אלביס, כוס תה? לא

קריירות של מוזיקאים ותיקים הן דבר מרתק להפליא. אי אפשר לתחזק רפרטואר מוזיקלי של שלושים ומשהו שנה בלי לאכזב, בלי לטעות, בלי לחפש מקורות השראה חדשים שיעוררו רעב. מבחינה זו, לאלביס קוסטלו יש את אחת הקריירות המגוונות והמאתגרות שאני מכיר. הוא זיגזג בין כל כך הרבה ז'אנרים מוזיקליים בחייו עד שאם יספרו שהאלבום הבא שלו יהיה מורכב משירי יודל, זה כלל לא יפתיע את מעריציו. הוא נגע בהכל – מפאנק עד ג'ז, מקאנטרי עד רביעייה קאמרית – והתחושה היא שכל תחום שהוא פלרטט איתו התאים לו ככפפה ליד.

קוסטלו, שהוא דור שלישי למשפחת מוזיקאים, מכיר מוזיקה. לא במקרה בחר בו המגזין "וניטי פייר" לכתוב להם רשימה של 500 (!!) האלבומים האהובים עליו. למעשה, חוץ מפול וולר, שגם הוא, כמו קוסטלו, התחיל מתנועת הניו ווייבפוסט-פאנק ובהמשך חייו שילב את השפעות הסול והג'ז ביצירה שלו, אין עוד אמן בגילו שכל כך סקרן להתנסות בהרפתקאות מוזיקליות חדשות (היחידי שמתקרב לפתיחות הנועזת הזו, גם אם בפיגור של 20 שנה, הוא בק).

 

  

קישורים:

 

אבל הכי חשוב: אין כמעט אף זמר שאני מעריץ באותו הלהט שבו אני מעריץ את קוסטלו מאז גיל חמש עשרה. אולי חוץ מדיוויד בואי והביטלס. אני זוכר איך זה התחיל בינינו, אותו רגע מכונן בכתה ט', בו שמעתי לראשונה את "אליסון" וידעתי מיד שהאיש הזה עושה מוזיקה שמדברת אליי. השירה שלו בבלדה הזו פשוט הרגה אותי, בעיקר בלחן המופלא של הפזמון (באחד מראיונותיו, אגב, סיפר קוסטלו שהושפע בכתיבתו ישירות מהפזמון של "Ghetto Child" של הדטרויט ספינרס).

 

באותה תקופה יצא לי לראות בטלוויזיה (אני חושב שזה היה בפינה של קוטנר ב"זהו זה") את הקליפ לאחד מלהיטיו הגדולים, "Every Day I Write a Book". אוטומטית נכבשתי במוזרות הקוּלית-גיקית של היצור הזה. אפילו באקסנטריות של זמרי האייטיז הוא הצליח לבלוט באאוטסיידריות שלו.

 

תקליט הקוסטלו הראשון שקניתי היה אלבום אוסף שלו: מבחר שירים מושלמים שפלפלו לי את החיים במשך כמה חודשים טובים. קצת לאחר מכן, בשנת 89', רכשתי את האלבום "ספייק", שבדיוק יצא אז, וידעתי שאלביס קוסטלו הוא אמן שהייתי רוצה שיהיו לי את כל התקליטים שלו בבית. מאז, אני מקפיד לקנות כל אלבום שהוא מוציא. בראיון וידאו שנערך כאן בוואלה! לפני שנתיים, נשאלתי איזה אמן שולט בדיסקייה שלי. אלביס קוסטלו היתה התשובה. 27 אלבומים שלו, חלקם בוטלגים. ניל יאנג ודיוויד בואי נושפים בעורפו.

ועדיין לא אמרתי מילה על המילים. קוסטלו הוא להטוטן טקסטים. הוא אשף של משחקי המילים. (אני משוכנע שאם הוא היה דובר עברית הוא היה אוהב את מאיר אריאל). הוא לעולם לא מתיפייף או מתנחמד בכתיבה שלו. להיפך, הוא מושחז, אכזרי וסרקסטי. (באחד משיריו הקיצוניים, לא רק שהוא מאחל למרגרט תאצ'ר למות, הוא גם מצהיר שהוא יהיה זה שישמח לדרוך על העפר של הקבר).

 

הוא גם אלוף בלכידת הניואנסים העדינים שמתארים את האהבה או הזוגיות. יש לו יכולת לדחוס עומק של ספר שלם בשיר של שלוש דקות. למען האמת, כמה שלא נברתי בשירים שלו עד היום, אני עדיין מתקשה לפענח חלק גדול מהם. הוא הריץ אותי למילון אינספור פעמים. חבל שאין ספר קסוטו מיוחד לקוסטלו. קסוטוסטלו.

 

קישורים:

 אתמול התבשרנו שקוסטלו יגיע בקיץ לקיסריה. יש להניח שעיקר ההופעה יוקדש לאלבום האחרון שלו, "Secret, Profane & Sugarcane", שאותו הוא מקדם. זהו אלבום קונספט מתוק ביותר, כולו מוקדש לשירי קאנטרי והבלו גראס.

אבל אם מותר להביע משאלה, הייתי רוצה לראות את קוסטלו עומד על הבמה בקיסריה ונותן בראש כמו פעם. לעזאזל, לפי האלבום הלפני אחרון שלו, "מומופוקו", והביצועים שלו בתוכניתו "ספקטקל" שבערוץ סאנדנס, האיש הזה עדיין יודע לצרוח. תנו לי לראות אותו מוציא את הורידים ב"פאמפ איט אפ" ו"רדיו רדיו" ואני מאושר.

כמובן שאין סיכוי שהקהל הישראלי ייתן לו לרדת מהבמה בלי לשמוע אותו זועק "איי וונט יו", אחד השירים הגדולים אי פעם על האובססיה שבאהבה. אבל בכל מקרה, מה שהוא לא ייבחר לשיר, בשבילי זו תהיה הגשמת חלום לראות אותו בקיסריה. למרות שבז'אנר המזרחי הוא עדיין לא נגע…

קישורים: