איזו מציאות זו הייתה.

אסף אסולין הוא בוגר סם שפיגל שביים מספר קליפים, בין השאר הקליפ המעולה ל"הומור" של שלומי שבן. הוא שלח לי במייל קליפ שעשה לשיר של אביתר בנאי – הרמח"ל. גם הוא מקסים לדעתי. הנה הוא. (לחצו על המסך למטה, להגדלה)

http://vimeo.com/moogaloop.swf?clip_id=3540866&server=vimeo.com&show_title=1&show_byline=1&show_portrait=0&color=&fullscreen=1
אביתר בנאי – הרמח"ל from asaf on Vimeo

 

שריר כאב, עובר ושב.

"המתאבק" הוא אחד הסרטים המרגשים שראיתי בזמן האחרון. רנדי THE RAM היא אחת הדמויות המקוריות שראיתי על מסך הקולנוע מזה זמן רב. הסרט הזה, הדמות הזו, נגעו לי חזק בלב.

 התאכזבתי כשמיקי רורק לא לקח אוסקר ולא רק בגלל ההזדמנות לשמוע ממנו נאום זכייה פרוע עתיר פאק יו'ז. לא ראיתי עדיין את מילק –  עפ"י הטריילר שון פן מעולה בסרט הזה –  שזה לא מפתיע כי הוא שחקן (ובמאי) נפלא, אבל שון פן עוד יעשה תפקידי אופי שיביאו לו ים של פרסים. לעומת זאת מסקרן לאללה לדעת מה יקרה לקריירה של מיקי רורק אחרי הסרט הזה. מה שבטוח, תפקיד כמו "המתאבק" הוא תפקיד של פעם בחיים,  לא רק בגלל שהוא מחזיק כל סצנה על הכתפיים החבולות שלו אלא בעיקר בגלל הסינכרון הלא-ייאמן בין הדמות לבין הביוגרפיה האמיתית של השחקן.

כמו רבים שאהבו קולנוע בשנות השמונים, גם אני הערצתי את מיקי רורק. הסרט "דיינר" בו הוא משתתף מככב קבוע ברשימת עשרים הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים ואת "ראסטי ג'יימס" ראיתי איזה שמונה פעמים בסינמטק חיפה כשהייתי נער. הוא היה הפונזי של הדרמה. מיסטר קול. חלמתי להיות כמו מיקי רורק אבל איכשהו משכתי יותר לכיוון הוודי אלן. קצת הצטערתי שהצפייה שלי ב"מתאבק" הייתה לאחר שראיתי ביו-טיוב את נאומי הקאמבק האובר מודעים לקוליות שלהם בפסטיבלים למינהם. איזה בוקס לבטן זה היה יכול להיות אם הייתי מגלה אותו לראשונה אחרי שנים כמו שהוא בסרט, בו הוא נראה כמו תמונת פוטושופ שעושים בתכניות לייט-נייט  – כך ייראה הבן של ה – HULK וקירסטי אלי!!!  אבל עדיין, מאחורי עור הפנים החרוך והפרצוף שהשמין קיים עדיין החיוך הממיס ושובה הלב, אותו חיוך שגרם לי לאהוב מיידית כל דמות שהוא גילם, בעיקר כשגילם מאניאקים. יש סצנה בסרט – זהירות ספויילר קטנטן –  שבה הוא מתחיל בתהליך פיוס עם הבת שלו ממנה התעלם במשך שנים. ושם, בסוף הסצנה כשהיא נפרדת ממנו הוא מביא את החיוך הזה ופתאום זה אותו מיקי רורק מ"דיינר".

המתאבק הוא סרט על כאב. סיפור על אדם שמתפרנס מכאב פיזי, שמגשים את עצמו דרך הכאב הזה אליו התמכר במשך השנים. אבל הוא בורח מהכאב האמיתי, הכאב הנפשי שהוא מעולל לבת שלו ובעיקר לעצמו. עם הכאבים האלה הוא לא מסוגל להתמודד. אהבתי את האלגוריה הזו.

סרט חזק.

————–

וכמובן, השיר הנפלא הזה של ברוס ספרינגסטין. איזה שיר מרגש. בימים האחרונים השיר הזה, שסוגר את האלבום האחרון והמאד מוצלח שלו רץ אצלי חזק ברמקולים. הנה הוא, למי שבמקרה החמיץ את יופיו.

http://www.youtube.com/v/uK6smwWg8bc&hl=en&fs=1

 

זהירות ספוילר!

אלוהים אדירים, כמה טמטום באריזת – סרט אחת? ואני עוד חשבתי ששמות הסרטים שמפיצי הסרטים מתרגמים  לעברית הם שיא הטפשות. לקחתי בספריה את הסרט "הנקוק" עם וויל סמית'. למה היה לי דחוף לקרוא את תקציר הסרט מאחורה, לא ברור לי. בד"כ אני משתדל להמנע מזה. דווקא את התקציר הזה קראתי. תקציר?? יותר בכיוון של – "היי, למה שלא נגלה לך את כל העלילה כולל הטוויסט המפתיע בשליש האחרון" . חירבנו לי את הסרט. נכנסתי ליוטיוב לעשות דאבל צ'ק שוב עם הטריילר של הסרט, אולי גם שם יש רמז לכך. אולי אני סתם פדנט. אבל לא. לרגע לא חושפים את החלק העלילתי ההוא.

את "הנקוק" לא אהרוס למי שלא ראה. אבל אם אני הייתי אחד מהמפגרים שכותבים את התקצירים על אריזות הסרטים קרוב לוודאי שהייתי כותב כך על הסרטים הבאים:

"הסרט 'החוש השישי' מספר את סיפורו של ד"ר מלקולם קרואו (ברוס וויליס), פסיכולוג ילדים שאינו יודע שהוא בעצם כבר מת. רק נער אחד יודע את זה ורומז לו על כך לפחות שבע עשרה פעם באמצעות המשפט "אני רואה אנשים מתים".

ולמה לעצור כאן? הנה עוד דוגמא!  למועדון קרב.

"כמה פעמים יצא לכם לחזות בשני שחקנים מופלאים שבעצם משחקים את אותה דמות? הבמאי דיוויד פינצ'ר לוקח אותנו למסע מרתק, אלים ואפוקליפטי בסרטו "מועדון קרב", בו בראד פיט הוא האלטר-אגו שאדווארד נורטון בודה ממוחו הסכיזופרני. אל תחמיצו! בעיקר את הסוף המפתיע! "

(והנה שאלה מוסרית, האם יצאתי מניאק בכך שעשיתי ספויילר לשני סרטים מאד מאד מפורסמים שיש סיכוי קטן שקוראי הבלוג הזה יפספסו?)

יודעים מה? אם אני תופס את השמוק שגילה לי שבסוף הסרט "טיטניק" האוניה טובעת, אני לא יודע מה אני אעשה לו.

זהו, הייתי צריך לשפוך קצת לאגר.

———————————————————————————————————

ואם כבר הזכרתי את טיטניק, ראיתי אתמול את חלון פנורמי עם קייט ווינסלט ולאונרדו די-קאפריו. זה סרט יפייפה לדעתי. ומאד עצוב. מזמן לא ראיתי סרט כל-כך עצוב. את הסרט הזה בחרו לשווק בין השאר עם הכותרת "הם נפגשים לראשונה מאז הסרט טיטניק". ביציאה חשבתי לעצמי שהסרט הזה הוא בעצם מה שהיה קורה לזוג הזה אם לאונרדו דיקפריו לא היה – ( נו, ספויילר ) – טובע בסוף טיטניק. הם היו הופכים להיות הזוג הבורגני והמדוכא מ"חלון פנורמי".

———————————

ומשהו קטן לסיום. קטן מאד, ובת חמש. זוהי שירה, הבת שלי המופלאה שתחגוג יומולדת ביום הבחירות. .אני מקווה שלעולם היא לא תצטרך לשמוע את הסיפור שביום שמלאו לה חמש שנים,  ביבי נתניהו – זהירות, ספוילר! –  נהיה שוב ראש ממשלה. לא ברור למי יש זכרון קצר יותר, לילדה שמלאו לה חמש שנים או למדינה שמלאו לה שישים וקצת.  

 

 

 

 

 

ראיתי סרט מקסים.

לא סתם מקסים. ראיתי סרט שגרם לי לתפוס את הראש ולהגיד כסאאמק איך לא חשבו על הרעיון הנפלא הזה קודם? (ובעיקר, איך אני לא חשבתי עליו קודם)

המוכר בספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שבמתחם בזל אמר לי "אתה אוהב מוזיקה, נכון? אז יש כאן סרט שאתה חייב לראות" והוא שלף את הסרט "once" .

"זה סרט לאנשים שאוהבים מוזיקה" הוא אמר.

ראיתי אותו כבר פעמיים. ביום ראשון אני צריך להחזיר אותו לספרייה. הזמנתי עותק מאמזוון. סרט כזה אני חייב שיהיה בבית, לראות כשיתחשק .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ONCE  הוא סרט עם רעיון כל כך פשוט – איך לספר סיפור אהבה (גם אם אפלטונית) של שני מוזיקאים חובבים, גיטריסט ופסנתרנית,  דרך השירים שהם יוצרים וכותבים. זהו סוג של מחזמר אנפלאגד. אבל בניגוד לקונבנצייה במחזות זמר בה השחקנים לפתע פוצחים בשיר כשהגיבור והגיבורה יודעים בדיוק איך הולך הפזמון ומתי התור שלהם להצטרף בקול שני כאן יש לנו סרט עם שירים שמושרים בזמן אמת. שני השחקנים הם מוזיקאים בחייהם האמיתיים שהלחינו את השירים שכל אחד שר. את שניהם לא הכרתי קודם, למרות שמעכשיו אני אעקוב אחרי הדברים שיעשו. המוזיקאי הוא  – glen hansard , סולן וגיטריסט להקת הרוק האירית THE FRAMES  והיא – פסנתרנית צ'כית בשם marketa irglova. אגב, בסרט אין לדמויות שלהם שמות. בקרדיט הם מוצגים בתור "בחור" ו "בחורה" . זה יפה בעיניי. הרי הם בעצם לא שחקנים והדמויות שהם מגלמים הן הפרסונה האמנותית שלהם כמוזיקאים. בסרט שניהם משחקים דמויות של אנשים שמוזיקה היא התשוקה הגדולה שלהם בחיים אבל לצערם היא לא מפרנסת אותם. הוא עובד בחנות שואבי אבק והיא מוכרת פרחים. הוא מנגן את השירים שלו ברחוב תמורת כמה ג'ובות, והיא היחידה ששמה לב לכמה שהשירים שלו טובים…

אין כמעט דמויות משנה. למעשה, אין פה כמעט עלילה. אבל יש סיפור של שתי דמויות שמשפיעות אחת על החיים של השני בכמה ימים אינטנסיביים. (כמו ב"אבודים בטוקיו")

האמת,  שכשהתיישבתי לראות את הסרט לא היה לי כח אליו בדקות הראשונות. העטיפה הרומנטית של הדיוידי עם הצילום המושקע של שני הגיבורים פוסעים ברחוב לא הסגירה לרגע שמדובר בסרט בסגנון ריאליסטי שצולם במצלמת DV . התאכזבתי שהבנתי שזה הולך להיות טון הסרט. הוא הזכיר לי סרטי-דוגמה וחשבתי שהוא יבאס אותי (לא אוהב דוגמה, בד"כ)

 אבל כעבור רבע שעה זה קרה – נכבשתי בקסמו. ופתאום קלטתי כמה זה חכם לעשות סרט כזה באופי כמו-דוקומנטרי. זה קרה לי בסצנה הזו:

— הסבר קצר : הבחורה הכירה את הבחור רק כמה שעות קודם. היא לוקחת אותו לחנות כלי-נגינה שהיא אוהבת אל הפסנתר שעליו היא מנגנת לפעמים. היא מבקשת ממנו לנגן שיר שלו. הוא נבוך. היא מבקשת שוב. הוא שולף גיטרה, מניח את התווים. מה שבאמת מוצלח כאן (חוץ מהשיר שהוא מצויין) זה שכמו במחזות זמר סטנדרטיים, גם כאן הדמויות שרות מילים שמתארות את מצב היחסים שלהם. רק שכאן הן לא מודעות לעובדה הזו כי השיר הרי היה קיים כבר. אבל עכשיו הוא פתאום מקבל משמעות אחרת. 

http://www.youtube.com/v/XzQRuTwaFI8&rel=1

 

מאותו רגע הייתי שלהם. של סיפור היחסים שלהם, של השירים שלהם, ושל החזון של הבמאי . (שהיה גם חבר בלהקת FRAMES כבסיסט הלהקה אבל פרש לפני כמה שנים לחפש את עתידו כבמאי) . אמנם יש מצב שהתנאים הדלים בהם צולם הסרט נבעו בעיקר מאילוצי תקציב אבל אני משוכנע שאם היו עושים סרט כזה עם תקציב של כמה מיליוני דולר הוא היה נפגם. דווקא התחושה הכל-כך אמיתית-תעודית כאילו הסרט צולם במצלמה ביתית היא שעושה את הסיפור שלהם מרגש כל כך. דווקא בגלל שזה כמו מחזמר אבל בלי גרם של סכרין.

בחיי, איזה סרט יפה זה. איזה יופי לראות סרט על מוזיקה שאין לו שום תו מזוייף. אפילו לא אחד. את כל הבחירות שבתסריט אהבתי. כולל הסוף, שגם הוא הבחירה הכי נכונה שאפשר היה לבחור לסרט כזה.

הנה,לסיום, עוד סצנה (לא לדאוג, שום ספויילרים.) הבחור והבחורה מקליטים באולפן בפעם הראשונה את אחד השירים.

http://www.youtube.com/v/eUS2ieIO5os&rel=1

 

 

 

 

רגעים שאהבתי בסרטי הקולנוע ב – 2007

את הרעיון לסכם ככה את הסרטים השנה אני גונב מהטור האחרון והמצויין של אדם אבולאפיה בעיתון העיר: עשרה רגעים ספציפיים שנחרטו בזכרון שלי בסרטים שראיתי השנה בקולנוע.  (לא כולל את הסצנה האדירה של המכות בסאונה ב"סימנים של כבוד", עליה כתבו כבר המון)

 

"חיים של אחרים" : הסצנה במעלית.

 הגיבור שלנו, חוקר השטאזי,  (שמאד דומה לדרור קרן יש לציין) עולה במעלית, לידו עומד ילד שמחזיק בידו כדור. הילד מספר לאיש בתמימותו מה אבא שלו באמת חושב על ה"שטאזי" בלי לדעת שדבריו עלולים לגרום לאבא שלו ללכת למעצר. סוכן השטאזי  מסתכל עליו בחומרה, מתחיל לשאול אותו "איך קוראים ל—-" אבל כאן הוא עוצר ומהסס.  "איך קוראים — לכדור שלך?" הוא שואל את הילד. סצנה מקסימה עם דיאלוג מבריק שמסמנת את התפנית בעמדתו של הגיבור כלפי העבודה שלו.

 

"רטטוי" – הג'סטה של רמי העכבר.

אדם אבולעפיה כבר כתב על רגע הפלאשבק האדיר של המבקר "אגו" כשהוא טועם מתבשיל הרטטוי. מסכים איתו לגמרי. התייחסתי אל הרגע הזה כבר לפני כמה חודשים כשכתבתי את הרשימה על מותו של הכלב שלי, ג'וני.  ויש עוד רגע קטן, רגעונצ'יק, שכבש אותי לגמרי. זו בעצם מחווה תנועתית קטנה ש"רמי" העכבר עושה כשהבחור (לינגוויני) שואל אותו מבעד לצנצנת אם הוא יודע לבשל. העכבר מרים את ידיו בתנועה שהפרשנות שלה היא — צניעות מזוייפת. או שזו התנשאות מתנצלת?  מין תנועה יהודית כזו, שהייתה יכולה להתלבש גם על וודי אלן או אפילו פול סיימון. אני מת על זה שהמאיירים הגאונים של פיקסאר מוצאים את הרגעים הקטנים האלה שבהתנהגות האנושית (העכברית, כלומר). מאז גנבתי את התנועה הזו לבובה שאני מפעיל ב  AVENUE Q  .

 

"הרחק ממנה"  –   – השחקן גורדון פינסנט (אותו לא הכרתי לפני הסרט הזה והוא מאד ריגש אותי) מתיישב על הספסל במועדונית של ביה"ח הפרטי בו מאושפזת אשתו (ג'ולי כריסטי) עם אלצהיימר מחמיר. על רקע פסקול יפייפה במיוחד (אחד היפים ששמעתי בקולנוע בשנים האחרונות) הוא מתבונן באנשים המאושפזים משחקים קלפים, ביניהם אשתו שכבר לא מזהה אותו. האנשים מתרוקנים מהפריים בדיזולב, רק היא נשארת עם החבר החדש שלה שבו היא התאהבה.  הצילום בסצנה , כמו המוזיקה,  נפלא — החדר בהיר, שטוף אור רך, רומנטי.  מנקודת המבט שלה זהו האושר העילאי. אבל אנחנו רואים את הסיטואציה גם דרך העיינים שלו… סצנה שוברת לב.

 

"חסין מוות" –  the lap dance

טרנטינו אמר פעם שהוא קודם כל חושב על שירים שמדליקים אותו ורק אח"כ הוא מפנטז איזו סצנה תתאים להם. תקראו לי סליז רדוד , כי זה מה שאני. הריקוד הזה  בתוספת השיר עשה לי את זה.

 

בופור  –  הסצנה של השיר "אבות ובנים".

גם בצפייה שלישית בסרט הסצנה הזו הביאה לי דמעות. ההחלטה הבימויית שהחייל ינגן את השיר במכשיר מעאפן ומזייף של קסיו (ולא, נניח,  בגיטרה קומזיצית) היא מבריקה. הסצנה עובדת חזק כל-כך לא רק בגלל ייסורי המצפון של הדמות של אושרי כהן והדמעות של איתי טיראן, אלא גם בגלל הדיסוננס בין השירה המרגשת של "אבות ובנים" לכלי הנגינה העלוב שמייצג את הזיפת הקיומי של החיילים במוצב. כי בסופו של דבר, "בופור" הוא סרט על אבות שמפקירים את הבנים שלהם.

 

"מדוזות" – השוט של שרה אדלר עומדת בגשם מתחת לפוסטר של אמא שלה.

שרה אדלר מוצאת ילדה בים. היא מוצאת את הדירה שלה מוצפת מים. מוטיב המים מאפיין את הדמות שלה, וכשהיא הולכת ברחוב שטוף הגשם היא נעמדת, מבלי שתשים לב, מתחת לכפות ידיה המגוננות של אמא שלה (בתנועת הידיים הסימבולית שלה שנשתלה מספר פעמים בסרט לפני כן). שוט פיוטי ופשוט מקסים, כולו כמיהה בלתי מושגת למחסה אמיתי מההורים שלנו. כי כולנו דור שני למשהו.

 

"מילים ולחן" –  שיר הפתיחה.

אני מודה, אהבתי את הסרט הזה. כמעט כולם היו אדישים אליו. אני אהבתי.  אולי בגלל שזה סרט על מוזיקה, אולי בגלל שהוא מעיין קריצה לדמות של אנדרו רידג'לי, החצי הלא מפורסם של צמד "וואם" ואני אוהב סרטים שמתייחסים לאייקונים של האייטיז, ואולי סתם בגלל שאני אוהב את יו גראנט כשהוא משחק בקומדיות רומנטיות את הלוזר המיואש (מאז "רווק פלוס הילד" המעולה). כבר בשיר הפתיחה  שהוא פרודיה מצויינת ומאד מצחיקה על הקליפים של שנות השמונים הבנתי שאני הולך לאהוב את הסרט.  

 

"ביקור התזמורת" – סצנת ההדרכה איך להתחיל עם בחורה.

סאלח בכרי מלמד את פפי (השחקן שלומי אברהם) איך להתחיל עם רינת מטטוב בדיסקוטק. סצנה ארוכה ומקסימה שעיקר כוחה הקומי הוא שהיא מובאת בשוט אחד ללא עריכה, כמעט כמו מערכון סלפסטיק על הבמה. כמו בסרט אילם, זו סצנה מצחיקה ונוגעת ללב ביחד.

 

"אל תדאגו אני בסדר" . הרגע בו הגיבורה מגלה מה מקור המכתבים שהיא מקבלת.

ללא ספק אחד הסרטים היפים שראיתי השנה. מבלי להכנס לספויילר, אגיד שהסצנה בה אנחנו והגיבורה שלנו מגלים מי שולח אליה את המכתבים היא הברקה תסריטאית שתפסה אותי לחלוטין לא מוכן. משחק מעולה, תסריט ממש מצויין. יופי של סרט.

 

"אושן 13  " –  גורג' קלוני ובראד פיט מרותקים לתכנית של אופרה ווינפרי.

לא השתגעתי על הסרט הזה. אושן 11 היה אדיר, אושן 12 היה מוזר אבל מהנה נורא. אך הסצנה בה קלוני ופיט מזילים דמעות של התרגשות כשהם צופים ב"אופרה" מאד הצחיקה אותי. בוא נגיד שזה היה יכול להיות קייס מוצדק לחלוטין לשלח בהם את משטרת הקוקסינלים.

 

עדכון:

הערב, באיחור מטורף, ראיתי לראשונה את "סופרבאד". סרט אדיר בעיניי. למען האמת, אהבתי אותו הרבה יותר מ -knocked up.   פאק, צחקתי בלי סוף.  בעיקר ממייקל סרה, שכבר ב"משפחה בהפרעה" הוא הסתמן כחנון הנבוך והלא-מעורר-אנטגוניזם הכי מקסים שיש. הוא פשוט אלוף בסצנות בהן הוא בחרדה מוחלטת אבל מנסה להראות קול כלפי חוץ, כמו בסצנה בה הוא מגיע במקרה לחדר במסיבה של שיכורים מבוגרים ממנו שמריצים שורות קוק ובטעות חושבים שהוא זמר פנומן. הדרך היחידה שלו לצאת מזה בלי לחטוף מכות  זה פשוט לשיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכפיל.

זה קורה לפעמים. פתאום, מהסיבות הכי משונות אני מגלה שחקן או מוזיקאי שמדליק אותי וגורם לי לנבור ברזומה שלו בסקרנות. אתמול קפצתי ל"זמנים מודרניים"-ספריית ה DVD הקבועה שלי. לפתע, בעודי נועץ מבט בסרט דנדש שזה עתה הגיע, העיניים נפערו, הלסת נשמטה. הולי שיט!  לא ידעתי ששיחקתי  בסרט אינדי אמריקאי! יותר נכון, לא ידעתי שהאלטר- אגו שלי, "צחי", שיחק בו.

מה אתם אומרים? זה רק בראש שלי שהוא נראה כמוני?

כמובן שלקחתי את הסרט. הביקורות  על גב העטיפה שכנעו אותי בלי קשר, אבל בעיקר רציתי לגלות עוד על אחי האבוווד.

סרט משונה, אבל מקסים בדרך מיוחדת. לא יודע אם אמליץ לכל אחד. הוא ללא ספק שונה מכל דבר שראיתי בזמן האחרון. הוא לא קל לצפייה ביתית, הוא איטי מאד, אין בו כמעט עלילה, רק דיאלוגים בין שלוש ארבע דמויות. וזהו. לדעתי ל"פסוקו של יום" יש יותר תקציב מלסרט הזה. מה שכן, הוא הזכיר לי סרטים של קאסווטאס מבחינת המשחק הריאליסטי, המצלמה הידנית האינטימית (צולם ב-16 מ"מ שחור לבן ) הדיאלוג הכמו-מאולתר והשוטים הארוכים. אבל יש בו כמה רגעים קטנים, יום-יומיים, של מחוות אנושיות במשחק של השחקנים ובטקסט שהופכים אותו למקסים.  באתר מטא-קריטיק הוא קיבל ביקורות מצוינות.  

אז לשחקן הנ"ל  קוראים ג'אסטין רייס, וכמו שחשבתי כשצפיתי בסרט, הוא לא שחקן במקור (מה שעושה את המשחק שלו לכל-כך אמין). הוא מוזיקאי. ואמנם אין בסרט פסקול מוזיקלי בכלל (בגלל הז'אנר הריאליסטי) אבל כיוון שהוא משחק מוזיקאי שמגיע מבוסטון לניו-יורק ומחפש להקים להקה, בסצנות בהן הוא מנגן לייב נדלקתי על המוזיקה שלו. נכנסתי לברר עליו ב-all music , שם כתבו שהמוזיקה של ההרכב שלו (הצמד bishop allen) דומה ל "wilco"  שהיא הלהקה האהובה עליי בשנים האחרונות. שמחתי עוד יותר. חקרתי עוד ומצאתי את הדף שלו  במיי-ספייס. אחלה שירים. בעיקר קליק קליק קליק.

אז יש לי אח תאום אי שם מעבר לאטלנטי. רק שעושה רושם שהוא פחות חננה ממני.

 ———————————————————————————————————————–

ביטלס-ג'וס!

ועכשיו הבלוג הופך ללוח מודעות :

ביום שישי הקרוב (9.2) אני אופיע עם להקת המג'יקל מיסטרי טור בבארבי תל-אביב במופע הצדעה לביטלס. אני מתארח אצלם במופע ואשיר איתם כשבעה שירים. אני מתרגש אש. אין הרבה דברים שגורמים לי אושר כמו לנגן בגיטרה ולשיר עם להקה. הולך להיות כיף חיים, החבר'ה האלה יודעים לעשות גוד-טיים, והם סוגדים לכל פיפס שהביטלס הוציאו. וכמו הביטלס, יש להם רוח נעורים שטותית שמחברת אותם.

אז מי שבא, ברוך הבא. 

נ.ב.

(חוץ מזה, ההופעה מן הסתם תגלוש אל העשירי בפברואר, שזה היום הולדת של שירה, הבת שלי, מה שמרגש אותי כפליים, כי השמעתי לה מאז שהיא תינוקת המון המון ביטלס. והשיר שאיתו אהבה להרדם היה  "i will" מהאלבום הלבן, ואבצע אותו לבד, עם גיטרה, לכבוד יום הולדתה.)

 

 

 

 

 

 

גט שורטי

למי שלא ראה את הסרט "נמוך" שעשיתי לפני כשנה וחצי, הנה הוא במלואו. אמנם במסך קטן יחסית (עקב גודל הקובץ), ותנועות המצלמה לפעמים נראות מפוקסלות וקופצניות,, אבל זה מה יש. הרבה אנשים שפספסו אותו בטלוויזיה שאלו איך אפשר לראות אותו. אז הנה . (אגב, למנויי הוט, אפשר גם ב vod בקטגוריית דוקומנטרי)

נזכרתי בסרט כי לפני יומיים פגשתי את אחד משני הנערים שמספרים את סיפורם בסרט. לא ראיתי אותו מאז הפרמיירה בפסטיבל ירושליים לפני שנה וחצי. אמנם נשארנו בקשר מאז ,אבל רק דיברנו בטלפון, לא התראינו.  כשצילמנו את הסרט ,לפני שנתיים ומשהו, דניאל לרנר היה בכתה ט' והגיע לי לציצי. הוא נראה כמו ילד בכיתה ה'. היייתי בהלם כשראיתי אותו שלשום. קפאתי במקום עם פה פעור. הוא כמעט בגובה שלי ועדיין ממשיך לגבוה. הוא יעבור אותי כמו כלום. בדיוק כמו שהוא אמר לי בסצנה האחרונה בסרט, כששאלתי אותו איך ירגיש אם יהיה בסוף בגובה שלי: 1.67?

דניאל השיב, באותה הסצנה, שזה לא יספק אותו, שהוא בטוח שיש לו פוטנציאל לגבוה יותר. כששמעתי את זה, במהלך הסצנה, חשבתי לעצמי בלב:  "על מה אתה מדבר..? אתה קטנטנצ'יק! בגילך הייתי יותר גבוה ממך , אז תאמין לי, קח את הגובה הנוכחי שלי בשתי ידיים ותגיד תודה"

אבל הוא צדק הילדון. אשכרה צדק.  

אני מאד שמח בשבילו.

 

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixPlayerBNew.swf?smoothStatus=true&file=http://albums.tapuz.co.il/flix/buffer/completedFlashFiles/flx2029246_200612141418207614.flv&link=http://www.flix.co.il/iVideo.asp?m=1204742