כאוס ויצירה

 

אחד הסרטים האהובים עליי ביותר הוא "בחזרה לעתיד".  הסרט הזה העיף לי את המח כשראיתי אותו לראשונה כנער, ומאז אני מקפיד לחזור אליו פעם פעמיים בשנה. ולמה אני נזכר בזה? כי כשאני משתעשע ביני לבין עצמי מהו אחד היעדים הראשונים שהייתי נוסע אליו אני חושב על יום שבת, השישי ביולי 1957, ליברפול, אנגליה. אין שום שאלה. הפגישה הראשונה בין לנון ומקרטני הוא רגע שהייתי משתוקק לראות בריל-טיים. אותו יום שישנה את פני המוזיקה הפופולרית לעד. אני גם ככה סאקר של סיפורי מפגש, אז תנו לי רק להשקיף מהצד על הרגע בו פול הוקסם מהנגינה של לנון כשראה אותו בפעם הראשונה מנגן על הבמה ברחבה של כנסיית הוולטון, וזהו, אני לא צריך יותר מזה. כי רק אני, סתם אחד בהמון הליברפולי שהזדמן לשם באותו יום, אדע מה באמת טומנת בחובה אותה פגישה, ואחכך ידיי בהנאה. אתבונן בהם ואומר לעצמי, אם רק היו יודעים השניים האלה איך אותה פגישה פשוטה, שלכאורה נראית להם אפילו די סתמית באותו הרגע, תשנה את החיים של מיליוני אנשים. איך אותו יום  יצמיח שפע של רגעי קסם שילוו אנשים בכל מקום בגלובוס במשך חמישים שנה.  

(למעשה, הפגישה ביניהם קרתה בזכות ידיד משותף לשניהם בשם איוון. אותו ברנש נפטר ב1993 ממחלת הפרקינסון, אבל הוא חי את חייו בידיעה שהוא שידך בין שניהם. שבלעדיו מן הסתם לא היו הביטלס.  הנה כתבה  עליו, ועל אותו יום גורלי, כולל תמונות ).

 

                                                            ——————–

 

נזכרתי בכל העניין הזה לאחר שנתקלתי באחד הדברים הכי מקסימים שראיתי לאחרונה ברשת. פול מקרטני, לא מזמן, כינס חבורה של בני-מזל באולפן שתיים באבי רוד, האולפן בו הקליטו הביטלס מהיום הראשון. מקרטני מנגן בערב כמה מהשירים מהאלבום האחרון והנפלא שלו "chaos and creation at the backyard" , אבל הכיף הגדול בארוע הזה הוא הסיפורים המדהימים שמקרטני מספר .הוא מתרפק על כמה אנקדוטות מראשית ימי הביטלס, כולל אותו סיפור מפגש בינו לבין ג'ון (דרך איוואן החבר המשותף).  ומעבר לסיפורים הוא מדגים באולפן את הטכניקות איתן נהגו להקליט. וזה מרתק. ובעיקר מרגש מאד. כמה הוא אוהב את המגע האינטימי עם הקהל, מקרטני. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו במפגש אקוסטי עם קהל מצומצם, ואין מה להגיד, הוא יוצא ענק ברגעים האלה. כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, האיש מענטש.  אז למי שיש מעט זמן פנוי, תעשו לעצמכם טובה וכנסו למסע הקסם המסתורי והמוזיקלי שלו באבבי רוד. זה באמת בונבון, הערב הזה.

 

חלק ראשון:

הקדמה. אנקדוטה חביבה על   "love me do". והשיר "friends to go" מהאלבום האחרון:

 

http://www.youtube.com/v/4xw9UB_8E_M

 

 

חלק שני

 נייג'ל גודריץ' שהפיק את chaos and creation בהופעת אורח ראשונה. מבצע יחד עם פול את how kind of you: נייג'ל על קונסולה פושטית פותח ערוצים עם צלילים ואקורדים רנדומלים. יוצא מקסים. ואז פול מסביר איך הביטלס הקליטו בטייפ ארבעה ערוצים:

 

 
http://www.youtube.com/v/SbvzXjK0J0U

 

 

 

לאחר שפול רקח את ארבעת הערוצים בסוף החלק הקודם הוא מבצע דוגמית מ–"band on the run" . וזה מחזיק בית שלם על אקורד אחד. כמה יפה. ריגש אותי מאד.  

ופה זה קורה, בחלק השלישי, שפול מספר על הפגישה הראשונה שלו עם ג'ון דרך החבר המשותף אייואן. הוא נזכר בבוקיות מודעת לעצמה בריח הבירה שנדף מהפה של ג'ון. (גם באתר הזה זה מוזכר), והוא מנגן את השיר של אדי קוקראן שהדליק את ג'ון.

אבל לפני זה הוא מנגן את השיר הראשון שהביטלס (טרום-רינגו) הקליטו אי-פעם: " in spite of all the danger " (זה השיר היחיד עם קרדיט משותף לפול וג'ורג', אגב).  בדיסק האנתולוגיה הראשון של הביטלס השיר הזה מופיע, בגרסא המקורית של ה quarry men –הלהקה הטרום ביטלסית של פול ג'ון ג'ורג' ועוד שני גברברים ליברפולים בשם קולין וג'ון.  נהוג בד"כ להזכיר את שמו של פיט בסט, המתופף שהיה לפני רינגו, כדוגמא להחמצה הכי גדולה בשואו ביזנס. אבל בשיר הזה מנגנים שני חבר'ה שלא האמינו שלהרכב הזה יש עתיד. אז הם פרשו… הנה מקרה בו המשפט המרגיז "לעולם אל תצטער על שום החלטה שלקחת" לא ממש מעודד. (אני מודה, אני כל הזמן מצטער על דברים שאמרתי להם לא).  בכל אופן, בעמוד הזה יש קישור להקלטה המקורית של השיר. מעניין נורא להשוות אותה עם הביצוע של מקרטני, היום:

 

 

http://www.youtube.com/v/wnXAmcx301M

 

חלק רביעי:

גרסה בלוזית נ-פ-ל-א-ה לליידי מדונה. אותה גברת בשינוי אדרת. עוד שיר מהאלבום האחרון "english  tea" וקמאו מדהים של הקונטרבאס המקורי שליווה את אלביס בהופעות. פול מנגן עליו את heartbreak hotel . 

 

http://www.youtube.com/v/-IRNQMHETE4

 

 

 

חלק חמישי:

מקרטני חושף את ה"מלוטרון": כלי נגינה אידיוטי משנות השישים שהיה מעין טיזר לסינטיסייזר שיופיע אח"כ. נורא מצחיק. הוא מדגים איך השתמשו בו לפתיח של סטרוברי פילדס. הוא מספר על ההשראה לשיר בלקבירד ביצירה של באך ומנגן את "jenny wren" השיר האהוב עליי מהאלבום האחרון.

 

http://www.youtube.com/v/_oZqEiRKV5E

 

 

 

יש עוד שני חלקים לערב הזה בהם הוא מבצע את   "i've got a feeling" ו — " blackbird ". בחלק האחרון הוא מדגים לקהל איך מעלים כלי נגינה אחד על השני בערוצי הקלטה נפרדים כדי ליצור שיר. האמת שזה דווקא יוצא מעט פשטני, והסיום של הערב מעט מאכזב ביחס לתופינים שהיו בו. ועדיין, מי שרוצה לראות את ההמשך יכול למצוא את שני החלקים הנוספים ביוטיוב.

 

כל המקרטניזם הזה החזיר אותי לספריית הדיסקים שלי להזכר באלבומי מקרטני שזנחתי תקופה ארוכה. שלפתי משם את "flaming pie " שלו מלפני כשמונה שנים. כשהאלבום הזה יצא חרשתי אותו לא מעט, אבל משום מה הוא לא עבר את מבחן הזמן מבחינתי כמו למשל "ram" המופתי שלו. תוך כדי האזנה נזכרתי כמה פנינים יפות יש באלבום הזה.  ובעיקר, גם בו הוא מספר (בחוברת המצורפת) סיפורים מאחורי היצירה של השירים. אני פשוט מת על זה. על השיר "the world tonight", למשל, הוא מספר שלא היה שלם עם שורה חסרת הגיון שהתפלקה לו תוך כדי הלחנה " i go back so far, i am in front of me ". האינסטינקט המיידי שלו גרם לו לרצות להחליף אותה, אבל אז נזכר שלנון ודאי היה מפרגן לו על השורה: "ג'ון אהב את השורות האלו, שלא אומרות שום דבר".  ואני נזכרתי בסיפור נוסף שמקרטני מספר באנתולוגיה: "בשיר היי ג'וד,  כשכתבתי את השורה "the movement you need is on your shoulder " לא הבנתי בעצמי למה התכוונתי. היא הייתה נראית לי שורה לא מספיק טובה, כזו שנכתבה רק כי החרוז התלבש לי. רציתי להחליף  אותה, אבל ג'ון אמר "השתגעת?, זו השורה הכי יפה בשיר!".

עוד אנקדוטה מהאלבום ""flaming pie " מתייחסת לשיר היפייפה " heaven on a sunday ". הבן של פול, ג'יימס מקרטני, מנגן בו סולו חשמלית. פול מספר שכשהציע לבנו לקבל ממנו שיעורי גיטרה ג'יימס סרב: "כאילו שאתה למדת גיטרה, אבא". מקסים.

 

עד כאן, בינתיים, על פול מקרטני. הלוואי והאיש ימשיך להביא אלבומים משובחים כמו האחרון. גם אם נייג'ל גודריץ' לא בסביבתו.

 

                                     ———————————————————–

 

 

 

 היי, תודה רבה על התגובות שלכם על הסרט "נמוך". אני שמח שהוא נחשף לקהל נוסף.

 

גט שורטי

למי שלא ראה את הסרט "נמוך" שעשיתי לפני כשנה וחצי, הנה הוא במלואו. אמנם במסך קטן יחסית (עקב גודל הקובץ), ותנועות המצלמה לפעמים נראות מפוקסלות וקופצניות,, אבל זה מה יש. הרבה אנשים שפספסו אותו בטלוויזיה שאלו איך אפשר לראות אותו. אז הנה . (אגב, למנויי הוט, אפשר גם ב vod בקטגוריית דוקומנטרי)

נזכרתי בסרט כי לפני יומיים פגשתי את אחד משני הנערים שמספרים את סיפורם בסרט. לא ראיתי אותו מאז הפרמיירה בפסטיבל ירושליים לפני שנה וחצי. אמנם נשארנו בקשר מאז ,אבל רק דיברנו בטלפון, לא התראינו.  כשצילמנו את הסרט ,לפני שנתיים ומשהו, דניאל לרנר היה בכתה ט' והגיע לי לציצי. הוא נראה כמו ילד בכיתה ה'. היייתי בהלם כשראיתי אותו שלשום. קפאתי במקום עם פה פעור. הוא כמעט בגובה שלי ועדיין ממשיך לגבוה. הוא יעבור אותי כמו כלום. בדיוק כמו שהוא אמר לי בסצנה האחרונה בסרט, כששאלתי אותו איך ירגיש אם יהיה בסוף בגובה שלי: 1.67?

דניאל השיב, באותה הסצנה, שזה לא יספק אותו, שהוא בטוח שיש לו פוטנציאל לגבוה יותר. כששמעתי את זה, במהלך הסצנה, חשבתי לעצמי בלב:  "על מה אתה מדבר..? אתה קטנטנצ'יק! בגילך הייתי יותר גבוה ממך , אז תאמין לי, קח את הגובה הנוכחי שלי בשתי ידיים ותגיד תודה"

אבל הוא צדק הילדון. אשכרה צדק.  

אני מאד שמח בשבילו.

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixPlayerBNew.swf?smoothStatus=true&file=http://albums.tapuz.co.il/flix/buffer/completedFlashFiles/flx2029246_200612141418207614.flv&link=http://www.flix.co.il/iVideo.asp?m=1204742

 

 

 

 

 

שיא הרגש 2

אחי,איפה אני??
נעלמתי קצת, אני יודע. לשבועיים. פויה, לא יפה. זה לא בסדר מצידי. רצף של ימי צילום ארוכים מנעו ממני לעדכן את האתר כמו שתכננתי. מקווה שיותר זה לא יקרה. לא לכזו תקופה ארוכה, בכל אופן. כמה חבר'ה אפילו שלחו מייל אם להזעיק משלחת חיפושים. אז הנה. חזרתי. ולרגל השנה החדשה וההעדרות הממושכת זה יהיה פוסט ארוך ומשביע.
 
אבל רגע!  שניה!  קחו מרחק מהמחשב כי זה הולך להיות בווליום גבוה. הנה זה בא:
ווהווואאוו !  איזה כייף!!  איזה אושר!!
 
התגובות שלכם על הרשימה האחרונה  של רגעי הקסם המוזיקלים ששווה לחיות עבורם הדהימו אותי, הקסימו אותי, ריגשו אותי. בא לי להתרסק עם כולכם על אי בודד וכל היום רק לדבר על מוזיקה . תענוג. לפחות שליש  מהדוגמאות שהובאו לא הכרתי, והיו סמוכים ובטוחים שאני אבדוק אותן בהקדם.
בכל לילה התעדכנתי בתגובות, לרובן אף שלחתי מייל תודה (אנשים,תשאירו מייל,זה עוזר בחיים). אבל מכיוון שאי אפשר להגיב ישירות לכל תגובה חיכיתי לכתיבת הפוסט הבא כדי לעשות את זה במרוכז. ובסוף מפגן האהבה הדביקה שאשפוך כאן עליכם, יש גם פוסט חדש על אותו עיקרון , עם רשימה ישראלית.  מי שרוצה,יכול לדלג ישר אליו, כי זה יהיה מעט ארוך.  וכמו בנאום תודה של האוסקר, אני מתנצל מראש אם אני שוכח מישהו, כי היו כל כך הרבה…
 
אז יאללה:

 
דויד פרץ – שיחקת אותה כשציינת רכות המשי של הגיטרות בfemme fatal  של הוולוט אנדרגראונד, גם את הבס ליין בpapa was a rolling stone   והכניסות של כל שיר כמעט של הקיור (ישר קפץ לי לראש ערבול התופים שפותח את in between days  המופתי).  גם אהבתי את האזכור של הפתיח של streelights  של ג'וס ראוס (אני כל כך אוהב את השיר הזה), לא ידעתי שאלו צלילי אורות הכבים בסינטיסייזר,איזה יופי! 
Legal alien—קלעת לגמרי לרגעים מוזיקלים שהיו נכנסים לרשימה נוספת שלי… המפוחית של סטיבי ב that’s why I call it the blues     (אני עדיין זוכר את הקליפ שראיתי כנער עם גילוחי השיער של המתגייסים). וגם הפיצוץ שנשמע לאחר שמייק סקוט שר you came like a comet   בשיר  the whole of the moon  — לקחת לי את המילים מהפה. ענק.  וגם בילי בראג שציינת. אני מת על בילי בראג. קינן—לא הכרתי את רוב השירים שהבאת כדוגמא,תודה על ההמלצות.עידן וילנצ'יק ששולט באולדיס והביא כמה פנינים. תמשיך לפמפם אותם. מיקי-היו שני מיקי,אחד של האדאג'יו של אלבינוני ואני איתך לגמרי,אחת מהיצירות המדהימות שאני מכיר,אבל לא בטוח שהייתי שם אותה בקטגוריה הזו של רגעים ספצפים, והיה את מיקי שציין את התופים מלאי העוצמה בפתיחה של  the queen is" dead " והגיטרות של ג'וני מאר ב"william it was really nothing"  (אני הכי אוהב את הגיטרה שלו ב heaven knows I’m miserable now) בכלל הבאתם נציגויות יפה לסמית'ס: אבי שכתב על הפתיח של " how soon is now"  שמזכיר לו תמונה אפוקלפטית ואפורה של מפעלים פולטי עשן, יפה אמרת.   ואיילה קפלן שקלעה בול כשציינה את החליל בדקה וארבעים וחמש שניות שמעטר את מוריסי בבית השלישי של  "there is a light"—בדיוק רגעים כאלה חיפשתי!
הלאה.
גקgl  – אחד המגיבים האחרונים ברצף שכנראה פרץ למח שלי,הציץ והביא דוגמאות כמו סולו הגיטרה של פרינס ב " when doves cry " , הפתיחה של מודרן לאב של דיוויד בואי, הסינטי בביג אין ג'אפאן והגיטרות במיי מורנינג ג'אקט. אהבתי גם את האזכור של אהוד בנאי שר בארמית ברחוב האגס אחד והקולות ב fall on me   של אר אי אם (אחד מהאהובים עליי) , למרות שלא לזה ממש התכוונתי…(הסבר אחרי התודות). מה עוד.  שירה שציינה את הפתיח של diamonds on the soles של פול סיימון (למרות שזה ווקאלי, שוב , לא מה שחיפשתי,אבל הכניסה של הגיטרה לאחר הפייד של האקפלה עושה לי את זה תמיד).
ג'ון קייל גורר כסא בפתיחה של European son  של הוולוווט אנדרגראונד-אז זה מה שזה…! סחתיין ערן דינר. סתוסתו שגם מאד התרגש מההדגשים המוזיקלים ב "you do something to me "  של פול וולר. גיאחה שהביא רשימה משובחת ומושקעת, את חלקה לא הכרתי (תודה גיאחה ,עוררת תאבון…) אבל מסכים איתך בעניין הרגע בו המוזיקה מפסיקה והמברשת מלטפת את הסנייר בשיר " I know " של פיונה אפל. הייתי הולך גם על כניסת התופים באמצע הבית השני של  "limp”  מאותו אלבום. גלעד שהביא את  הסקסופון ב starless  של קינג קרימזון והסינטי  בניו סונג של הווארד ג'ונס. עמית שהדליק אותי להאזין ומהר ל "remembering" של אבישי כהן.
יאיר רוה חברי שהתמהמה כשבועיים בתגובה אבל הזכיר נשכחות מהבוידעם כשציין והביא קישור למערכון הקורע מצחוק על הקאוובל מסטרדיי נייט לייב עם וויל פרל וכריסטופר ווקן. וואלה,איך שכחנו את הקאוובל! ועוד דוגמאות מוצלחות הביא מקרן היער ב ב "cry for no one" , תנופת המיתרים ב1919 של ג'ון קייל, פתיח הסינטי ב save a prayer של פעמיים דוראן, התיפוף של סטיב גאד בפיפטי וויס של פול סיימון (נכון!) ואיך אפשר בלי ההי-האט של סטיוארט קופלנד בכל שיר כמעט של פוליס. אני גם אוהב את ה"פלמים" העוצמתיים שלו (כאשר שני מקלות התיפוף מכים ביחד על הסנייר בהבדל של עשירית השניה).  
דרורית! כן כן כן! תני לי את זה מותק!! הפתיח של " head over heels "  של טירס פור פירס !! ! זה היה הרינגטון שלי במשך שנה.לעומת זאת את השיר של בילי ג'ואל “ “all for leyna”  אני לא מכיר ולא מצאתי ברשת. עשית לי חשק לשמוע אותו. ובועז כהן יקירי, איך הבאת,כרגיל,  כל כך הרבה דוגמאות מהאלוהים שלך
יק דרייק,צודק צודק…
 
הרבה הביאו דוגמאות ישראליות: איציק—הרסת אותי כשציינת את בס הפרטלס של ג'נגו ב"מדוע לא באת אתה " של ירמי קפלן—נכון!! איזה שיר נפלא. הרצת אותי לספריית הדיסקים שלי לאתר את הדיסק הזה שלא האזנתי לו חמש שנים בערך וללפלפ את השיר הזה. גם אני בזמנו, כשהדיסק יצא , התפעלתי  מתפקיד הבס. ציינת גם את המיתרים של ימי בנימינה בביצוע של אלברשטיין ואת הגיטרה ב"ערב של יום בהיר" והצתת בי את הדרייב לרשימה ישראלית כזו. כנ"ל גילי שציינה את החליל ב"ימים לבנים" ,השארי עימנו, הנה זה בא…
 
אבל קודם, רגע אחד של טרחנות קטנה ומטריפה מהצד שלי. המטרה בפוסט מבחינתי הייתה לאתר אלמנט מוזיקלי ולא ווקאלי. אחרת הרשימה באמת הייתה בלתי אפשרית…ניסיתי בעצם למצוא מרכיב מוזיקלי (או שניים, שלושה) בשיר ללא קשר ללחן או לטקסט. זה אומר כלי נגינה מסוים או אופן הנגינה בו, שינוי מקצב,  גרוב מיוחד וכולי. .. מצד שני, מה אני כזה קטנוני וכבד? תכתבו מה שבא לכם.  
 
 
אז הנה רשימה של 25 רגעי קסם מוזיקלים , גרסת הכחול לבן: 
 
 
 
החליל בימים לבנים של שלמה יידוב:
ימים לבנים הוא אחד מהשירים האהובים עליי בכל הזמנים. בעולם. לא רק מהישראלים.  אני יודע שאני נוטה להגיד את זה לעיתים תכופות, אבל השיר הזה הוא באמת בטופ- טן שלי. בכל פעם שאני מאזין לו העיניים מתחילות לדמוע, וזה לא נאמר כדימוי. הטקסט של לאה גולדברג הוא אחד מהיפים שאי-פעם נכתבו בשפה העברית :"לבבי התרגל אל עצמו/ הוא מונה במתינות דפיקותיו/ ולמתק הקצב הרך,מתפייס,מוותר ונרגע" . אלו שורות שלופתות לי את הנשמה. אני אוהב את השירה הצנועה, מלאת החסד של יידוב בשיר הזה, והלחן שלו הוא מפסגות היצירה הישראלית . קצת חבל שיידוב לפעמים מזוהה בציבור הרחב עם שירים חביבים אך בינוניים כמו "חולם בספרדית" או "ילדי הירח". בחיי, הייתי נותן לו  פרס ישראל  בזכות "ימים לבנים".  יודעים מה? גם לשם טוב לוי על החליל שלו בכל כך הרבה שירים נפלאים, ובמיוחד כאן. ובהזדמנות זו,אני רוצה להפנות לעוד שיר מדהים של שלמה יידוב -"הפעם הראשונה" (מהאלבום הראשון שלו באותו שם) הטקסט של נתן זך.  חבל שהשיר הזה לא מוכר מספיק כמו "ימים לבנים" או " שיר בין ערביים " שלו. הוא בליגה שלהם. זה בעצם השילוש הקדוש של יידוב. שלושה משוררים , שלושה דורות : " ימים לבנים " (גולדברג),  "הפעם הראשונה" (זך) ו"שיר בין ערביים" (גפן). כבוד.

הסולו גיטרה (אקוסטית) של קלפטר ב"מה אכפת לציפור" של אחרית הימים.
אמנם יש לקלפטר באותו אלבום את סולו הגיטרה חשמלית הלא יאמן ב"תחת עץ האקליפטוס": סולו מרהיב, מלא דאווין, לגמרי מהפכני בנוף המוזיקלי של תחילת שנות השבעים בארץ, אבל סולו האקוסטית ב"מה אכפת לציפור" הוא נפלא עוד יותר. במיוחד אני אוהב שהוא נפרש על שני בתים, מתפתח בהגדרה כשהגיטרה מוכפלת בהקלטה.  כמה כשרון יש באיש הזה, שיוצא לי לראות מדי פעם  מסתובב סהרורי לגמרי ברחובות תל-אביב ונחמץ הלב.

הדואט בין הכינור החשמלי vs הגיטרה החשמלית ב"שמש שמש" של אריאל זילבר.

 כמה מבריק האיש. מחורפן אך מבריק. יש כל כך הרבה מוזיקאים בארץ שאני מעריץ ואצל כולם די קל לזהות השפעות מעבר לים. אריאל זילבר? הוא חייזר. אולי המוזיקאי המקורי ביותר שקיים בארצנו. קחו את הלחן של "אגדה יפנית". זה באמת לא דומה לשום דבר. ואני מת על השילוב בין המנגינות היבשות, המתמטיות שלו, לעיבודים העלצים. ..שני שירים שלו אני אוהב במיוחד. את "ברוש" ( שהוא גם הטקסט האהוב עליי ביותר של אהוד מנור יחד עם "ימי בנימינה") ואת "שמש שמש". ואין אין אין שיר בוקר מושלם מ"שמש שמש". המנדולינה בפתיח כבר מבשרת עונג.  אבל הדו-קרב המוזיקלי בין הכינור החשמלי לגיטרה החשמלית בהמשך השיר (על רקע הבס האריאל זילברי הטיפוסי) זה חגיגה. היום שמתי את השיר במערכת לתזכורת. נשבע לכם, לחצתי replay  שש פעמים ברצף. כי אצלנו שלמות זו לא מילה גסה.  

הליריקון  ב"שיר ללא שם" של יהודית רביץ .
עוד אחד מהשירים האהובים עליי בכל הזמנים. ומהלחנים היפים של שלום חנוך. וצריך להודות שהגרסא המקורית של יהודית מרגשת יותר מהביצוע שלו לשיר. פריטת הגיטרה המוכרת גם היא נצרבה בבלוטות הרגש, אבל רפרוף הליריקון (כלי נשיפה עם מקלדת אנלוגית בעל צליל דומה למפוחית,אבל רך ואוורירי יותר) שמתנגן מעל הוא מהתפקידים העדינים, השבריריים ביותר שאני מכיר במוזיקה הישראלית. כמו חוט משי דק על גבי הפסקול. לא ייאמן כמה יופי יש בצלילים האלו.
 
 
ריף הגיטרה ב"שיר קדמנשתי" (סקס אחר) של אילן וירצברג ושמעון גלבץ.
אלבום מבריק. ריף גאוני.  
 
 
מצילת הרייד ב"את שקט" של אביתר בנאי.
שני שירים באלבום "עומד על נייר" של אביתר בנאי אקח איתי אל הנצח. "הזאב והאיילה": מהשירים הכנים והמדויקים שנכתבו על יחסי הכוחות בין שני המינים (גלעד כהנא על הטקסט), והשיר "את שקט" (מילים אביתר ועמיר לב).
לפעמים אני מפנטז לקחת סוףסוף החלטה וללמוד תופים, חלום שמתבשל אצלי כבר שנים. בד"כ אני מדמיין איזה כיף זה לנגן על מצילת הרייד. מת על הצליל הזה. היא נחבטת לה כשאביתר שר את ש-ק-ט…ובמיוחד אני אוהב את הכניסה שלה אחרי הקטע האינסטרומנטלי החרישי והנוגה, לקראת סוף השיר. 

 

פתיח הגיטרה ב"בבוקר" של גידי גוב.
לפעמים שואלים אותי בכל מיני שאלונים מהירים שיש בעיתונים מה ישראלי בעיניי. האלבום הראשון של גידי קופץ לי לראש. אני כל כך אוהב את האלבום הזה. וגם את ארבעים אפס שש שהגיע אחריו. אבל בעוד  40-06(שנקרא כך כי זה אורך האלבום)  מושתת על סאונד קריספי, אמריקאי (עם השפעות של סטילי דן וסטיבי וונדר), האלבום הראשון של גידי (שנקרא גם התקליט עם הפרפרים) נשען על עיבודים קלאסיים, בחלקו הגדול משתתפת פילהרמונית. יש המון רגעי קסם באלבום הזה: החצוצרות וקרנות היער א-לה ביג בנד שחוזרות על המנגינה ב"שלוש בלילה בעיר"  וקורצות לסינטרה (אגב, לכל אלה שטוענים שגידי גוב מעולם לא היה זמר ענק, הקשיבו לויברציה המושלמת שלו ב"שקט בחוץ, בתים שמחים". זה יכול ללמד את כל הנאדים מכוכב נולד איך אפשר לרגש בויברציה ולא להגרר לשמאלץ). גם הפסנתר שפותח את "בלעדייך" נהדר. אבל הפנינה באלבום היא "בבוקר"  (מילים של יהודה עמיחי,לחן של יהודית רביץ). רגע!  זה מזכיר לי סיפור נפלא שסיפר לי נתן כהן, הסולן והיוצר המרכזי מהנשמות הטהורות:
נתן היה בוחן בבחינות ללהקה צבאית. יום אחד, הגיעה למיונים בחורה באר-שבעית,חמושה בגיטרה קלאסית. היא ביקשה לנגן שיר שהיא כתבה לפני שנתיים (כלומר,גיל 16) למילים של יהודה עמיחי. נתן אמר בבקשה, ציפה לשמוע שיר בוסרי משהו. המטרה הייתה בכלל להתרשם מיכולת הביצוע שלה . אבל בערך אחרי דקה הוא קפא. הוא סיפר לי שהוא לא נתקל מעולם בעומק רגשי כזה אצל בחורה בת שמונה עשרה. הוא אמר לה שאסור שהשיר הזה ילך למגירה. לא עבר הרבה זמן והוא הלך ישר לאלבום הראשון של גידי.
אז למה אני כל כך אוהב את השיר הזה? כן, בגלל הלחן. יש בו משהו חמקמק, לוקח זמן להפנים אותו, כמו הרבה יצירות דגולות. אולי בגלל זה הוא לא השתרש בפנתיאון הישראלי. ושלמה יידוב מנגן בו בגיטרה. וההקדמה הפשוטה שלו, הנגינה המעט קומזיצית, מוזכרת ברשימה הזו רק בגלל שבכל פעם שאני שומע אותה אני יודע שמיד יגיע השיר האהוב הזה. חוץ מזה שהיא מרגשת בזכות עצמה. 

 

הנבל ב"שוב" של שמוליק קראוס וג'וזי כץ.
אני חייב להכניס את שמוליק קראוס לרשימה כזאת אם לא הוא יביא לי מכות. אבל לא האימה ממצבי הרוח הנרגנים של שמוליק היא הסיבה אלא העובדה שהוא בעיניי אחד מהמלחינים הכי מרגשים בארץ .נקודה. גם ביצירה שלו יש אינסוף רגעי קסם מוזיקלים זה ברור. באותה מידה הייתי חושב על סולו האקוסטית שגומר אותי ב"אחרי עשרים שנה" (אולי זו מנדולינה? לא פיענחתי) או היבבה שמוציאה הגיטרה החשמלית כשג'וזי שרה "הלך עבר בדרך עפר" בשיר ימי ראשית הקיץ. 

 
התיפוף של ז'אן ז'אק גולדברג ב"עיר מקלט"
אמנם האקו של החשמלית בפתיח של עיר מקלט עלה במחשבה קודם ,אבל כמה משובחת עבודת התיפוף שלו כאן (ובכלל, בכל האלבום של אהוד והפליטים, סיפורים מהקופסא וכו..) את הקליק לא ממש הכרתי כנער, ואת התיפוף שלו הכרתי לראשונה כשיצא השיר הזה, כשהייתי בתיכון. מכת הסנייר הכפולה שמופיעה לאורך השיר תפסה אותי מהרגע הראשון. 

 
האינטרו של רוח סתיו של גרי אקשטיין.
שיר ענק. פשוט ענק. גיטריסט בחסד עליון.  גרי אקשטיין,איפה אתה??
 
 
פתיח הגיטרה ב"בלילות הסתיו" של שם-טוב לוי.
אם כבר מזכירים את שם-טוב, זה המאסטרפיס שלו. הגרסה של יהודית רביץ אמנם הוקלטה קודם, ואני סוגד לכל דבר שיהודית רביץ עושה , אבל הגרסה שלה לא מגיעה לקרסוליים של הביצוע האפי שלו. כן, ברור, שוב החליל שלו עושה את מלאכתו השמיימית, אבל אהוב עליי במיוחד אותו ליין גיטרה שפותח (שבגרסה של יהודית נשמע מחופף מעט)  

 

התיפוף ב"כחול וירוק" של עמיר לב.
אלוהים, כמה השיר הזה מרגש אותי. התיפוף החורפי, הסלייד גיטר של אמיר צורף שמחליקה את התשובות במהלך השיר וכלי המיתר ששוטפים ברקע לכל אורכו. יום אחד אולי אבחר רגעי קסם קולנועיים בקליפים. המבט של עמיר לב בילד שחולף על פניו הוא אחד כזה.

 

הסלייד גיטר ב"כנרת" של הג'ירפות.
השיר הכי טרי ברשימה הזו, והפייבוריט שלי מהאלבום המעולה האחרון שלהם. התקשרתי לגלעד כהנא לברר אם זה סלייד גיטר (צינור מתכת שמתלבש על האצבע של הגיטריסט ואיתו הוא מחליק על המיתרים) או שזה סטיל גיטר אמיתי (מהסוג שיושב על הברכיים של הגיטריסט, במאונך). גלעד סיפר שהגיטריסט מאד רצה להשתמש בסטיל גיטר ,אך מכיוון שלא היה לו הוא הסתפק בסלייד. כך או כך, זה תמיד צליל שאני מאד מאד אוהב . התחושה שהוא נותן היא של משהו מעט פולקי, עממי, אפילו עם אירוניה קלה. אגב, עוד שיר סלייד גיטר מעולה הוא "בית העלמין של חולון" של אהוד בנאי.

הפנדר רודס ב"אל תדאגי" של אסף אמדורסקי.
כמו שצליל הסלייד גיטר ירגש אותי בכל מצב (צריך לבדוק אם זה עושה לי את זה גם בשיר של מאיה בוסקילה, זה יהיה המבחן האמיתי!) כך גם הצליל החם, המעט רוטט של פסנתר הפנדר-רודס. ויש הרבה ממנו באלבום השני (והטוב ביותר,לדעתי) של אמדורסקי. "אל תדאגי" הוא יצירה מדהימה, תשע וחצי שבועות, סליחה,דקות, של שכרון חושים. שיר חורף מושלם.

הפסנתר שחוזר על הפזמון ב"מחר" של שלומי שבן.
שלומי שבן הוא מהאמנים המרתקים שפועלים כיום. והוא ידיד טוב.  מה שמעניין בו הוא  שלמרות מוצאו הקלאסי למהדרין, האמנים שאותם הוא הכי מעריץ הם דילן, לו ריד , מאיר אריאל, פורטיס וערן צור. חשיבות הטקסטים מבחינתו עולה על המנגינה. הוא סיפר לי שדווקא כספי ורכטר מדברים אליו פחות. כך או כך, לשיר "מחר" מהאלבום הראשון שלו (והיחיד בינתיים, יאללה בן-אדם, אנחנו מחכים!!) יש מנגינה מורכבת ועמוקה, לא מהסוג שהיה יוצא לבוב דילן בקלות. והפסנתר שחוזר על הפזמון המרגש הוא השיא של השיר הנפלא הזה.

מכונת התופים שהופכת לתופים ידניים ב"עוד נגיעה" של הנטאשות.
ה c-part שבשיר ("עיר ללא עיר..") לפתע מצטצמם אל צליל סגור יותר ועובר למכונת תופים. הברקה. אבל כשמיכה שר "תראי,יש בזה טוב לשנינו,אני ואת.." בסוף החלק הזה התופים חוזרים לידיו של ז'אן פול זימבריס. זה יוצר קתרזיס שאני מחכה לו בכל האזנה, וזה מתעצם עם נגינת הפסנתר שנכנסת אח"כ. 
 
 
כלי המיתר ב"אהבה יומיומית" של יהודית רביץ :
שיר קטן, צנוע, במקצב של חמישה רבעים, למילים של תרצה אתר. העיבוד, אגב, של מתי כספי. יצא לי פעם לבלות כמה שעות קסומות בחיקה של יהודית. (לא כולל את שלוש השעות שהיא עמדה לידי בהופעה של ניל יאנג בבריכת הסולטן והייתי אחוז התרגשות מזה). גרייניק אני ונתן כהן ישבנו פעם באיזה פאב בהרצליה, נתן כהן קרא לה להצטרף. שוב הייתי נסער כמובן. אני זוכר שהיא סיפרה לי שהשיר שלה שהיא הכי אוהבת הוא "אהבה יומיומית". ואני התמוגגתי,כי גם אני.
 
 
חליל הצד ב"אדבר איתך" של חוה אלברשטיין.

הזכרון המוזיקלי הראשון שלי נוגע בשני תקליטים שהיו בבית. סיפורי פוגי וכמו צמח בר. אמנם מוזיקה הייתה ברקע אצלנו עשרים וארבע שעות ביממה (כולל בלילה, בחיי) אבל מוזיקה קלאסית בלבד. ובקסטות. הורי כמעט ולא החזיקו תקליטים עם שירים. אבל את שני אלה אני זוכר בבירור. לכן תמיד יהיו לי סנטימנטים מיוחדים לאלבום הזה,מעבר לעובדה שהוא אחד מהאלבומים הכי טובים שיצאו פה. כילד בן חמש ידעתי בע"פ את השיר "אדבר איתך" . קצת ביזאר שילד בגיל הזה ישיר "יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עליי, אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי". אבל בסוף יצאתי סטרייט. השיר הזה במיוחד, כמו רוב השירים באלבום, נכתבו כתגובה לצלקות שהותירה מלחמת יום הכיפורים. הטקסט של רחל שפירא מדהים בעיניי. איזו עוצמה רגשית יש בשורות האלו: "לא אשאל אותך מדוע/ לא אחריד את בדידותך/ זהירה, כמו מהססת/ בין אותות חיבה וחסד/ אדבר איתך". נקודת המבט של האשה שמנסה לסדוק את החומה הרגשית של הגבר. ההקרבה שלה, לטובתו. טקסט מדהים.  אה, כן, שכחתי בכלל מהחליל בהתחלה, לשם כך התכנסנו. אז הוא פשוט יפה נורא. עיבוד של מתי כספי,שוב.

 
ליין הגיטרה של  heart away- עמית ארז.
אליוט סמית' לא באמת מת, הוא חי וקיים בתל אביב תחת השם עמית ארז. זה אחד מהשירים היפים ששמעתי שיצאו בשנה האחרונה. אפילו אשתי שממעטת להתלהב ממוזיקה חדשה הוקסמה.  אני מפציר ומפציר לכל מי שלא מכיר,חפשו את זה השיר, ותודו לי למכביר. הוא אחד האנשים המוכשרים בעיר. ולמי שיש אינטרנט מהיר? לא להוריד, קנו במשביר. עמית ארז יהיה תודה-אסיר.
 
 
ריף הגיטרה האקוסטית ב"מעיין" של קורין אלאל.
יהודית רביץ (שוב היא כאן, מה קורה?) היא מפיקה מוזיקלית מחוננת לדעתי. אני מעריץ את העיבודים של אנרטיקה וזן נדיר (שניהם בהפקתה) ,כמו את השלישי של אהוד בנאי שגם היא הפיקה . לא יודע אם הריף הזה הוא הברקה של קורין או יהודית, אבל הוא ממכר. ותמיד חשבתי ש"תחרות כלבים" של אביתר בנאי שואב ממנו גם כן.או שזה רק אני.
 
 
האורגן המונד ב"סתיו יהודי" של אריק איינשטיין
הוראות הכנה: קחו טקסט של אברהם חלפי,הוסיפו לחן של יוני רכטר, ייצקו מעל את השירה החד-פעמית  של אריק איינשטיין. קבלו זהב טהור.
סתיו יהודי" הוא השיר הכי חכם ומרגש שנכתב על יום הכיפורים. הקלידים בחלק האינסטרומנטלי באמצע השיר מציפים אותו באווירת קודש רגע לפני כניסת התופים המרוממת.
 
 
תופי הטם טם בפזמון של "יום מסה" של מתי כספי.
יש כל כך הרבה רגעי מופת בעיבודים של כספי. החליל שמנגן את המנגינה בפתיח של "הנה הנה", כלי הנשיפה שבטה טה טה טם בפזמון של "לא ידעתי שתלכי ממני", ריף האקוסטית ב"ימי בצורת", האינטרו התזמורתי של "נח" (שוקולד מנטה מסטיק שולתתתים!!!1) או פשוט תפקיד הפסנתר בברית עולם. אבל יש לכספי שיר נפלא מהאלבום הראשון שאינו מן המוכרים שבשיריו. אני בספק שהוא מנגן אותו בכלל בהופעות שלו.  "יום מסה" (מהאלבום הראשון) הוא הכספי האהוב עליי. לחן נפלא למילים של משה טבנקין. אמנם אין כאן מפגן תיפוף יוצא דופן, אבל הסינקופה בפזמון כשמתי שר "מערה יער-אטום\ שחללו- בלוי"  ותופי הטמ-טם בעקבותיה מרגשים אותי תמיד.  
 
 
הצ'לו של יובל מסנר ב"פרח שחור" של כרמלה גרוס וגנר
בכל הופעה של ערן צור שנכחתי הקהל מחא כפיים בהתרגשות ברגע הזה, כשהצ'לו חוזר על המנגינה של הבית (אחרי הפזמון הראשון ואחרי ה c-part  ). השיר הזה בעיקר מזכיר לי את הלילות הארוכים שהעברתי בנסיעות באוטובוס בלהקה הצבאית בתחילת שנות התשעים והאזנתי בדיסק-מן החדש שלי לאלבום הזה. ואיך שהלב פירפר במיוחד בקטע הזה של משיכת הקשת בצ'לו.
 
 
הג'מג'ום האינסטרומנטלי ב"ככה היא באמצע" של כוורת.
איך אפשר בלי כוורת? יש כל כך הרבה רגעי קסם מוזיקלים בלתי-נשכחים  אצל כוורת.  בשניה הראשונה עלה לי בראש הפתיח של "ביום ובלילה" שאותו תמיד אהבתי (השיר עם החרוז המטומטם ביותר שנכתב:  "ילדה מסודרת, עשית שיהיה לך טוב, יש דבש בכוורת, ויש לך את יעקב"). אבל אני משוגע על "ככה היא באמצע". והסולו כלי נגינה באמצע מלא פאן טהור ומייצג את  רוח השטות של הלהקה. סולו פסנתר חשמלי של רכטר, ואז סולו חשמלית (קלפטר? שמיר? דני?) וסולו בס מגניב לאללה של אולארצ'יק. והרגל מתופפת כהתנייה קבועה. זה כל מה שרציתי לפי המידה.
 
 
האינטרו של "לא יודע איך לאמר לך" של תמוז.
טוב, נו, ברור. גם המעבר של הקצב לדאבל טיים באמצע השיר.

 

 
רגע. זהו?  ואיפה הבוזוקי של פוליקר?? ומאיר אריאל? ואריק לביא? איפה פורטיס וסחרוף? איפה הסקסופון של ירוסלב? ופתאום אני מגלה שאין כאן בס-ליינים אהובים בכלל.

יש עוד עשרות דוגמאות מן הסתם. אז יאללה, שפכו. תביאו ימבה. כולי אוזן.