הברווז.

מהו האושר? הגדרה חמקמקה. פנטזיה שטותית שמתגשמת ביום בהיר? ברור! נצחון הנונסנס על הרצינות הממסדית? כמובן! ומה עם היכולת לראות שוב את העולם דרך המבט המוקסם של ילד? 
לפני שנה בדיוק, בחמישה עשר לאפריל, העמסתי את הבת שלי שירה – אז בת ארבע – על מושב האופניים שלי ורכבנו לככר רבין לראות איך מנפחים ברווז צהוב ענקי על גג של בניין. ככה לפחות הסברתי לה. אני מן הסתם התרגשתי גם מהמשמעות של הארוע, איך חלום של אמן נפלא כדודו גבע סוף סוף מתגשם (ומה חבל שהוא היה צריך למות כדי שזה יקרה).  וכמה מבריק היה החזון שלו –  דמות קומיקס אנרכיסטית שתשב על בניין העירייה האפרורי!!  כי מי בעצם הבלון המנופח בסיפור הזה? הברווז שיושב על הבניין, או האנשים שיושבים בתוכו?
 הגענו לככר בדיוק בזמן לטקס הפתיחה המרגש. כל אחד מהקהל שהגיע קיבל בלון להחזיק בידו. לאחר כמה נאומים קצרצרים של בני המשפחה וקולגות (כגון אנגלמאייר) הקהל התבקש בבת אחת לשחרר את הבלונים. מהרמקולים הביטלס שרו בפול ווליום – רול אפ!! רול אפ טו דה מיסטרי טור!! אני  הסתכלתי על שירה שהרימה מבטה אל עשרות הבלונים שהתמזגו עם השמיים, תוך כדי שהיא מפזמת בג'יבריש עם הביטלס (כן, יש לי ילדה שמעריצה את הביטלס. היא במחנה של ג'ון, אגב). זה היה רגע מושלם. ואז התחילו בניפוח הברווז. הרגליים התמלאו אוויר קודם ומיד אחריהן שאר הגוף שלו הזדקף, כמו תרגיל בפילאטיס. הופתעתי מהמהירות שכל זה קרה. הקהל מחא כפיים בהתרגשות. הנה הוא, יושב לו על הגג ומצפצף על כולנו. אבא, למה בעצם שמים ברווז על הגג? שירה שאלה אותי באותו רגע. למה את חושבת? החזרתי את השאלה אליה. אולי כדי שלאנשים יהיה שמח בלב, היא אמרה. מסביב נעמדו הולכי רגל שהתפלאו מהמחזה ולנהגי המכוניות שעמדו בצומת של הככר התפלק חיוך שטותי, כאילו הילד בן הארבע שבתוכם התעורר לחיים.
עכשיו כל מה שנשאר זה לנפח בלון ענקי של כף-הרגל המפורסמת של מונטי פייטון ולשים אותה על בניין הכנסת. ואז אולי נתחיל להיות קצת נורמלים.