מוקדש בהערכה לרות שק-יסעור

 

http://www.youtube.com/v/QJLcMPZecZs&rel=1

 

—————————————

בגלל בעיות טכניות הרשימה האחרונה שלי לא התפרסמה בראש העמוד והלכה לאיבוד במעמקי הבלוג (רק דרך הארכיון הצלחתי להגיע אליה). הנה היא שוב – סיכום שנה של סרטים שראיתי בקולנוע.

 

 

 

 

 

רגעים שאהבתי בסרטי הקולנוע ב – 2007

את הרעיון לסכם ככה את הסרטים השנה אני גונב מהטור האחרון והמצויין של אדם אבולאפיה בעיתון העיר: עשרה רגעים ספציפיים שנחרטו בזכרון שלי בסרטים שראיתי השנה בקולנוע.  (לא כולל את הסצנה האדירה של המכות בסאונה ב"סימנים של כבוד", עליה כתבו כבר המון)

 

"חיים של אחרים" : הסצנה במעלית.

 הגיבור שלנו, חוקר השטאזי,  (שמאד דומה לדרור קרן יש לציין) עולה במעלית, לידו עומד ילד שמחזיק בידו כדור. הילד מספר לאיש בתמימותו מה אבא שלו באמת חושב על ה"שטאזי" בלי לדעת שדבריו עלולים לגרום לאבא שלו ללכת למעצר. סוכן השטאזי  מסתכל עליו בחומרה, מתחיל לשאול אותו "איך קוראים ל—-" אבל כאן הוא עוצר ומהסס.  "איך קוראים — לכדור שלך?" הוא שואל את הילד. סצנה מקסימה עם דיאלוג מבריק שמסמנת את התפנית בעמדתו של הגיבור כלפי העבודה שלו.

 

"רטטוי" – הג'סטה של רמי העכבר.

אדם אבולעפיה כבר כתב על רגע הפלאשבק האדיר של המבקר "אגו" כשהוא טועם מתבשיל הרטטוי. מסכים איתו לגמרי. התייחסתי אל הרגע הזה כבר לפני כמה חודשים כשכתבתי את הרשימה על מותו של הכלב שלי, ג'וני.  ויש עוד רגע קטן, רגעונצ'יק, שכבש אותי לגמרי. זו בעצם מחווה תנועתית קטנה ש"רמי" העכבר עושה כשהבחור (לינגוויני) שואל אותו מבעד לצנצנת אם הוא יודע לבשל. העכבר מרים את ידיו בתנועה שהפרשנות שלה היא — צניעות מזוייפת. או שזו התנשאות מתנצלת?  מין תנועה יהודית כזו, שהייתה יכולה להתלבש גם על וודי אלן או אפילו פול סיימון. אני מת על זה שהמאיירים הגאונים של פיקסאר מוצאים את הרגעים הקטנים האלה שבהתנהגות האנושית (העכברית, כלומר). מאז גנבתי את התנועה הזו לבובה שאני מפעיל ב  AVENUE Q  .

 

"הרחק ממנה"  –   – השחקן גורדון פינסנט (אותו לא הכרתי לפני הסרט הזה והוא מאד ריגש אותי) מתיישב על הספסל במועדונית של ביה"ח הפרטי בו מאושפזת אשתו (ג'ולי כריסטי) עם אלצהיימר מחמיר. על רקע פסקול יפייפה במיוחד (אחד היפים ששמעתי בקולנוע בשנים האחרונות) הוא מתבונן באנשים המאושפזים משחקים קלפים, ביניהם אשתו שכבר לא מזהה אותו. האנשים מתרוקנים מהפריים בדיזולב, רק היא נשארת עם החבר החדש שלה שבו היא התאהבה.  הצילום בסצנה , כמו המוזיקה,  נפלא — החדר בהיר, שטוף אור רך, רומנטי.  מנקודת המבט שלה זהו האושר העילאי. אבל אנחנו רואים את הסיטואציה גם דרך העיינים שלו… סצנה שוברת לב.

 

"חסין מוות" –  the lap dance

טרנטינו אמר פעם שהוא קודם כל חושב על שירים שמדליקים אותו ורק אח"כ הוא מפנטז איזו סצנה תתאים להם. תקראו לי סליז רדוד , כי זה מה שאני. הריקוד הזה  בתוספת השיר עשה לי את זה.

 

בופור  –  הסצנה של השיר "אבות ובנים".

גם בצפייה שלישית בסרט הסצנה הזו הביאה לי דמעות. ההחלטה הבימויית שהחייל ינגן את השיר במכשיר מעאפן ומזייף של קסיו (ולא, נניח,  בגיטרה קומזיצית) היא מבריקה. הסצנה עובדת חזק כל-כך לא רק בגלל ייסורי המצפון של הדמות של אושרי כהן והדמעות של איתי טיראן, אלא גם בגלל הדיסוננס בין השירה המרגשת של "אבות ובנים" לכלי הנגינה העלוב שמייצג את הזיפת הקיומי של החיילים במוצב. כי בסופו של דבר, "בופור" הוא סרט על אבות שמפקירים את הבנים שלהם.

 

"מדוזות" – השוט של שרה אדלר עומדת בגשם מתחת לפוסטר של אמא שלה.

שרה אדלר מוצאת ילדה בים. היא מוצאת את הדירה שלה מוצפת מים. מוטיב המים מאפיין את הדמות שלה, וכשהיא הולכת ברחוב שטוף הגשם היא נעמדת, מבלי שתשים לב, מתחת לכפות ידיה המגוננות של אמא שלה (בתנועת הידיים הסימבולית שלה שנשתלה מספר פעמים בסרט לפני כן). שוט פיוטי ופשוט מקסים, כולו כמיהה בלתי מושגת למחסה אמיתי מההורים שלנו. כי כולנו דור שני למשהו.

 

"מילים ולחן" –  שיר הפתיחה.

אני מודה, אהבתי את הסרט הזה. כמעט כולם היו אדישים אליו. אני אהבתי.  אולי בגלל שזה סרט על מוזיקה, אולי בגלל שהוא מעיין קריצה לדמות של אנדרו רידג'לי, החצי הלא מפורסם של צמד "וואם" ואני אוהב סרטים שמתייחסים לאייקונים של האייטיז, ואולי סתם בגלל שאני אוהב את יו גראנט כשהוא משחק בקומדיות רומנטיות את הלוזר המיואש (מאז "רווק פלוס הילד" המעולה). כבר בשיר הפתיחה  שהוא פרודיה מצויינת ומאד מצחיקה על הקליפים של שנות השמונים הבנתי שאני הולך לאהוב את הסרט.  

 

"ביקור התזמורת" – סצנת ההדרכה איך להתחיל עם בחורה.

סאלח בכרי מלמד את פפי (השחקן שלומי אברהם) איך להתחיל עם רינת מטטוב בדיסקוטק. סצנה ארוכה ומקסימה שעיקר כוחה הקומי הוא שהיא מובאת בשוט אחד ללא עריכה, כמעט כמו מערכון סלפסטיק על הבמה. כמו בסרט אילם, זו סצנה מצחיקה ונוגעת ללב ביחד.

 

"אל תדאגו אני בסדר" . הרגע בו הגיבורה מגלה מה מקור המכתבים שהיא מקבלת.

ללא ספק אחד הסרטים היפים שראיתי השנה. מבלי להכנס לספויילר, אגיד שהסצנה בה אנחנו והגיבורה שלנו מגלים מי שולח אליה את המכתבים היא הברקה תסריטאית שתפסה אותי לחלוטין לא מוכן. משחק מעולה, תסריט ממש מצויין. יופי של סרט.

 

"אושן 13  " –  גורג' קלוני ובראד פיט מרותקים לתכנית של אופרה ווינפרי.

לא השתגעתי על הסרט הזה. אושן 11 היה אדיר, אושן 12 היה מוזר אבל מהנה נורא. אך הסצנה בה קלוני ופיט מזילים דמעות של התרגשות כשהם צופים ב"אופרה" מאד הצחיקה אותי. בוא נגיד שזה היה יכול להיות קייס מוצדק לחלוטין לשלח בהם את משטרת הקוקסינלים.

 

עדכון:

הערב, באיחור מטורף, ראיתי לראשונה את "סופרבאד". סרט אדיר בעיניי. למען האמת, אהבתי אותו הרבה יותר מ -knocked up.   פאק, צחקתי בלי סוף.  בעיקר ממייקל סרה, שכבר ב"משפחה בהפרעה" הוא הסתמן כחנון הנבוך והלא-מעורר-אנטגוניזם הכי מקסים שיש. הוא פשוט אלוף בסצנות בהן הוא בחרדה מוחלטת אבל מנסה להראות קול כלפי חוץ, כמו בסצנה בה הוא מגיע במקרה לחדר במסיבה של שיכורים מבוגרים ממנו שמריצים שורות קוק ובטעות חושבים שהוא זמר פנומן. הדרך היחידה שלו לצאת מזה בלי לחטוף מכות  זה פשוט לשיר.