הבהלה לרעב (חזרה לפוסט שכתבתי בערב כיפור 2008)

אף פעם לא הבנתי את הנהירה המבוהלת  אל ספריות הוידאו ביום כיפור. וזה משפט שמגיע מאדם שלוקח איתו לטיסה של שלוש שעות לרומא שלושה ספרים, לפטופ ואייפוד, רק כדי להפיג את השעמום (אני כמעט ולא נרדם בטיסות. גם לא לניו-יורק). אבל בסוף אני תמיד מוצא את עצמי בוהה בשטיח העננים דרך החלון, נותן למחשבות לעשות בי כרצונן.

אמר לי יאיר המוכר מספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שיום כיפור בשבילם זה כמו יום העצמאות בשבילי . הכנסה חודשית ביום אחד. מצד שני, הוא הוסיף, תשעים ותשעה אחוז מהלקוחות שיוצאים עם פאקט של חמישה שישה סרטים מחזירים אותם מבלי שהספיקו לראות סרט אחד.

אני בד"כ מתעב חגים. משפט קצת קיצוני, אני יודע, אבל חגים עושים לי מועקה, וזה היה כך מאז שאני ילד. לעומת זאת, את יום כיפור תמיד נורא אהבתי. עד כדי כך שבכל שנה, כולל הפעם, אני מסרב להצעות החברים לברוח לאיזה צימר מרוחק או לטוס לחו"ל. אני אוהב להיות בתל-אביב, באזור הפארק ביום כיפור. אני אוהב את השקט. אני אוהב את החירות והזכות לאינטרפטצייה האישית של כל אדם למשמעות של יום כיפור. אני מברך על התרומה האקולוגית של כיפור. ותחשבו על זה רגע, יש משהו די מדהים בעובדה שאזרחי המדינה, גם החילונים הגמורים ביותר שלא צמים (כמוני) מצטרפים אל הסולידריות הכללית ולא נוהגים במשך יממה. אני אפילו לא יודע אם זה חוק, שאסור לנהוג, כפי שאסור לפתוח בתי עסק, ובכל זאת כולם כולל כולם מצייתים לנורמה הזו שלא נשחקה כבר שנים. וזו בעצם תופעה נדירה ביותר מבחינה חברתית. אני תוהה אם יש עוד מקום בעולם שבו תופעה כזו יכולה להתרחש (בדומה לצפירות של יום השואה ויום הזכרון, עוד תופעה שאין שנייה לה בעולם, למיטב ידיעתי).

אז כן, אני ארכב הרבה באופניים עם הבת שלי. ואולי אלך לבית כנסת, אולי לא. ואולי אפילו אציץ באינטרנט אם יבוא לי. אבל זה ברור לי, שכמו בטיסות, בסופו של דבר אנצל את הזמן לרבוץ קצת עם עצמי, לחשוב על משמעותו של חשבון – הנפש,  אולי אצליח סופסוף להתחיל איזה ספר מתוך המאה ספרים שעוד לא קראתי ומחכים לי במדפים, ואולי סתם אשכב על הדשא בפארק ואבהה בשטיח של העננים מלמטה.