two of us

http://www.youtube.com/v/Dmc606VQX7k&hl=en_US&fs=1&

 

דניאלה ספקטור ואני בדואט מתוך פסטיבל הביטלס

אלביס, כוס תה? לא

קריירות של מוזיקאים ותיקים הן דבר מרתק להפליא. אי אפשר לתחזק רפרטואר מוזיקלי של שלושים ומשהו שנה בלי לאכזב, בלי לטעות, בלי לחפש מקורות השראה חדשים שיעוררו רעב. מבחינה זו, לאלביס קוסטלו יש את אחת הקריירות המגוונות והמאתגרות שאני מכיר. הוא זיגזג בין כל כך הרבה ז'אנרים מוזיקליים בחייו עד שאם יספרו שהאלבום הבא שלו יהיה מורכב משירי יודל, זה כלל לא יפתיע את מעריציו. הוא נגע בהכל – מפאנק עד ג'ז, מקאנטרי עד רביעייה קאמרית – והתחושה היא שכל תחום שהוא פלרטט איתו התאים לו ככפפה ליד.

קוסטלו, שהוא דור שלישי למשפחת מוזיקאים, מכיר מוזיקה. לא במקרה בחר בו המגזין "וניטי פייר" לכתוב להם רשימה של 500 (!!) האלבומים האהובים עליו. למעשה, חוץ מפול וולר, שגם הוא, כמו קוסטלו, התחיל מתנועת הניו ווייבפוסט-פאנק ובהמשך חייו שילב את השפעות הסול והג'ז ביצירה שלו, אין עוד אמן בגילו שכל כך סקרן להתנסות בהרפתקאות מוזיקליות חדשות (היחידי שמתקרב לפתיחות הנועזת הזו, גם אם בפיגור של 20 שנה, הוא בק).

 

  

קישורים:

 

אבל הכי חשוב: אין כמעט אף זמר שאני מעריץ באותו הלהט שבו אני מעריץ את קוסטלו מאז גיל חמש עשרה. אולי חוץ מדיוויד בואי והביטלס. אני זוכר איך זה התחיל בינינו, אותו רגע מכונן בכתה ט', בו שמעתי לראשונה את "אליסון" וידעתי מיד שהאיש הזה עושה מוזיקה שמדברת אליי. השירה שלו בבלדה הזו פשוט הרגה אותי, בעיקר בלחן המופלא של הפזמון (באחד מראיונותיו, אגב, סיפר קוסטלו שהושפע בכתיבתו ישירות מהפזמון של "Ghetto Child" של הדטרויט ספינרס).

 

באותה תקופה יצא לי לראות בטלוויזיה (אני חושב שזה היה בפינה של קוטנר ב"זהו זה") את הקליפ לאחד מלהיטיו הגדולים, "Every Day I Write a Book". אוטומטית נכבשתי במוזרות הקוּלית-גיקית של היצור הזה. אפילו באקסנטריות של זמרי האייטיז הוא הצליח לבלוט באאוטסיידריות שלו.

 

תקליט הקוסטלו הראשון שקניתי היה אלבום אוסף שלו: מבחר שירים מושלמים שפלפלו לי את החיים במשך כמה חודשים טובים. קצת לאחר מכן, בשנת 89', רכשתי את האלבום "ספייק", שבדיוק יצא אז, וידעתי שאלביס קוסטלו הוא אמן שהייתי רוצה שיהיו לי את כל התקליטים שלו בבית. מאז, אני מקפיד לקנות כל אלבום שהוא מוציא. בראיון וידאו שנערך כאן בוואלה! לפני שנתיים, נשאלתי איזה אמן שולט בדיסקייה שלי. אלביס קוסטלו היתה התשובה. 27 אלבומים שלו, חלקם בוטלגים. ניל יאנג ודיוויד בואי נושפים בעורפו.

ועדיין לא אמרתי מילה על המילים. קוסטלו הוא להטוטן טקסטים. הוא אשף של משחקי המילים. (אני משוכנע שאם הוא היה דובר עברית הוא היה אוהב את מאיר אריאל). הוא לעולם לא מתיפייף או מתנחמד בכתיבה שלו. להיפך, הוא מושחז, אכזרי וסרקסטי. (באחד משיריו הקיצוניים, לא רק שהוא מאחל למרגרט תאצ'ר למות, הוא גם מצהיר שהוא יהיה זה שישמח לדרוך על העפר של הקבר).

 

הוא גם אלוף בלכידת הניואנסים העדינים שמתארים את האהבה או הזוגיות. יש לו יכולת לדחוס עומק של ספר שלם בשיר של שלוש דקות. למען האמת, כמה שלא נברתי בשירים שלו עד היום, אני עדיין מתקשה לפענח חלק גדול מהם. הוא הריץ אותי למילון אינספור פעמים. חבל שאין ספר קסוטו מיוחד לקוסטלו. קסוטוסטלו.

 

קישורים:

 אתמול התבשרנו שקוסטלו יגיע בקיץ לקיסריה. יש להניח שעיקר ההופעה יוקדש לאלבום האחרון שלו, "Secret, Profane & Sugarcane", שאותו הוא מקדם. זהו אלבום קונספט מתוק ביותר, כולו מוקדש לשירי קאנטרי והבלו גראס.

אבל אם מותר להביע משאלה, הייתי רוצה לראות את קוסטלו עומד על הבמה בקיסריה ונותן בראש כמו פעם. לעזאזל, לפי האלבום הלפני אחרון שלו, "מומופוקו", והביצועים שלו בתוכניתו "ספקטקל" שבערוץ סאנדנס, האיש הזה עדיין יודע לצרוח. תנו לי לראות אותו מוציא את הורידים ב"פאמפ איט אפ" ו"רדיו רדיו" ואני מאושר.

כמובן שאין סיכוי שהקהל הישראלי ייתן לו לרדת מהבמה בלי לשמוע אותו זועק "איי וונט יו", אחד השירים הגדולים אי פעם על האובססיה שבאהבה. אבל בכל מקרה, מה שהוא לא ייבחר לשיר, בשבילי זו תהיה הגשמת חלום לראות אותו בקיסריה. למרות שבז'אנר המזרחי הוא עדיין לא נגע…

קישורים:

 

מייקל סטייפ בן 50.

יש הרבה סיפורים על ההערצה של ישראלים למייקל סטייפ ואר.אי.אם, קבלו את אחד האהובים עליי: ערב אחד בתחילת שנות התשעים הגיע בחור נלהב אל מועדון הרוקסן וביקש מהדי.ג'י המיתולוגי, חברי לירון תאני, שינגן את השיר "הו לייף" . "איזה שיר??" צרח תאני מהעמדה. "נו, הלהיט הזה שיש עכשיו ברדיו – "הו לייף… ", ענה לו הבחור. "אתה מתכוון ללוזינג מיי רליג'ן של אר.אי.אם?!" שאל תאני. "כן, נו, הו לייף…איטס ביגר!!", השיב אותו אדם.  במקרה באותו הערב הצטרפה אל לירון תאני חברה שגדלה באת'נס שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית יחד עם חברי אר.אי.אם, והיא פשוט נקרעה מצחוק מהדרך שבה הבחור ניסה לבטא את השיר, וסיפרה את זה ללהקה. מאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא Losing My Religion , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף".

 

הסיפור הזה הזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של אר.אי.אם. בשנת 1985 כשהייתי בן 16 וגרתי בניו-יורק ביליתי את רוב זמני הפנוי בחנויות תקליטים, צמא לגלות מוזיקה חדשה. באחד מהימים שמעתי ברקע שיר שלא הכרתי אבל משהו בו כבש אותי מהרגע הראשון. ריף הגיטרה שפתח אותו, התיפוף האנרגטי של ביל ברי, ובעיקר השירה המעט מחופפת הלהיבו אותי מיד. אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שמייקל סטייפ שר, למעט מילה אחת עליה חזר בפזמון – SORRY!!” ."  

זו המילה היחידה שהצלחתי לדוג מהשיר, וככה קראתי לו.  "סורי".  השיר הזה היה "South Central Rain" מתוך התקליט האדיר "RECKONING", והאלבום הזה (שעד היום הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים) הצית אצלי את האהבה העצומה לאר.אי.אם. למרות שגם לאחר אינספור האזנות לתקליטים שלהם באותה תקופה, המילים של מייקל סטייפ נותרו בלתי מפוענחות.   

 

כנראה שלא במקרה קוראים לאלבום המלא הראשון של אר.אי.אם MURMUR  (שזה מלמול או נהימה באנגלית). ככה סטייפ שר באלבומים הראשונים, ואני מת על זה.  התחושה הייתה כאילו הוא ממלמל בלחן מתוך חלום. היה משהו כל-כך חמקמק ומעורפל בסגנון השירה שלו, אבל מצד שני היא הייתה מלאת תשוקה ואנרגיה. השירה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא מאפשר לי להשתמש בדימיון שלי ולתת פרשנות משלי לשירים, ואגב – אר.אי.אם מעולם לא פירסמו את הטקסטים של השירים בחוברות האלבומים, אולי כדי לעודד את אותה פרשנות. אפילו בתקופה בה הלהקה התחילה להצליח מסחרית ולכבוש את העולם באלבומים של Out Of Time” " ו"Green"  , וכשהדיקציה של מייקל סטייפ נעשתה רהוטה יותר והשירה שלו קיבלה יותר נוכחות במיקס, הוא עדיין שמר על התחושה המעורפלת והטקסטים המשיכו לשרת את הפרסונה האניגמטית שלו, כך שאולי זה גם לא מקרי ששם הלהקה –   R.E.Mמתייחס למצב של שקיעה לחלום. המסקנה היא בסופו של דבר, שסטייפ מלמל הרבה בתחילת הדרך והיום הוא ברור יותר, שזה בדיוק ההיפך מסבתא שלי .

 

סטייפ העיד בראיונות שרוב השירים שהוא כותב הם תוצאה של זרם אסוציאציות, לעיתים ללא הגיון, והוא בעצמו לא תמיד יודע למה התכוון המשורר.  קחו לדוגמא שיר כמו "Drive". גם אחרי הרבה האזנות שלי לשיר הזה, הטקסט נותר מסתורי אבל סטייפ מגיש אותו בכנות ועומק שמעניקים לשיר עוצמה מרגשת. הדיסוננס הזה ביצירה של סטייפ הופך אותו לאמן כל-כך ענק בעיניי. לאורך הקריירה בת השלושים שנה של אר.אי.אם, מייקל סטייפ והלהקה  זיגזגו בין הכשרון הנדיר לכתוב להיטים לרדיו שהתחבבו על כל אוזן (בשירים כמו Man On The Moon"",Stand"", It's The End of The World"" וכו') וזאת מבלי לאבד את הזווית האלטרנטיבית ממנה המוזיקה שלהם נבעה בתחילת הדרך, לבין השירים הסהרוריים והמהפנטים אותם תמיד העדפתי (כמו "E-Bow The Letter" עם גיבורת ילדותו של סטייפ, פטי סמית', או  Beat A Drum"" הנפלא מהאלבום Reveal""). ולמרות הטקסטים החידתיים של סטייפ, כמעט בכל שיר אפשר למצוא שורה מלוטשת ומדהימה שלוכדת את רוח השיר, כמו למשל "אני יושב ליד השולחן ומכריז מלחמה על עצמי" מתוך   World Leader Pretend   או "מצאתי דרך לגרום לך לחייך", (אחת השורות היפות בעולם המוזיקה לדעתי), מתוך "At My Most Beautiful" המרגש . למעשה, אני חושב שבשתי השורות האלה באים לידי ביטוי הניגודים בפרסונה של מייקל סטייפ הקונפליקט הפנימי חסר המנוחה מול העדינות המהורהרת שלו. עבורי, שני הניגודים האלה מהווים את הקסם המיוחד של אר.אי.אם  לאורך השנים.  

והנה,  היום בדיוק הוא בן 50, וזו הזדמנות חגיגית מבחינתי להוקיר תודה למוזיקאי מרתק שבמשך שלושים שנה לא הפסיק לחפש ולהתפתח לכיוונים מפתיעים ולהעניק לי ולשאר העולם פס-קול שליווה את חיי מאז גיל 16. וזכרו, כשאר.אי.אם יגיעו לארץ (שוב) אסור לשכוח לבקש מהם לשיר את "הו לייף….איטס ביגר". 

 

 

סיכומונצ'יק העשור במוזיקה.

כולם מסביב מסכמים את העשור, אז הזדרזתי בכמה שעות האחרונות שנותרו לי לפני סוף העשור, וטוב שכך אחרת הייתי מתמזמז עם זה שעות.  אבל לפני שאזכר בכמה שירים שאהבתי במיוחד, אני רוצה לעשות כבוד נוסף ללהקה שליוותה אותי בעשור הזה יותר מכל להקה אחרת. אני מדבר כמובן על WILCO , שמבחינתי הם כרגע הלהקה הטובה ביותר בעולם. למה? דונט גט מי סטארטד!! הלחנים המתוקים-מרירים שגדלים עליי עם כל האזנה, העיבודים שמשפריצים המצאות (אלוהים נמצא בפרטים הקטנים של כל שיר שלהם), הטקסטים שלא מפסיקים לרגש אותי אך עדיין נותרים לא לגמרי מפוענחים, כמו שאני אוהב, השירה הזרוקית של ג'ף טווידי, אבל כמה לב ונשמה יש בה. ואולי גם בגלל שווילקו היא להקה שלא מפסיקה לחפש, ואת זה אני הכי אוהב. אין כמעט להקות שמצליחות עדיין לשלהב אותי באותה עוצמה באלבום השביעי שלהם. ווילקו לא מפסיקים להדהים אותי ביכולת שלהם לכתוב שירים טובים. פשוטו כמשמעו. שירים טובים.

קחו דוגמא מהשיר המופלא הזה – HUMMINGBIRD . תמהיל פשוט מושלם של מילים לחן ועיבוד. השילוש הקדוש.

 הטקסט של השיר הזה, שמדבר על זכרון, הוא דוגמא מופתית לכשרון הכתיבה של ג'ף טווידי.

http://www.youtube.com/v/C6-hIczcC-A&hl=en_US&fs=1&

עינב שיף, מבקר מוזיקה מוואלה, שאל אותי לפני כמה ימים מהו שיר העשור שלי. אמרתי לו שזו בחירה בלתי אפשרית, ראבאק, אני מזל מאזניים.  אבל אחרי זה חשבתי שאם המדד הוא לפי השיר ששמעתי הכי הרבה בריפיט, אז כנראה זה JESUS ETC .  אם היה פרס אוסקר לתפקיד משנה בעיבוד של שיר, הייתי נותן אותו לכינור. שימו לב לדינמיקה השונה שלו בכל בית או פזמון בשיר הכל-כך יפה הזה. אשכרה שיר העשור. או שאני סתם טיפוס מינורי מדי.

http://www.youtube.com/v/cBhj73WtiZU&hl=en_US&fs=1&

 

עד כאן ווילקו, והנה עוד כמה שירים מצויינים אהבתי בעשור הזה. 

——————————————-

השיר עם הפתיח הכי מלטף

(צ'לו וקרן יער. לא צריך הרבה יותר מזה לעשות לשערות שלי עמודו )

 

http://www.youtube.com/v/H4o5tGajfYE&hl=en_US&fs=1&

 

וזה השיר שהכי הקפיץ לי את הבוקר:

 

http://www.youtube.com/v/ma9I9VBKPiw&hl=en_US&fs=1&

 

וגם זה. לגמרי גם השיר הזה.

 

שיר הפרידה המרגש: (עליו כתבתי בהרחבה כאן)

http://www.youtube.com/v/4K0yU1VzwII&hl=en_US&fs=1&

 

שיר ההספד הכי יפה:

בן פולדס שר על אליוט סמית ,הגיבור שלו.

http://www.youtube.com/v/GaXAMYZLDe0&hl=en_US&fs=1&

 

שיר הכי מקסים של אב לבת שלו.

http://www.youtube.com/v/DhT0Pydv4JQ&hl=en_US&fs=1&

 

אה, והנה דוגמא לשני שירים שגלגלצ פיספסו. למה קולדפליי כן ו- אלבוו לא?  ולמה לא היה שום ניסיון בתחנת-השבט לידד את הקהל הישראלי עם ה – DOVES? הרי אם זה היה שיר של U2, עם אותו עיבוד, זה היה להיט.  

 

http://www.youtube.com/v/ERulrmjfucc&hl=en_US&fs=1&

 

וכל שיר מ – BACK TO BLACK של אימיי ווינהוס, הזמרת הכי טובה של השנים האחרונות.

 

ולסיום:

השיר הכי יפה על אמריקה של עידן בוש.

http://www.youtube.com/v/-hZS9oYHj74&hl=en_US&fs=1&

 

נ.ב

אני ממעט לכתוב על מוזיקה ישראלית כאן בבלוג, למרות שיש לי אליה תשוקה לא פחותה. רק אציין שבמשאל של ערוץ 24 כשפנו אליי לפני חודש, בחרתי ב"עיניים זרות" של רונה קינן כשיר העשור שלי ו-"עיר" של שלומי שבן כאלבום העשור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גנוב על השיר הזה.

לפני שבועיים הרציתי על ג'ורג' הריסון במועדון המוזיקה בקוזה נוסטרה. אלבום הסולו הראשון שלו, ALL THINGS MUST PASS הוא לדעתי מהאלבומים הכי טובים של שנות השבעים והוא ללא ספק מתמודד אצלי בתואר "אלבום הסולו של חבר ביטלס" הכי טוב, יחד עם PLASTIC ONO BAND של ג'ון לנון. מה שכל-כך עוצמתי באלבום הזה הוא כמות השירים המצויינים. זה לא ייאמן אבל באלבום הכפול הזה כמעט ואין מנגינה בינונית אחת.  (למעשה הוא אלבום משולש אבל החלק השלישי הוא רק ג'אמים, כיפיים כשלעצמם). באלבום הזה הוא מראה לאמאמאמא של מקרטני ולנון מאיפה משתין הג'ורג', במיוחד לאור העובדה שבמשך שנים הוא הרגיש שהוא בצילם של שני מנהיגי הלהקה, או שהוא לא מקבל את מקום המוזיקלי שמגיע לו . אפילו שיר אדיר כמו all things must pass לא התקבל ללהקה. אבל את סגירת המעגל שלו הוא עשה בצורה מושלמת והביא לאבבי רוד, התקליט האחרון שהביטלס הקליטו,  את שני השירים הכי יפים באלבום. הוא הגיע לפיניש ליין של פרק הביטלס בחייו כמלחין שלא נופל באיכויותיו מג'ון ופול, וזו הייתה יריית הפתיחה שלו לאלבום הסולו שיפיל לכולם את הלסתות.

הלהיט הגדול של האלבום, my sweet lord, הצליח בצורה פנומנלית משני צידי האוקיינוס. הוא כבש את המקום הראשון בבריטניה ובארה"ב, ובצדק. זה לא רק שיר, זה המנון. זה לא רק המנון, זו מנגינת תפילה סוחפת שגם הספקנים הגדולים ביותר שציקצקו בספיריטואליזם של ג'ורג' הריסון נכבשו בקסם ובעוצמה של "מיי סוויט לורד" .

אבל ג'ורג' לא ידע מה מחכה לו מעבר לפינה. מספר חודשים אחרי הצלחת השיר ברדיו, הריסון קיבל הזמנה לבית משפט בטענה שהוא גנב את המנגינה של השיר מ – HE'S SO FINE של להקת ה – CHIFFONS , להיט יחסי משנת 1962. מאותו רגע ג'ורג' הריסון בילה שנים בבית משפט באחד מהקייסים המפורסמים בסוגיית קניין רוחני בתחום המוזיקה. קו ההגנה של הריסון היה שהוא מן הסתם הכיר את השיר של ה"שיפונס" , אבל שהמנגינה של מיי סוויט לורד נבעה ממנו ללא שום קשר ל HE'S SO FINE, ושאם המלודיה ומהלך האקורדים זהים בשני השירים, אי אפשר להאשים אותו בגניבה כיוון שהשיר של ה – "שיפונס" בכלל לא היה לו בתודעה במהלך הלחנת השיר שלו.

השופט קיבל את טענתו של הריסון בעניין חוסר המודעות. אבל עדיין, הוא הפסיד במשפט. הריסון נאלץ להעביר תמלוגים מההשמעות ברדיו וממכירות התקליטים, לא רק של השיר הזה, אלא של כל האלבום, בטענת בית המשפט שהשיר MY SWEET LORD הוא מקדם המכירות של התקליט.

טאפ שיט, הא?

אבל יש בסיפורנו נקמה מתוקה, גם אם לא פיננסית במיוחד. ב – 1976 , לאחר כל הסאגה (שנמשכה כמה שנים בבתי המשפט), גו'רג' הריסון הוציא אלבום חדש בשם 33 ושליש (איך עושים שברים לעזאזל?) ולאותו אלבום הוא כתב את התשובה שלו לכל הסיפור בשיר THIS SONG , פרודיה צינית ומקסימה.

 

הנה המילים של THIS SONG

This song has nothing tricky about it
This song ain't black or white and as far as I know
Don't infringe on anyone's copyright, so . . .

This song we'll let be
This song is in E
This song is for you and . . .

This tune has nothing Bright about it
This tune ain't bad or good and come ever what may
My expert tells me it's okay

As this song came to me
Quite unknowingly
This song could be you could be . . .

This riff ain't trying to win gold medals
This riff ain't hip or square
Well done or rare
May end up one more weight to bear

But this song could well be
A reason to see – that
Without you there's no point to . . . this song

 

טום וויטס בן שישים.

מזל טוב למיסטר וויטס. האמת היא שכבר בגיל עשרים הוא היה בן שישים. בביוגרפיה שלו הוא מספר איך כנער מעולם לא התחבר למוזיקה ששמעו שאר בני גילו. אלביס והביטלס לא דיברו אליו. הוא אהב את מה שהוריו שמעו, קורט ווייל או לואיס ארמסטרונג. ועדיין, קשה להגיד על היוצר האדיר הזה שהוא ארכאי. להפך, אין הרבה מהפכנים כמוהו ברשימת הגיבורים המוזיקליים שלי.

אז הנה שני דברים שקשורים לטום וויטס. הראשון, למי שבמקרה פיספס, הנה שוב אחד הפוסטים שהכי נהניתי לכתוב על הסיפור מאחורי עטיפת האלבום RAIN DOGS .

והנה גיא חג'ג' כותב בבלוג שלו  על השתלשלות העניינים שגרמה לי לבלות את הימים האחרונים באולפן הקלטה ולהשתתף בפרוייקט המרגש הזה .

אז בקרוב, אפרסם את השיר כאן בבלוג, כולל מספר תרגומים.

וכמה סיפורים מאחורי השירים שהיו בהרצאה שנתתי על ג'ורג' הריסון, לבקשת כמה אנשים שכתבו לי מייל.

בקרוב..

שמונה שנים למותו של ג'ורג' הריסון.

אני לא לגמרי זוכר מה היה התקליט הראשון שקניתי. אבל אני בטוח זוכר מה היה הדיסק הראשון. בשנת 1986, כשהייתי בן 16, גרתי בניו-יורק עם ההורים. את שעות אחרי הצהריים ביליתי בחנויות תקליטים, בעיקר בטאוור רקורדס שהייתה עצומה בגודלה ביחס לחנויות התקליטים של המשביר לצרכן שהיו בחיפה. לא אשכח את היום בו נכנסתי לחנות אותה הכרתי ככף ידי ולהפתעתי גיליתי שבמרכז החנות הציבו דוכנים עם…מה זה הדבר הזה?? זה לא נראה כמו קלטות וידאו ולא כמו תקליטים. יש לזה עטיפה ארוכה, מלבנית. אבל כממששים את זה מרגישים בעיקר קרטון.

כך מכרו דיסקים בתחילת הדרך. עם אריזה לא פרופורציונלית. כנראה כי זה היה הפתרון היחיד לאחסן אותם במדפי התקליטים, לפני שמיזערו את התאים במדפי החנויות כדי שיתאימו לדפדוף בדיסקים. שמועות החלו לרוץ בבית הספר שלי ובעיתוני המוזיקה אודות הפורמט החדש, בו אפשר להאזין לאלבום ברצף ניצחי כי לעולם לא יהיו בדיסק שריטות (בולשיט..) והמוזיקה נשמעת הרבה יותר טוב מתקליטי ויניל (גם בולשיט), ואין רעש רקע ( hiss )בין השירים (לא בולשיט, אבל מעורר אצלי געגוע לפעמים).

REVOLVER של הביטלס היה הקומפקט דיסק הראשון שרכשתי בימי חיי, בתחילת 1987. באותה תקופה גיליתי מחדש את הביטלס, כלומר, עד אז הכרתי רק את השירים המוכרים שלהם. היו לי רק את שני אלבומי האוסף שלהם, האדום והכחול. בעצם, הצליל הראשון ששמעתי בחיי אשר בקע מתוך מדיה דיגיטלית היה קולו של גורג' הריסון סופר "אחת שתיים שלוש" בתחילת TAXMAN

לפני כחודש רכשתי שוב את כל הדיסקים של הביטלס בקופסה של ההוצאה המחודשת, והבישול מחדש של הסאונד (שעד עכשיו לא הותאם למדיה הדיגיטלית בהדפסות הדיסקים) הוא פשוט משובח. שלא לדבר על הרסטורציה של עבודת הארט המקורית של העטיפות.

היום לפני שמונה שנים ג'ורג' הריסון נפטר, ולכבוד ציון התאריך הזה אספר על חייו המוזיקליים במסגרת מועדון המוזיקה ב"קוזה נוסטרה" מחר בשעה תשע. במסגרת ההכנות שלי לקראת ההרצאה אני מאזין כחודש לכל האלבומים מתקופת הפוסט ביטלס של ג'ורג' וצפיתי שוב בקונצרט האדיר שאריק קלפטון הרים לכבוד חברו הטוב ואשכרה בכיתי מהתרגשות מספר פעמים.  כמו למשל בשיר הזה , עם השירה הכל-כך מרגשת של בילי פרסטון. צמרמורת בכל הגוף.

 (אגב, בין שלל הנגנים  כאן תוכלו למצוא את קלפטון, ג'ף לין, מקטרני, רינגו, טום פטי, וכמובן את הבן של ג'ורג', דהני הריסון, שהדימיון ביניהם פשוט לא ייאמן)

בקריירת הסולו שלו היו המון שירים נהדרים שלא הגיעו למספיק אזניים. למשל, הנה שיר מאד מרגש מהאלבום האחרון של ג'ורג' הריסון, BRAINWASHED שהוקלט סמוך למותו ויצא רק לאחר שהוא נפטר, כשג'ף לין (מהאלקטריק לייט אורקסטרה ושותפו של ג'ורג' לסופר-גרופ traveling wilburys) והבן שלו, דהני, השלימו את העבודה על השירים לאחר מותו.

http://www.youtube.com/v/_-pfOKPX4Cs&hl=en_US&fs=1&