se7en – מטבח אקוסטי

הנה שבעה שירים שכולם נאספו תחת מכנה משותף מסוים – בכולם הגיטרה האקוסטית היא הכלי הדומיננטי. הכי פשוט, הכי יפה.  ועוד מכנה משותף, כולם מהעשור האחרון, חוץ מאחד, כי לא יכולתי להתאפק בנוגע אליו.

 

kings of convinence–misread

צמד מנורווגיה שעושה מוזיקה אקוסטית עדינה ומאד מלודית. השיר שלהם, homesick , שפותח את האלבום המקסים שלהם riot on empty street  נפתח בשורות אלה ומסגיר את עולמם המוזיקלי:

ill lose some sales and my boss wont be happy but i cant stop listening to the sound

of two soft voices, blended in perfection, of the reels of this record that i found

 אני מניח שהכוונה בטקסט על שני הקולות הרכים שמתמזגים בכזו שלמות היא לסיימון וגרפינקל, כי זו ההשפעה העיקרית של שני היוצרים של kings of convinience ( בנוסף לאמנים בעלי זיקה אקוסטית כמו ניק דרייק ובל וסבאסטיאן.) רק מה, לצערי לא מצאתי את השיר הזה ביו-טיוב, למרות שהוא האהוב עליי ביותר שלהם. אבל היי, זה לא אומר שאין להם פנינים אחרות. למשל השיר הזה, הרצועה השנייה באלבום אחרי homesick . קבלו את misread

 

http://www.youtube.com/v/ZxJYC6iv9Os

 

והנה עוד שיר שלהם, הפעם מהאלבום quiet is the new loud. זוהי גרסא חיה, לשיר -losing the battle winning the war , וכאן אפשר לשמוע כמה הם דומים לסיימון וגרפונקל בהרמוניית הקולות שמתמזגות בכזו שלמות. מה שחינני במיוחד כאן זו הטעות הקטנה שעושה אחד מהם בתחילת השיר. מת על טעויות כאלה.

http://www.youtube.com/v/TBJnUT3XZTE

 

josh rouse–winter in the hamptons

ג'וש ראוס הוא מלך. ותודה ל88fm שפימפמו את המוזיקה שלו כשיצא האלבום 1972 ובזכותם גם אני התוודעתי אליו. היצירה שלו היא תענוג אמיתי. השיר הזה לקוח מהאלבום nashville ואני בטוח שמי שלא מכיר את האיש יתאהב. אגב, נגינת הגיטרה בבתים מזכירה לי סמית'ס מוקדמים. מה שמענג עוד יותר.

http://www.youtube.com/v/dSemZEl5iuA

 

death cab for cutie -ill follow you into the dark

ללא ספק הלהקה שאוחזת בשם הכי מפגר שאפשר להעלות על הדעת.אבל plans , האלבום האחרון שלהם, הוא מאותם אלבומים שלא נמאס לשמוע אפילו שהוא גם המסחרי ביותר שלהם. יחד עם הוצאת האלבום הם יזמו פרוייקט קליפים לכל אחד משירי התקליט כאשר הקונספט הוא רצף קליפים בתקציב נמוך במיוחד, כל אחד ע"י במאי אחר. ותראו איזה קליפ מקסים.

 

 

how to fight loneliness–wilco

וידוי קטן: הייתה תקופה שהייתי מאוהב עד הראש בווינונה ריידר. לא מקורי במיוחד, אני יודע, אבל אחרי שראיתי אותה ב"בתולות הים" ו"המספריים של אדווארד" חשבתי שהיא מתת-אל לאנושות. לעומת זאת," נערה בהפרעה" היה סרט די גרוע, למרות ששיר אחד מהפסקול שלו תפס אותי חזק. השיר הזה. אח"כ קראתי ראיון איתה בעיתון והיא אמרה שהיא הביאה את השיר לפסקול הסרט, ושווילקו היא הלהקה הכי טובה בעולם. היא די צודקת. אמרתי את זה כבר מספר פעמים בבלוג זה, שווילקו היא מהלהקות האהובות עליי.

 כשג'ף טווידי, הסולן, חוזר על השורה האירונית "just smile all the time " בשירתו הלאקונית, העצובה\מרגשת אי אפשר לא להתמסר אליו. ותראו איזו קארמה, כשחיפשתי את השיר ביו-טיוב מצאתי שתי גרסאות מעניינות . הראשונה, קליפ חובבים שנעשה להקלטה המקורית רק שמשום מה הוא לא שלם (אבל למי שלא מכיר את השיר הנפלא הזה מומלץ להתחיל מפה,) והשנייה–יוהו!! ווינונה ריידר אצל לטרמן מציגה את ווילקו וחוזרת על אותה אג'נדה–הלהקה הכי טובה בעולם! וגם אני בחרתי את summer teeth שלהם כאחד האלבומים שאני הכי אוהב. ופתאום שאני חושב על זה, ההקלטה של לטרמן היא די ישנה, לפחות שמונה שנים, ומאז ווילקו התפתחו לכיוונים אחרים לגמרי, מרתקים לא פחות… מעניין אם ווינונה עדיין חושבת ככה עליהם, איפה שהיא לא נמצאת.

http://www.youtube.com/v/vMDYFgoaD6Y

 

johnny cash– hurt

האיש בחליפה השחורה הנצחית בקאבר מצמרר לשיר של ניין אינץ' ניילז. מי שהעור שלו לא מתברווז מהביצוע הזה והוידאו-קליפ שסוקר את חייו, שיבדוק את עצמו דחוף.

 

http://www.youtube.com/v/AO9dbmJ_2zU

 

the jam– english rose

אחד משירי האהבה הכי גדולים אי-פעם. בזמנו, לפני כעשרים שנה, כשהשיר יצא באלבום all mod cons של להקת הג'אם הוא היה חתרני רק מעצם הרעיון שלהקה שנשענת על יסודות הpאנק תשחרר בלדה מרגשת בגיטרה אקוסטית. אז למי שלא מכיר את השיר האדיר הזה,  עדיף להתחיל מהקליפ הזה  (לא הקליפ הרשמי, מן הסתם) שמשתמש בהקלטה המקורית של השיר אבל מדובב ע"י —  טוב, תראו בעצמכם.

 

 וכאן פול וולר שר את השיר עשרים שנה אח"כ. ענק .

 

http://www.youtube.com/v/MnjzT1hUBXs

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

sound and vision

לפני יומיים ראיתי שוב את הסרט "גארדן סטייט" שביים זאק בראף. מעבר לעובדה שהוא קומיקאי אדיר, שחקן רגיש ( כמו ב"נשיקה האחרונה") ובמאי מוכשר אני מת עליו במיוחד כי האיש באמת אוהב ומוקיר מוזיקה. אגב, יש לו במיי-ספייס בלוג חמוד מאד.(למה שחקנים צריכים בלוג? לא מבין.. ) כבר כתבתי כאן בעבר שבחירת השירים בפסקול של "סקראבס" נפלאה בעיניי, ואני משוכנע שלזאק בראף יש חלק נכבד בעיצובו. למעשה, על להקת ה —shins שמעתי לראשונה בסקראבס, כשנה לפני הסצנה המקסימה ב"גארדן סטייט" בה נטלי פורטמן מאזינה להם בדיסקמן ואומרת לו "השינז ישנו את חייך" (אגב, המשפט הזה שינה בעיקר את החיים של חברי השינז שהוקפצו לתודעה של אלפי מעריצים שנכבשו בעקבות הסרט ).

אני מת על זה ששיר מסוים מקבל עוצמה מחודשת כשהוא מעוגן בסצנה המתאימה, ואני לא מתכוון לקליפים, אלא לשימוש בסרטים או סדרות. ניסיתי למצוא עוד כמה דוגמאות שזכורות לי לסצנות בהן השיר הוא חלק בלתי נפרד מהן. כלומר, אני משוכנע שבדוגמאות המובאות כאן יוצרי הסרט ידעו מראש שזה יהיה השיר שישובץ:

 

jesus and the mary chain–just like honey

מתוך "אבודים בטוקיו".

את הסרט הזה מאד אהבתי כשראיתי אותו בקולנוע, ויש לציין שצפייה בקולנוע מטיבה הרבה יותר עמו מצפייה בדיוידי (לפי תגובות רבות של אנשים שהתקשו לצלוח את קצבו האיטי בביתם). והסיום שלו מופתי: הסצנה האחרונה בסרט, החיבוק הספק אבהי ספק רומנטי שביל מוריי מחבק אותה, וכשהוא לוחש באוזנה משהו שלעולם לא נדע מהו… פשוט סצנה נפלאה.  במיוחד אני אוהב את השוט מרחוק, כשהיא על קצות האצבעות, וגם את ה "ביי" השברירי שמתפלק לה . אחר כך הוא נכנס למונית, ואפילו פני הפוקר שלו לא מצליחים להסתיר את סערת הרגשות בפנים. איזה שחקן מדויק. ברגע הפרידה שלהם, כשהוא מתרחק ממנה, כשנכנסים התופים, הבס, ואז הדיסטורשן החרוך של הגיטרות , ברגע הזה הוצפתי בנוסטלגית אייטיז. שנים שלא שמעתי את השיר הזה, מהתיכון. הייתה לי קסטה של psychocandy של הג'יזס אנד דה מרי צ'יין אבל היא אבדה עם השנים, די שכחתי מהאלבום הזה. אבל השיר הזה לא רק הזכיר לי נשכחות, הוא גם התאים ככפפה לסיום הסרט. הקונטראסט בין הטקסט הרומנטי-בדרכו לעומת המקצב הנוקשה והמחוספס , כמו הניכור המסויים שיש בשיר (בכלל, בלהקה הזו) כשברקע הנוף האורבני של טוקיו, אולי העיר המנוכרת בגלובוס. ועל זה הסרט, בעצם. על ניכור, ועל הניסים הקטנים שקורים בחיים כשמצליחים לחתור תחתיו .איזה כיף שנערי האייטיז כמו סופיה קופולה משבצים את הפסקול של הנעורים שלי בסרטים שלהם.

 

http://www.youtube.com/v/EDJDriHA6WI&hl=en&fs=1

 

 

these days–nico

מתוך the royal tennenbaums

אני מאד אוהב את ווס אנדרסון. הקולנוע שלו ייחודי לחלוטין, והוא שם דגש עיקרי על מוזיקה בשפה הקולנועית שלו. ב"עמוק במים" הוא הצחיק אותי כשעשה הומאז' לרפרטואר של דיוויד בואי בשפה הפורטוגזית, אבל האיש גם יודע לרגש בבחירת שירים בסרטים שלו. אין ספק, ווס אנדרסון יודע להלביש את השיר הנכון הבסצנה הנכונה. השיר של הקינקס "nothing in this world can stop me from worring bout that girl " קפץ לי ישר לראש, בסצנה המדהימה של ביל מוריי (שוב) בבריכת השחייה בסרט "ראשמור" (סצנה שהיא הומאז' ל"הבוגר") אבל לא מצאתי אותו ביו-טיוב.

ואז נזכרתי מיד בסצנה יפייפיה אחרת, מתוך "מפשחת טננבאום" . יהיה כאן ספוילר קטנטן, לא ביגי..

לוק ווילסון מחכה בתחנה. האוטובוס מגיע. גווינית' פלטרו יורדת. סלואו מושן (אני תוהה אם הבחירה בהילוך האיטי הייתה בחדר העריכה או שהיא הייתה מקובעת בראש של אנדרסון לפני). כניסת השיר. פריטת הגיטרות.  כמה פיוט יש בשיער שלה, המתנדנד ברוח, בהליכה האיטית. לוק ווילסון קם, כל כולו כמיהה בוערת לאהבתה הלא מודעת. במיוחד אני אוהב את החיילים (דיילים?) ברקע, מאחוריו. מלך הפרטים הקטנים הווס אנדרסון הזה.

i dont do much talking these days  – שרה ניקו. זה בדיוק המצב של לוק ווילסון בסרט. הוא במשבר נפשי, לאחר שהקריירה שלו הלכה קאפוט, והוא הסתגר אל תוך עצמו, השתבלל פנימה, הכל בגלל האהבה. אבל האהבה שלה, היא לא האהבה שלו, לא.

http://www.youtube.com/v/bl6FbeoXeHQ&hl=en&fs=1

 

הללויה של ג'ון קייל

מתוך "שרק"

 פשוט מאד, כשצפיתי בסרט בקולנוע, והגיעה הסצנה הזו רציתי לקום מהכסא ולצרוח "אלוהים איזה סרט מדהים!".  גם השימוש ב "eels" הכין את הקרקע, אבל עדיין התאים בגרוב הפופי שלו לפסקול אנימציה,  אבל השיר הזה בסרט תפס אותי לא מוכן. במובן הכי חיובי, כמובן. מעולם לפני כן לא נעשה סרט שפונה לילדים כקהלו העיקרי שהשתמש כך בשיר כזה מלנכולי, של "מבוגרים".  נכון, גם רנדי ניומן ב"צעצוע של סיפור" היה הברקה, אבל עדיין, הוא התאים בשובבות שלו לסרט. "הללויה" הדהים אותי. ואולי הגדולה כאן היא שאין דבר כזה שיר של ילדים ושיר של מבוגרים. להפך, אולי השימוש ב"הללויה" יהווה תקדים כאופוזיציה מול שירי הסכרין שהורגלנו אליהם כילדים בסרטי אנימציה.

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1313638

 

innocent when you dream–tom waits

מתוך "עישון"

בסרט הזה, של פול אוסטר ווין וואנג, יש אחת מהסצנות הכי יפות בקולנוע לדעתי. או אולי יש לאמר, השוטים היפים בקולנוע. הארווי קייטל מספר לוויליאם הארט בבית קפה את הסיפור האמיתי שקרה לו, בתקווה והוא יעניק השראה לוויליאם הארט לכתיבת סיפור כריסמס לעיתון, כי הדד-ליין דוחק.

ההברקה כאן היא הזום אין המאד מאד איטי, בשוט אחד, לתוך פניו של הארווי קייטל, עד שהעדשה סוגרת על פיו שמספר את הסיפור. וזה נמשך כארבע דקות. המון במונחים של זמן מסך. והארווי קייטל נפלא במונולוג הזה.

כשהאזנתי לקומנטרי של הסרט הבמאי סיפר שהכוונה הראשונית הייתה לחתוך לסצנת האילוסטרציה (זו שלמטה) תוך כדי המונולוג, אבל בחדר העריכה הם גילו שזה מחזיק בלי חיתוך. אז הם שמו את זה על הקרדיטס, בסוף. מה שהופך את זה לאחד הסיומים המקסימים שזכורים לי בקולנוע.

הארווי מספר לו איך בעצם השיג את המצלמה שלו, שמשמשת אותו לאורך הסרט ברגעים הכי יפים בו. קייטל מספר הוא על נער שגנב לו את הארנק ברחוב, אבל הפיל את הארנק שלו. הארווי קייטל מאתר בארנק את הכתובת של הגנב, נוסע לביתו. אבל הוא לא נמצא שם. הסבתא, העיוורת, פותחת לו. והיא חושבת שזה הנכד שלה שבא לבקר אחרי כל כך הרבה זמן. הארווי, כדי לא לאכזב אותה, לא מספר לה שזה לא הנכד. שהוא בעצם בא לחפש את הארנק. אבל שם, בחדר סמוך לסלון, הוא מגלה ערמה של מצלמות, מן הסתם גנובות. וכך עולה לו הרעיון לקחת מצלמה אחת. היא הרי לא תרגיש במילא.

וכמובן, טום וויטס שר כאן. כל מילה מיותרת.

http://www.youtube.com/v/61pp51kxvVM

 

wise up-aimee mann

מתוך מגנוליה.

 

גם פול תומס אנדרסון במאי שעושה שימוש מופתי בשירים. והוא הרי האיש שגילה לי, ולשאר חצי עולם, את הפלא הזה ששמו אימיי מן. עוד סצנה גאונית, שמעולם לא ראיתי דומה לה בקולנוע.

 

http://www.youtube.com/v/86ZOUkSnGk0

 

ויש מישהו ביקום שלא הוקסם מהשיר הזה?

 

ואת הרשימה הראשונה  שלי בבלוג הזה סיימתי עם הסצנה הזו. היכולת של מוזיקה להרים את הנפש השפופה ולקרב לבבות מעולם לא צולמה טוב יותר.

 

ואחד אחרון חביב, מצחיק, לקינוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכפיל.

זה קורה לפעמים. פתאום, מהסיבות הכי משונות אני מגלה שחקן או מוזיקאי שמדליק אותי וגורם לי לנבור ברזומה שלו בסקרנות. אתמול קפצתי ל"זמנים מודרניים"-ספריית ה DVD הקבועה שלי. לפתע, בעודי נועץ מבט בסרט דנדש שזה עתה הגיע, העיניים נפערו, הלסת נשמטה. הולי שיט!  לא ידעתי ששיחקתי  בסרט אינדי אמריקאי! יותר נכון, לא ידעתי שהאלטר- אגו שלי, "צחי", שיחק בו.

מה אתם אומרים? זה רק בראש שלי שהוא נראה כמוני?

כמובן שלקחתי את הסרט. הביקורות  על גב העטיפה שכנעו אותי בלי קשר, אבל בעיקר רציתי לגלות עוד על אחי האבוווד.

סרט משונה, אבל מקסים בדרך מיוחדת. לא יודע אם אמליץ לכל אחד. הוא ללא ספק שונה מכל דבר שראיתי בזמן האחרון. הוא לא קל לצפייה ביתית, הוא איטי מאד, אין בו כמעט עלילה, רק דיאלוגים בין שלוש ארבע דמויות. וזהו. לדעתי ל"פסוקו של יום" יש יותר תקציב מלסרט הזה. מה שכן, הוא הזכיר לי סרטים של קאסווטאס מבחינת המשחק הריאליסטי, המצלמה הידנית האינטימית (צולם ב-16 מ"מ שחור לבן ) הדיאלוג הכמו-מאולתר והשוטים הארוכים. אבל יש בו כמה רגעים קטנים, יום-יומיים, של מחוות אנושיות במשחק של השחקנים ובטקסט שהופכים אותו למקסים.  באתר מטא-קריטיק הוא קיבל ביקורות מצוינות.  

אז לשחקן הנ"ל  קוראים ג'אסטין רייס, וכמו שחשבתי כשצפיתי בסרט, הוא לא שחקן במקור (מה שעושה את המשחק שלו לכל-כך אמין). הוא מוזיקאי. ואמנם אין בסרט פסקול מוזיקלי בכלל (בגלל הז'אנר הריאליסטי) אבל כיוון שהוא משחק מוזיקאי שמגיע מבוסטון לניו-יורק ומחפש להקים להקה, בסצנות בהן הוא מנגן לייב נדלקתי על המוזיקה שלו. נכנסתי לברר עליו ב-all music , שם כתבו שהמוזיקה של ההרכב שלו (הצמד bishop allen) דומה ל "wilco"  שהיא הלהקה האהובה עליי בשנים האחרונות. שמחתי עוד יותר. חקרתי עוד ומצאתי את הדף שלו  במיי-ספייס. אחלה שירים. בעיקר קליק קליק קליק.

אז יש לי אח תאום אי שם מעבר לאטלנטי. רק שעושה רושם שהוא פחות חננה ממני.

 ———————————————————————————————————————–

ביטלס-ג'וס!

ועכשיו הבלוג הופך ללוח מודעות :

ביום שישי הקרוב (9.2) אני אופיע עם להקת המג'יקל מיסטרי טור בבארבי תל-אביב במופע הצדעה לביטלס. אני מתארח אצלם במופע ואשיר איתם כשבעה שירים. אני מתרגש אש. אין הרבה דברים שגורמים לי אושר כמו לנגן בגיטרה ולשיר עם להקה. הולך להיות כיף חיים, החבר'ה האלה יודעים לעשות גוד-טיים, והם סוגדים לכל פיפס שהביטלס הוציאו. וכמו הביטלס, יש להם רוח נעורים שטותית שמחברת אותם.

אז מי שבא, ברוך הבא. 

נ.ב.

(חוץ מזה, ההופעה מן הסתם תגלוש אל העשירי בפברואר, שזה היום הולדת של שירה, הבת שלי, מה שמרגש אותי כפליים, כי השמעתי לה מאז שהיא תינוקת המון המון ביטלס. והשיר שאיתו אהבה להרדם היה  "i will" מהאלבום הלבן, ואבצע אותו לבד, עם גיטרה, לכבוד יום הולדתה.)

 

 

 

 

 

 

מעלה החמישה

 הבטחתי ולכן אסיים. בעקבות ההזמנה של יאיר ושל יונתן  לשחק במשחק הבלוגרים אני התבקשתי להצטרף ולספר חמישה דברים שלא יודעים עליי. התחלתי בפוסט הקודם וסיפרתי על מיה.

הנה ארבעה דברים נוספים:

 

every time i go to sleep i die a little
אני לא יודע ללכת לישון. משפט קצת תמוה, אבל הוא מגדיר הכי טוב את הבעייה שלי. אסביר: כבר שנים שאני איש לילה מובהק. מאז הצבא, כשהייתי  בלהקה צבאית וחזרנו מהופעות מאוחר בלילה התרגלתי ללכת לישון מאוחר. לא לפני שתיים. וזה נמשך עד היום. הגוף חדור אדרנלין אחרי הופעות, וזה השתרש לימים בהם אין הופעות. ואולי זה בכלל הטבע שלי, לחיות הפוך. אגב, תמיד הדהים אותי ההבדל בין אבי גרייניק וביני בעניין הזה. הוא היה יכול, אחרי הופעה מחוץ לעיר, להרדם בואן בצ'יק. אני? איפה. שום סיכוי. הלילה מעיר אותי. אני מרגיש שהריכוז שלי בשיאו והמחשבות צלולות יותר בשעות הקטנות. העניין הוא שגם  אם ישנתי מעט מאד בלילה הקודם, אפילו שעתיים שלוש, מה שקורה לעיתים תכופות כשיש לי ימי צילום וצריך לקום בחמש, אהיה גמור מעייפות במשך היום, אבל כשיגיע שוב לילה משהו בי יקום לתחייה.
עכשיו, כשאני אומר שאני לא יודע ללכת לישון אני מתכוון לזה במובן הילדותי ביותר. בדיוק כמו הבת שלי שמתחילה לרטון כל ערב כשאנחנו אומרים לה "עכשיו אמבטיה ולמיטה"  ככה גם אני מתקשה לעשות שאט-דאון למערכת. אומרים ששינה היא כמו מוות קטן, כך לגמרי אני מרגיש. ושלא תחשבו שאני לא מקלל את עצמי למחרת שלא הלכתי לישון מוקדם יותר. ועוד איך מקלל. אולי זה קשור לתסביך פרידות? שקשה לי להפרד מהיום? לא יודע. מה שברור, הרבה יותר קל לי להספיד את היום שנגמר ולמשוך אותו כמה שיותר מאשר ללכת לישון במחשבה שיום חדש יוולד בקרוב. כמו שכולם בעצם עושים. זה דפוק לגמרי, אני יודע. ואולי כשיהיו לי שני ילדים זה ישתנה. (בטוח). אבל בינתיים אני איש זאב.

 

מעושן חלקית.  
אני אחד האנשים הבודדים שאני מכיר שמעשן סיגריה ביום. אבל באופן סדרתי.הפרט הזה הוא יציאה מהארון מבחינתי כי אפילו חברים מאד טובים שלי לא יודעים שאני מעשן. איכשהו כל מי שיוצא לו לראות אותי עם סיגריה אומר שלא מתאים לי לעשן, ואני אומר שזה רק בגלל שהם לא ראו אותי אף פעם עם סיגריה.
 ודווקא התחלתי לעשן בגיל יחסית צעיר, בתיכון. בצבא עישנתי די הרבה, אח"כ הפסקתי לשנה, ואח"כ התחיל אצלי ההרגל הזה של סיגריה אחת, בלילה, בטיול עם ג'וני הכלב. וזה כבר שנים. העניין הוא שלפעמים זה הופך לחמש שש סיגריות, אפילו יותר, ואז אני כבר מרגיש עם זה די זיפת. כשאני בחדרי עריכה למשל, אני מעשן באופן די אובססיבי, או אם אני במחסום כתיבה של איזה מערכון או תסריט, גם אז הקופסה מתחילה להתרוקן . בתור אחד שמצהיר על עצמו שהוא ממש לא מכור לניקוטין ויכול להפסיק מתי שבא לו הרגשתי די פתטי כשפתאום גיליתי שנגמרה הקופסא בבית והייתי חייב לקפוץ עם האוטו באמצע הלילה לפיצוציה לקנות חדשה. לפני חודש הייתי חולה עם גרון מודלק, לא נגעתי כמה ימים בסיגריה ופתאום זו הייתה נראית הזדמנות טובה לבדוק אם אני באמת מכור. אם אני מתגעגע לזה או לא. אז הפסקתי. כבר חודש שאני "נקי"!  אני תוהה רק מתי, אם בכלל, אחזור להרגל הזה של הסיגריה אחת ביום (שברור שיתפתח לכמה סיגריות כל כמה ימים). יש סיכוי מאד גדול שזה יקרה בקרוב, ובאותה מידה- לא.

 

אקו"ם חייבים לי כסף?

כילד כתבתי המון שירים וסיפורים. המון.  כולם קראו לי "אלתרמן" . יום אחד המורה תפסה אותי לא מרוכז בשיעור, שקוע בכתיבה של משהו אחר. היא ביקשה לראות את המחברת ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. למחרת הוזמנתי לפגישה בחדר המנהלת עם המחנכת. הן מאד אהבו את הסיפור והציעו שאקריא אותו לשאר התלמידים בשעת חברה . מאז, במשך מספר חודשים, התפתחה מסורת שבעשר דקות האחרונות של שעת חברה, לפני הצלצול, הקראתי לכיתה מהסיפורים שכתבתי. עד היום, כשאני פוגש אנשים שהיו איתי ביסודי הם מספרים לי שהם עדיין זוכרים  את הרגעים האלה. אבל את הפרט ההזוי ביותר שקשור לכתיבה שלי בתור ילד גיליתי לפני כמה שנים,  כשהתארחתי בתכנית טלוויזיה (משהו שעינת ארליך הנחתה, מעין חיים שכאלה נוסח ערוץ 2) ושם סיפרו לי להפתעתי הרבה ששיר פטריוטי להחריד שכתבתי על מדינת ישראל בכתה ד' לשיעור מולדת הגיע לידיה של מורה למוזיקה בבית ספר בקריית ביאליק (הייתה אמא של ילדה מהכיתה שלי , אורית צעירי היה שמה).  היא הלחינה אותו, ובמשך שנים רבות אח"כ הוא היה השיר הקבוע ששרו בטקס יום העצמאות באותו בית-ספר. הייתי בהלם כששמעתי את זה. שיר אידיוטי שכתבתי בכתה ד'!  אם הייתי רשום באק"ום באותה תקופה הייתי כנראה התמלילן הצעיר ביותר שם. 

 
סבתא סבא-בא.   
הפרט הזה הוא לא לגמרי עליי, ובכל זאת:
יש לי (עדיין, טפו טפו) שתי סבתות. אחת בת 94, אחת בת 95. סבא שלי נפטר לפני שנתיים, בגיל 91. יש לי גנים טובים במשפחה (שוב, טאץ' ווד). שתי הסבתות צלולות לחלוטין, לגמרי לא "סעודיות" . אחת אמנם קצת קוטרית (אבל ג'דה רצינית)  אבל הסבתא השנייה מצד אמא מלאת עניין בחיים ומה שיש להם להציע, הרבה יותר מאנשים באמצע גיל חמישים. היא גולשת המון באינטרנט (!) והיא כל פעם מספרת לי שהיא מוצאת דברים מרתקים בגוגל (היא מבטאת את זה עם שווא ב-ג' השנייה). זה מדהים בעיניי.
אגב, גם היא וגם סבא שלי הם חלק מקבוצת הקשישים שמתועדת בסרט המעולה של טלי שמש "מועדון בית הקברות" . למעשה, סבא שלי יזם את הרעיון למפגשים האלו והוא בחר את הלוקיישן של הר הרצל עבורם. ההלוויה האחרונה שמתועדת בסרט היא שלו. ובלי קשר למעורבות הרגשית שלי, אני ממליץ מאד על הסרט הזה, למי שלא ראה. סרט מרגש.  

 

ואם כבר מדברים על סרטים תעודיים, אורי בר-און, במאי תעודי מאד מוכשר, הצטרף לאחרונה לאתר "רשימות". את אורי הכרתי כשביימנו את הסרטים שלנו בפרוייקט "מבטים" הראשון.  אני ביימתי את "אבטחה צריך לקיים". הוא עשה את "72 בתולות" שהיה לסרט המדובר של הפרוייקט. אני מנצל את ההזדמנות להפיל עליו ת'תיק ומזמין אותו למשחק "חמישה דברים".

  

הצחוק שלה.

לאקסית המיתולוגית שלי קראו מיה. מיה טולדנו. היא נולדה באוקטובר 73 וההורים שלה קראו לה כך ע"פ ראשי התיבות של מלחמת יום הכיפורים. החלטה תמוהה, אני יודע, אבל מסתבר שיש עוד כל מיני מיות ילידות 73 שנקראות כך מאותה סיבה. מיה תמיד הקפידה לומר לכולם שהיא מיה בלי א',  שזה שם אחר לחלוטין ממאיה, למרות הצליל הזהה. "וחוץ מזה", היא אמרה, "מיה בלי א' הרבה יותר יפה בעיני".
היא הייתה בסוף כיתה י' כשהכרנו. אני הייתי בסוף י"ב. סגדתי לאדמה עליה היא דרכה. לא ידעתי שאפשר להיות כל כך מאושר עד שפגשתי את מיה טולדנו. עידן ומיה, מיה ועידן. צמד המילים האלו גרמו לי להרגיש כמו הבחור הכי בר מזל בפלנטה.
 
ביום בו חגגנו שנה לזוגיות שלנו מיה החליטה שזה גם תאריך מושלם ועגול לעזוב אותי. היא הרגישה שהיא רוצה להתקדם הלאה ושהזוגיות הזו מיצתה את עצמה. במילים אחרות, היא פשוט רצתה לעבור למודל גברי משופר. ובאמת, תוך חודש היא יצאה עם בחור חתיך וגבוה, מה שמעך לי את הנשמה סופית . במשך שנתיים הסתובבתי עם כאבים בכל הגוף. הייתי זומבי. הפצע לא הגליד. בכל פעם ששמעתי את השם מיה, התרסקתי.   מיותר לומר איזה שיר של שלום חנוך גרם לעור שלי להתחדד (למרות שבתו היא מאיה, עם א')  או איזה פתיח של סדרת אנימציה על דבורה שובבה וסקרנית הוציא אותי מדעתי.
 
כעבור ארבע שנים בערך, כשהופעתי עם אבי גרייניק בקריית חיים במועדון השלולית, התאהבתי . אבל לא ידעתי במי. זאת אומרת, התאהבתי בצחוק של בחורה. תמיד כיף לשמוע בחורות צוחקות ממך כשאתה על הבמה, הרי זו אחת הסיבות העיקריות שאני עושה את זה, זה ברור, אבל  משהו בצחוק הספציפי שלה גרם ללב שלי לפרפר מחדש. היה לה צחוק כל כך כל כך  מקסים, והוא שבה אותי לחלוטין. בגלל החושך לא הצלחתי לאתר את בעלת הצחוק. אבל הוא התנגן לי באוזניים כל  הדרך חזרה לתל אביב.
 כעבור שבוע הגענו שוב להופיע באותו מקום, בפאב השלולית, ושוב, לשמחתי, שמעתי את הצחוק שלה. רק שהפעם זה היה לפני ההופעה, עוד לפני שהקהל נכנס. כן כן, הצחוק המתוק הזה היה שייך למלצרית שעבדה שם. והיא הייתה בחורה עם שיער שחור כפחם (טבעי, לא צבוע) ועיניים כחולות. שילוב די נדיר. ואני כל כך אוהב בחורות עם שיער שחור ועיניים כחולות, לא שראיתי יותר מדי כאלה, חוץ משלגייה. בשלב הזה קופידון כבר הניח את החצים שלו ועבר לארטילריה כבדה.

 שאלתי אותה איך קוראים לה.

 "מיה".
אוי לא, חשבתי בלב. אין לי כח לזה. עד שהתגברתי על השם הזה.
"תגידי, עם או בלי א'?"
"ברור שבלי. יותר יפה בלי א'." (נשבע לכם שהיא אמרה את זה!).
אולי זה סימן לרדת מכל העניין.
 "ותגידי, באיזה שנה נולדת? "
"73.  אבל נולדתי במרץ. אין שום קשר למלחמת יום כיפור, אם זה מה שאתה מתכוון"
לפחות זה, חשבתי.  לפחות הניואנס הקטן הזה אולי יעשה פה את כל ההבדל.
יאללה, מה כבר יכול לקרות, מקסימום עוד שברון לב ושנתיים דכאון.
"אז תגידי, מה את עושה, נגיד, מחר?"
 
כעבור מספר שנים התחתנו. עידן ומיה, מיה ועידן. אותו צרוף מילים שפעם הסב לי אושר ואח"כ קיווצ'ץ' לי את הלב חזר לחיים שלי.
 
כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי בפגישתנו הראשונה שלאשתי ולאקסית ששברה את ליבי יש אותו שם, אבל לגמרי אותו שם, היא חייכה ואמרה "אנחנו עוד נעביר הרבה מפגשים ביחד".