שאין כאן, כלומר להבהיר שלא בזה מדובר. כאילו חייב להיות איזה אזכור הומוריסטי על זוגיות הומוסקסואלית שיהווה ניגוד לסנטימנטליות מעוררת החשדות.

    "הגברים של הפריים טיים" הם עדיין ברובם כאלו שהקשר ביניהם מסתכם (לפחות כפי שהוא מוצג) בטפיחה (חזקה מספיק) על הכתף, מלווה במשהו כמו "אז מה גבר? ראית את המשחק?" או דברים אחרים בסגנון הזה.
    יכול להיות שתחום העשייה ההומוריסטי הוא זה שאיפשר יותר פתיחות והעזה (מודעת או לא מודעת) ביצירה של "קרניים", ואולי קל יותר להעביר את הרגישות של היוצרים באמצעים הומוריסטיים. ואולי הייתה באה לידי ביטוי גם באמצעים אחרים באותה מידה, אני לא יכולה לדעת.

    אבל מה שמצחיק קצת, זה שלמרות הנימה ההומוריסטית שבה הסרט נעשה, ברגע שיש איזושהי התייחסות לחברות בין שני גברים, עולים גם בתגובות פה אזכורים הומוריסטיים לקשר הומוסקסואלי. אולי גם כדי לחזק את התחושה שלא בזה מדובר. אבל זו רק השערה.

    בכל אופן, לגבי גרסה סטרייטית של הר ברוקבק- אמנם לב הסרט הוא הזהות הממש לא סטרייטית של גיבוריו, כך שקשה קצת לחשוב על גרסה סטרייטית שלו כי היא תהיה כבר משהו אחר לגמרי, אבל אם בכל זאת מתעקשים- הרי שיהיה מדובר בסרט על אהבה לא ממומשת בין גבר ואישה, ולא על חברות טובה בין שני גברים.

  48. מאת דרורית:

    ההערה שלי הייתה הומוריסטית, אבל האמת היא ששוב, בעיני זה בכלל לא מובן מעליו שגברים ישראלים יתזכרו אחד את השני בתור חבר שהם ממש אוהבים ושהם לא
    א. הומוסקסואלים
    ב. אחים לנשק בעיקר
    (את צודקת מאוד לגבי הצ'פחות, שבדרך כלל גם באות אחרי חברות עמוקה בצבא וכאלה, זה מאוד מאוד טבוע פה בתרבות, ולא פלא בעצם(
    אהבה "אזרחית" טבעית של חבר לחבר – ושוב לא צבאית, מאוד מאוד לא מקבלת התייחסות תרבותית, ונפלא בעיני שעידן שם את הפוסט הזה תחת הכותרת "זוגיות".
    יש הרבה זוגות קומיים פה בארץ שמצהירים על הזוגיות שלהם בתור חברים גם לעבודה וגם מחוץ לעבודה (ועידן דווקא הזכיר את זה בתחילת הפוסט) ואולי באמת העיסוק בקומי משחרר אנשים מכל מיני כבלים תרבותיים ואחרים שיש פה. אז במחשבה אחורה יכול להיות שברוקבק לא היה העניין הנכון לאזכר פה.
    מצד שני, מה עדיף, הגירסה ההומוריסטית ל"אחד משלנו" של הברבשים?

  49. מאת יעל טל:

    ברור לי שההערה שלך, כמו גם אחרות כאן, נכתבו בנימה הומוריסטית, אבל אני חושבת שמקור הצורך בהערות ההומוריסטיות האלו קשור מאד במה שהרגע אמרת- שממש לא מובן מאליו בחברה שלנו, ולא רק לך, שגברים ידברו על אהבה וחברות עמוקה ולא ייחשדו כהומוסקסואלים. את בעצם אמרת במילים אחרות בדיוק את מה שאמרתי קודם. וגם הוספת את עניין "אחוות הלוחמים" שמהווה באמת את ה"תירוץ" הנפוץ ביותר כאן לדיבור של גברים על קשרים משמעותיים עם גברים אחרים. וגם זה במידה מוגבלת ותחת הילת גבורה שתפקידה להעלים מייד כל פקפוק בגבריות (שגם מגיעה כאן בחבילה אחת עם הנטייה המינית) של הדובר.

    לגבי "מה עדיף?" – עדיף, לדעתי, למסמס את כל הדיכוטומיות התבניתיות האלו, שבהן מצוי מן הצד האחד הזיהוי "גבר" = הטרוסקסואל = הצ'פחות שהזכרת, ומן הצד השני הזיהוי בין חוסר גבריות לנטייה מינית הומוסקסואלית ודיבור על יותר מדיי רגשות. אם לא היו קיימות התבניות המחשבתיות האלו איפשהו בתודעה שלנו (או לפחות של רבים מאד בחברה), לא היה מלכתחילה עולה הצורך להתגונן באמצעות כל מיני אזכורים הומוריסטיים מפני החשד בנטייה מינית "מקולקלת". היא לא הייתה נחשבת מקולקלת אם לא הייתה מזוהה עם חוסר גבריות, ולא היה נוצר הקשר לחוסר גבריות עם דיבור על רגשות לא היה מזוהה איתו. כל הקשרים האלה יוצרים כלכך הרבה תבניות חשיבה, שאין פלא שכאשר מישהו מעז לפרוץ את הגבולות בין התחומים המוגדרים ומגודרים היטב, עולה יחד עם ההעזה גם מגננה כלשהי. אין לי, אגב, שום ביקורת על המגננות האלה- ההערכה על ההעזה ועל החשיבה הלא-תבניתית שהובילה אליה לא נפגמת ולו במעט בשל נוכחותן. הביקורת, או אולי מדוייק יותר להגיד שזה צער ולא ביקורת, היא על כך שבחברה שלנו בכלל יש צורך במגננות האלו, ושדיבורים כאלו נחשבים עדיין בגדר העזה.

    אבל כשמתחילים לדבר על דפוסי חשיבה בחברה יש עוד כלכך הרבה על מה להצטער, שחבל להתחיל לדבר, ובעיקר כאן (כי הבלוג הזה מהווה יותר מקום לנחמה מאשר לצער).

  50. פינגבאק: כותבים

  51. מאת עידן:

    עידן היקר, תודה רבה לך (ולכל מי שעשה את איתך את הסרט ולכל מי שעזר לך להעלות אותו).
    אין לך מושג כמה אושר אתה ואבי (ותומר) הבאתם לעולם, וכמה הסרט הזה מצחיק, אפילו אחרי כמה שנים.
    הכישרון שלכם ביחד ושל כל אחד בנפרד הוא נדיר מאוד, ואני שמח לראות רגעים כאלה בהם הוא מנוצל כהלכה.
    אני מאחל לך עוד שנים רבות של יצירה חשובה, משמעותית ומצחיקה!

  52. מאת כן!!!:

    כותב יפה ומרגש וואלה
    גם קצת היסטוריה של חיפה תמיד טוב לשמוע
    אהבתי את הקריצות לקליפ של מייקל ממש יפה
    והקטע עם ליונל ריצי גדול
    נחמד למצוא פתאום כזה דבר ברשת היום שבת בבוקר

  53. מאת שחר:

    קראתי את רוב התגובות פה, חלקן בשקיקה, חלקן ברפרוף ופתאום נחתתי על התגובה שלך לעידו (ההוא שדיבר על "ילדים סורגים" ביסודי) ולא הבנתי איך זה לא ברור לך ש…כן.
    יש אבני דרך בהתפתחותו של כל דור בארץ ואתם ללא ספק בולדר לא קטן כשמדובר בילידי שנות ה-90 באשר הם.
    רוב רובו של ההומור המתהווה היום בארץ, לדעתי, מושתת על החומר שלכם בלי טיפה של חשיבה על "רגע, ואם מישהו לא יבין כי הוא לא מכיר את הבסיס של פלאטפוס" בגלל שזה כבר מובן מאיליו.
    גם אני (18 וקצת) גדלתי בצלמכם ובהשפעתכם הרבה (בפלאטפוס ובילדים סורגים) ואחד מזכרונות הילדות הגדולים שלי (עכשיו פתאום זה עלה לי) זה צהרי יום שישי בשעה 5 (כמדומני… לא לתפוס אותי בתאריכים…) אמא מכינה אוכל לארוחת שישי בערב – ואני בסלון מגביר את הטלויזיה כדי שהרעש של המיקסר לא יהרוס לי את הפאנץ' של נווה חמציצים.

    יצא לי לראות אתכם לייב פעם אחת, בקונגרסים בחיפה אשתקד ביום העצמאות.
    זה היה מופע משולב שלכם עם אלי ומריאנו (וגם מיומנה קפצו לבקר). איזו חוויה מדהימה.
    יכולתם להשאיר אותנו לבד, רק הקהל ויכלנו להשלים לבד את המערכונים. (אבל טוב שהייתם… תרמתם לאוירה…)
    אני לא אשכח שלפני הקטע המוזיקלי (נו, זה עם הפטישים של יום העצמאות) אתה אמרת "זה קטע שאבי ואני כתבנו לפני 10 שנים לתוכנית שאני לא יודע אם אתם מכירים… 'פלאטפוס'" ואני פתאום הבנתי שהיחידים שלא לוקחים אתכם כמובנים מאליהם – הם אתם.
    לקרוא את השורות פה על הפרידה (ועל הפגישה) עוררו בי תחושות של הזדהות ו…
    לא יודע… כמו לקרוא את ה-2 עמודים החסרים בספר שקראת פעם מזמן.
    אני חושב שזה לא רק אני. זה דור שלם שמרגיש שהייתם החברים הכי טובים שלהם.
    בהצלחה בהמשך (לבד, לחוד או בקריירת סולו) ותזכור שיש דור שלם של ילדי ניינטיז מאחוריך (אם תחפוץ בהפיכה צבאית למשל…)

  54. מאת אפרת אברהם:

    עידן היקר,פוסט כל כך כנה ואמיתי והסרט מבריק ומרגש, כל כך נהנתי, בימוי מקצועי, ואהבתי את הליהוק של השחקנים ובעיקר אנשים ששיחקו שם את עצמם…
    ארט מושע מאוד בבית של צחי והתלבושות אוטנטיות, ניכר שהוקדשה מחשבה בכל פריים ופריים. גם המצלמה אוהבת את השחקנים!

    אני מאחלת לשנכם הרבה הצלחה בהמשך ובתקווה לראות את שניכם ביחד שוב על הבמא (אולי
    בקאמרי?!?!?1

  55. מאת טליה:

    אני לא יודעת אם אתה עדיין קורא את התגובות לפוסט הזה [בהתחשב בעובדה שהוא פוסט ישן], אבל יש לי תהייה קטנה:
    למה קיפר סאת'רלנד מופיע בקרדיטים?

  56. אכן קורא, ומגיב! קיפר סאתרלנד מופיע בגג קטן של פרודיה על 24, אחרי שצחי אומר לעובדיה שנותרו להם עשרים וארבע שעות…אז זהו

  57. פינגבאק: buycelexa

  58. מאת בן:

    קיבוץ גבת זה רבע שעה מהבית שלי P:
    איפה הכרטיס שלי? =)

  59. מאת איציק:

    רציתי רק לומר שנהנתי מהסרט שלך "נמוך" ואני לא חושב שזה רק בגלל שהיה לי קל להזדהות איתו. אני חושב שבפעם הראשונה שהסרט שודר הוא התנגש אם איזה משחק כדורגל או כדורסל די חשוב, אבל לא היה סיכוי שאחמיץ את הסרט.
    תודה רבה,

  60. מאת איציק:

    הייתי נמוך גאה וזה אף פעם לא הפריע לי, עד היום, זה הפריע רק למי שסביבי.
    אולי בגלל שבתור ילד אתה מסתכל מי עומד בראש המדינה שלך ורואה את יצחק שמיר אתה מרגיש שלהיות נמוך כנראה שלעולם לא יפריע לך ותמיד תוכל לשאוף להכי "גבוה"

    זהו אפשר לחזור שוב לנושא המקורי של הפוסט

  61. מאת דרורית:

    (למה יצחק שמיר שיש את בן גוריון?(

  62. הגעתי לגמרי במקרה.
    כל כך נהניתי, שהצצתי גם אחורה ונהניתי לא-פחות.
    תודה🙂

  63. מן הראוי להגיד.
    יומולדת שמח

  64. מאת נוף:

    איזה יופי של סרט.
    והמוסיקה מצוללת צהובה אכן מתאימה בדיוק (:

  65. מאת אורי:

    וואו, אתה לא יודע איזה נופך זה הוסיף עכשיו לשנתיים סדנת משחק שלקחתי שם… הסטודיו היה כבר אז בקומה העליונה?
    ואני זוכר את עצמי רואה קטעים של טל ומשה בתור זאטוט ממש (6-7), בערוץ 2 הנסיוני, ומת מצחוק אפילו שלא הבנתי כלום!
    מה יש באויר של הקריות, שיצאו משם כאלה צמדים מופלאים? (חוץ מפוספטים…)

  66. מאת שלו לוי:

    הקריות זה כור היתוך מטורף.
    לשאלה של אורי,הסוד של הקריות הוא לא רק באוויר,זה גם באיכות המשובחת של הערסים,והיכולת לבלות ערב שלם ברחוב מעפן אחד שנקרא אח"י אילת תוך כדי הרצת צחוקים על כלום למעשה.
    עידן,וכולם,הקריות עדיין חיות ונושמות.
    אגב,תמסור לאבי שרוגוזין עוד חי וקיים,וחבל שכך.

  67. מאת Tamar:

    "לנאור–שמע, להוציא סקט תעודי בדיוידי זה קשה. אפילו נדיר. ממה שהבנתי (ועוד לא ממש התחלתי לעבוד על זה) קשה למצוא חברת הפצה שתתמוך בסרט תעודי, למרות שכבר ראיתי את הסרט "סובינירים" למכירה אפילו בסניף בלוקבאסטר. כרגע אני זומם על האוזן השלישת שאמרו שיישמחו לקדם דיוידי של נמוך. אבל אתה יודע..האוזן, עם כל הכבוד, זה כולה שלושה סניפים בארץ. כמובן שהייתי מעדיף שהסרט יהיה בסניפי בלוקבאסטר, אבל ההשקעה גדולה מדי (מה גם שהוא לא פיצ'ר באורכו)

    So there is a documentary distribution co. in LA. – formed and managed by an Israeli
    Udi Epstein
    http://www.7thart.com
    I would try them…

    Good luck

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: