הבהלה לרעב (חזרה לפוסט שכתבתי בערב כיפור 2008)

אף פעם לא הבנתי את הנהירה המבוהלת  אל ספריות הוידאו ביום כיפור. וזה משפט שמגיע מאדם שלוקח איתו לטיסה של שלוש שעות לרומא שלושה ספרים, לפטופ ואייפוד, רק כדי להפיג את השעמום (אני כמעט ולא נרדם בטיסות. גם לא לניו-יורק). אבל בסוף אני תמיד מוצא את עצמי בוהה בשטיח העננים דרך החלון, נותן למחשבות לעשות בי כרצונן.

אמר לי יאיר המוכר מספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שיום כיפור בשבילם זה כמו יום העצמאות בשבילי . הכנסה חודשית ביום אחד. מצד שני, הוא הוסיף, תשעים ותשעה אחוז מהלקוחות שיוצאים עם פאקט של חמישה שישה סרטים מחזירים אותם מבלי שהספיקו לראות סרט אחד.

אני בד"כ מתעב חגים. משפט קצת קיצוני, אני יודע, אבל חגים עושים לי מועקה, וזה היה כך מאז שאני ילד. לעומת זאת, את יום כיפור תמיד נורא אהבתי. עד כדי כך שבכל שנה, כולל הפעם, אני מסרב להצעות החברים לברוח לאיזה צימר מרוחק או לטוס לחו"ל. אני אוהב להיות בתל-אביב, באזור הפארק ביום כיפור. אני אוהב את השקט. אני אוהב את החירות והזכות לאינטרפטצייה האישית של כל אדם למשמעות של יום כיפור. אני מברך על התרומה האקולוגית של כיפור. ותחשבו על זה רגע, יש משהו די מדהים בעובדה שאזרחי המדינה, גם החילונים הגמורים ביותר שלא צמים (כמוני) מצטרפים אל הסולידריות הכללית ולא נוהגים במשך יממה. אני אפילו לא יודע אם זה חוק, שאסור לנהוג, כפי שאסור לפתוח בתי עסק, ובכל זאת כולם כולל כולם מצייתים לנורמה הזו שלא נשחקה כבר שנים. וזו בעצם תופעה נדירה ביותר מבחינה חברתית. אני תוהה אם יש עוד מקום בעולם שבו תופעה כזו יכולה להתרחש (בדומה לצפירות של יום השואה ויום הזכרון, עוד תופעה שאין שנייה לה בעולם, למיטב ידיעתי).

אז כן, אני ארכב הרבה באופניים עם הבת שלי. ואולי אלך לבית כנסת, אולי לא. ואולי אפילו אציץ באינטרנט אם יבוא לי. אבל זה ברור לי, שכמו בטיסות, בסופו של דבר אנצל את הזמן לרבוץ קצת עם עצמי, לחשוב על משמעותו של חשבון – הנפש,  אולי אצליח סופסוף להתחיל איזה ספר מתוך המאה ספרים שעוד לא קראתי ומחכים לי במדפים, ואולי סתם אשכב על הדשא בפארק ואבהה בשטיח של העננים מלמטה.

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרתי פתאום.

דילמה.

האם לכתוב פוסט ארוך ומפורט שמסביר למה לא עדכנתי כאן את הבלוג במשך שלושה חודשים (תשובה: אין לי מושג) או שפשוט להתעלם בנון-שלנט מההעדרות הממושכת (כי הרי אני יודע שיהיו עוד כאלה) ולכתוב כאילו מישהו עדיין עוקב אחרי כל מה שיש פה?

ובכל זאת, לפני כמה ימים גיליתי שמספר הכניסות כאן עבר את המאה אלף. שזה נחמד. ובכל זאת,  יש כמעט מאתיים אנשים שרשומים ברשימת התפוצה של הבלוג הזה ומקבלים עדכון כשמתפרסם משהו חדש. אז הגיע הזמן לאות חיים, לא?

אז אני מקווה שאלחם ביצר העצלנות שפקד אותי לאחרונה ואחזור לכתוב פה. בעיקר מקווה לפרסם בקרוב כמה מילים על שתי הופעות שראיתי בשבוע שעבר ברומא, ערב אחר ערב. לאונרד כהן ופול סיימון. עד עכשיו אני טעון ויברציות של התרגשות מהנסיעה.

וחוץ מזה, מה שלומכם?

 

 

 

 

 

חדש חדיש ומחודש. לעולם לא אשכח…

עדכון :

מחר, השלישי לאפריל, בתכנית הרדיו של יעל לבנטל ושלי ברדיו תל-אביב בשעה שתיים עשרה בצהריים אקדיש את כל המוזיקה שאנגן לתקופת חדש חדיש ומחודש (בעיקר 1985) ולשוש עטרי, יהיה זכרה ברוך.

לעזאזל איזה יום משונה. הומור קצת יותר מדי מורבידי קיבל האחד באפריל הזה. בבוקר כשהגעתי לרדיו תל-אביב שמעתי על מוסקו אלקלאי. בערב, בעוד אני מצלם באולפני הרצליה (חברת ההפקה והצוות של "הכל דבש") מתחילה לרוץ השמועה על שוש עטרי. לא ייאמן. פולי ושוש. שתי דמויות ראשיות בדרמת טלוויזיה מתים בסמיכות כזו. מה קורה פה? איזה קללה מעוותת יש על התכנית המקסימה הזו?

—————————————–

שוש עטרי גרה בשכונה שלי. נפגשנו מספר פעמים בסופר. בפעם הראשונה שהיא הינהנה לכיווני ניגשתי אליה וסיפרתי לה ש"חדש חדיש ומחודש" שהיא הנחתה ברשת ג' בשנות השמונים (עם טוני פיין) הייתה בית הספר הראשון שלי למוזיקה. שם התפתחה האהבה שלי למוזיקה. אני זוכר את הרוטינה עד היום : חוזר מבית ספר, מעיף ילקוט על הרצפה , רץ למערכת בחדר, מוציא מהמגירה את דפי הפוליו עם הרשימות ומחכה לאות התכנית. ניהלתי רשימות של המצעדים, עקבתי אחרי כל תזוזה במצעד הבריטי והאמריקאי. בעיקר הבריטי. עד היום אני זוכר את צליל הג'ינגל שבישר על שלוש הפינות הקבועות : "להיט השבוע" (בדרך כלל זה היה שיר עם פוטנציאל להיטי, מן הסתם),  "תקליטון השבוע" (בד"כ שיר שטוני ושוש אהבו במיוחד ורצו לדחוף אותו) ו  – "דיסקוטיל!!" (שירי דיסקו שאותם לא ספרתי. חוץ מ"אינטו דה גרוב" של מדונה שהגניב אותי).

שוש עטרי הייתה התכנית. אמנם טוני פיין היה העורך המוזיקלי, אבל היא לא הייתה רק קריינית טכנוקרטית. . היא הביעה דעתה על כל שיר והפתיעה לעיתים קרובות בטעם ממש משובח. כשפגשתי אותה בסופר ציינתי בפניה את זה…שאני זוכר כמה היא התלהבה מ- " road to nowhere  " של "טוקינג הדס" ביום שהוא יצא. הרבה לפני שכולם זמזמו אותו בבית ספר. ואיך היא אהבה את  " white wedding" של בילי איידול והמשיכה להאמין בו גם בשיר rebel yell"  שדווקא לא תפס… . ותיעבה כמוני את השיר הנוראי של ג'ניפר ראש – " the power of love " שהתעלק בראש המצעד הבריטי לחמישה שבועות.

אני זוכר את כל השטויות האלה עד היום….

—————————————

שוש עטרי הייתה נפלאה ב"הכל דבש". היא זכתה לעדנה מחודשת בשנה האחרונה. (גם מוסקו, אגב, בתפקידו ב"אלופה" שלא ראיתי) .

באולפני הרצליה הערב סיפרו לי המפיקים איך חששו בהתחלה ללהק את שוש עטרי לתפקיד כזה קריטי. ואיך שיחקו אותה.

גם פולי, גם שוש עטרי. באותה שנה.  ההורים הכי מצחיקים \מרגשים\ ואמיתיים אי-פעם בדרמה ישראלית. 

לא ייאמן.

 

 

 

המקרה העצוב של הכלב בשעת לילה

לפני כעשר שנים ראיתי סרט יפני ששמו "החיים שאחרי". הסרט מספר על תחנת ביניים בדרך לעולם הבא אליו מגיעים אנשים שסיימו את חייהם. הצוות בתחנה מקבל את פני המתים ומסביר להם שהם יכולים לבחור זכרון ספציפי אחד אשר אותו הם יירצו לנצור ולקחת איתם לעולם הבא. לאחר שאדם מסויים בוחר את הזכרון היחיד הזה (אחרי זמן מחשבה בלי הגבלה) הצוות משחזר יחד עם אותו אדם את הזכרון הזה ע"י צילום קולנועי. אני לא זוכר הרבה מעבר לזה בעלילת הסרט, אבל הרעיון של בחירת הזכרון והפיכתו לסצנה קולנועית (על גבי קלטת וידאו) הקסים אותי. כשיצאנו מהסרט, אשתי ואני, מן הסתם גם אנחנו חשבנו מה היינו בוחרים אם היינו מתים באותו רגע ומגיעים לתחנת ביניים שכזו. אני זוכר שבשליפה מהירה אמרתי למיה שיש רגע אחד ספציפי שגורם לי אושר עילאי. הרגע הזה היה כשג'וני, הכלב שלנו שלקחנו מצער בעלי חיים כמה חודשים לפני כן רץ לצידי בפעם הראשונה, תוך כדי שרכבתי על אופניים בפארק הירקון. מכיוון שעד ג'וני מעולם לא היה לי כלב, גם לא כילד, לא ידעתי איזו חדווה ושמחה טמונה בריצה פשוטה של כלב בפארק. במיוחד כשהוא לצידך, ואני עושה לו "דולי" צדדי באופניים. זה מבחינתי היה שוט קולנועי מושלם. לא הייתה הגדרה ויזואלית טובה יותר למילה "חופש" מאשר לראות את ג'וני קל הרגליים דוהר בלי שום מאמץ כשזנבו מורם והלשון הורודה שלו משתפלת בשובבות ילדותית בצד הפה. כמו בפלאשבק הגאוני בסרט "רטטוי" כשמבקר האוכל טועם מהתבשיל ונזרק כמו טיל במורד הזכרון הפרטי שלו אל רגע נכסף מילדותו, כך גם אני הרגשתי באותו רגע. כמו ילד שרוכב על אופניים כשלצידי החבר הכי טוב שיכולתי למצוא בעולם.

(מן הסתם יש נשים שהיו יכולות להעלב שהזכרון היחיד שבן זוגם היה בוחר לקחת לא היה קשור אליהן, אבל לא כזו היא מיה. בתור חובבת כלבים מאז ומעולם, ובכלל, בתור האדם שהתחנן בפניי שניקח כלב למרות ההתנגדות העקבית שלי היא שמחה שגם אני ראיתי את האור והלב שלי נפתח לפלא הכלבלבי)

                                              ————————————–

במוצאי כיפור האחרון, לפני כשלושה שבועות, ג'וני נדרס. באופן מאד אירוני, זה קרה רק כשעתיים אחרי היום היחיד בשנה בו הכלבים יכולים לרוץ חופשי אפילו בכביש. אני הייתי בחוץ לארץ כשזה קרה, באוקראיינה (טיול שורשים עם סבתא שלי בת ה- 95. אולי ארחיב על כך בהזדמנות) . מספר דקות קודם מיה חזרה הביתה לתל-אביב לאחר שהייתה עם שירה (הבת שלי) וג'וני אצל אבא שלה בקריות. כשיצאה מהאוטו לפני שהספיקה לקשור לו את הרצועה ג'וני עשה את אחד התרגילים הידועים שלו וברח לאחת מהחצרות של הבתים הסמוכים לנשנש אוכל שהשאירו לחתולים. שום דבר שאנחנו לא רגילים אליו. במשך השנים הוא הצליח להתחמק ממכוניות במקרים גרועים הרבה יותר כשברח לנו בפארק לחפש שאריות מנגלים ולבסוף חזר הביתה לבד. מיה העלתה את שירה (שנרדמה באוטו ונחסך ממנה כל העסק) הביתה וחיכתה לשמוע את הנביחה שלו כדי שתפתח לו את הדלת מבחוץ. כעבור כמה דקות צילצל האינטרקום. שכנים מהרחוב זיהו שזה הכלב שלי. כדאי שתרדי למטה, אמרו. ג'וני נדרס ליד החנייה של הבניין שלנו. הוא כנראה ללא רוח חיים.

ג'וני נקבר באותו ערב בפארק הירקון. בן שלוש עשרה (בערך) היה במותו. אין לנו מושג מי דרס אותו. זה גם לא ממש משנה עכשיו. אני מקווה רק שהוא מת מיד ולא סבל יותר מדי. זה הכי הפחיד אותי כששמעתי מה קרה –  הלוואי שהוא לפחות לא סבל.

באותו לילה לא הצלחנו לישון. לא אני, אי שם במלון בעיירה קטנה באוקראיינה, לא מיה בתל-אביב. בראש שלי רצו רגעים משותפים מהעשר שנים שבילינו ביחד עם ג'וני. נזכרתי איך בצער בעלי חיים אמרו שהם קוראים לו מקס ואני חשבתי שמקס זה שם שממש לא מתאים לו לאישיות ומיד הכרזתי עליו רשמית כג'וני. חשבתי איך כל מי שראה אותו בטיולים המשותפים שלנו ברחוב עצר להתפעל מהזנב המפואר והלא-ייאמן שלו ואני הייתי שולף באוטומט את הדאחקה הקבועה שזה בגלל שהוא מעורב עם טווס. חשבתי שהוא הספיק לככב בתפקיד אורח בסרט שלי "נמוך". חשבתי שאני לא יודע מה רע יותר – לאבד כלב בפתאומיות או לקחת כלב להרדמה.  נזכרתי איך לפני שש שבע שנים בנסיעה ללונדון הרמנו טלפון כל שעה עגולה לסבא וסבתא שלו ששמרו עליו לדעת שהכל בסדר עם הילד שלנו והם חזרו ואמרו שאנחנו לא נורמלים כי הוא בסה"כ כלב ושיום אחד שיהיה לנו ילד נבין את זה.  חשבתי על כך שזה באמת מה שקרה – מעמדו של ג'וני די ירד מאז שעיקר תשומת הלב הופנה לילדה הביולוגית.  חשבתי שאני לא יודע מהי הדרך הנכונה ביותר להסביר לשירה שג'וני מת. חשבתי על זה שהמילה DOG היא מילה מקסימה כי זה כמו GOD רק הפוך. וחשבתי על זה שבסה"כ, אני בטוח, היו לו עשר שנים מאד מאושרות וכייפיות איתנו.

מה שהכי מוזר בימים האחרונים זה להכנס הביתה. שם היא הכי מורגשת, ההעדרות שלו. הגוף כבר רגיל להתנייה הקבועה שיש ייצור קטן שמזנק עליך ברגע פתיחת הדלת. זה מאד מוזר כשיש את הריק הספציפי הזה בשניות האלה כשאני נכנס הבייתה. אבל חוץ מהשניות האלה בהם העצב מורגש פתאום אני מוכרח להודות שהתגברנו על מותו יותר מהר ממה שחשבתי.   

אז עכשיו, בפעם הראשונה והאחרונה אני מקדיש שיר לכלב שלנו ג'וני. נזכרתי בשיר היפייפה והמרגש הזה של  NEIL FINN , הסולן של להקת קראוודד-האוס, על הכלב שלו –  LESTER . גם הוא היה שחור לבן. גם הוא נדרס ע"י מכונית. רק במקרה שלו הסוף היה אופטימי יותר. ניל פין מספר בשיר שהוא מבטיח להשתנות אם הכלב שלו ישרוד את התאונה ויחייה. זה שיר שתמיד אהבתי ועכשיו והוא מלווה אותי המון מאז מותו של ג'וני.

תהיה נשמתו צרורה בצרור של פסטרמות. הנה השיר לזכרו:  

 

http://www.youtube.com/v/Cr3u-qBNrCE

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נחתתי

בכתה ג' נרשמתי ללימודי פסנתר. הפסקתי אחרי חצי שנה.

בכתה ו' הייתי מהתלמידים המצטיינים בחוג הסייף . המדריך שבחוג שהתקיים ברחוב אורנים בחיפה ניבא לי עתיד מזהיר. יצא לי החשק אחרי שנה.

בכתה י"א הצטרפתי לשומר-הצעיר-פח-הזבל-של-העיר במטרה למצוא לי גרעין נח"ל עתידי . אחרי כמה שבועות עברתי לצופים. לא ששם נשארתי יותר מדי.

אחרי הצבא אכלתי צהריים בקביעות ב"פינה של חיים" במתחם בזל. יום-יום. עד שנמאס לי.

אני כנראה לא אדם שמתמיד בתחביביו.

————————————————————————————————————–

ארבעה חודשים עברו מאז שכתבתי כאן. בפוסט האחרון  הכרזתי על פרישה זמנית בלי לדעת אם בכלל  אחזור לכתוב כאן. לקחתי one way ticket  וירטואלי .במשך הזמן הזה קיבלתי מיילים ותגובות נוסח "יא בן זונה, ככה נעלמים?".  וכשבראש השנה מישהו צעק לעברי באמסטרדם בעודי רוכב במעלה גשר באופנייים שכורות – "תחזור לבלוג" זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אוקיי. הבנתי. אני אנסה לשוב. לא מבטיח כלום, אבל לנסות תמיד אפשר.

אז למה בעצם נמאס לי יום בהיר אחד לעדכן את הבלוג? האמת ? אין לי מושג.  כמו בשיר של יהלי סובול שממנו שאלתי את שם הבלוג הזה הרגשתי ש – "זה לא טוב, לא ממלא אותי, רק מרוקן אותי". היו לי גם נסיבות מקלות כי הקיץ הזה לא היה לי זמן לנשום מרוב עבודה אינטנסיבית (תכנית המערכונים החדשה שיצרתי עם יעל לבנטל בקרוב בערוץ עשר!). אבל מעבר לזה, פתאום נהיה לי נאחס כללי מכל עניין האינטרנט. חברים וקוראים שלחו לי לינקים לכל מיני קליפים, שירים וטריילרים במייל וגיליתי שאין לי סבלנות אפילו לפתוח אותם. שלא לדבר על מספר טוקבקיסטים מעיקים שבכמה רגעים של אפסיות מצידי מצאתי את עצמי מנהל איתם דיאלוג אצלי בבלוג. והכי גרוע – הרגשתי כמו חבר קיבוץ שרק מגיע לחדר האוכל ולא שותף בחיי הקהילה שלו, כלומר, שאני מבסוט לקבל תגובות חמות מכל מיני אנשים שלרובם יש בלוג אישי משלהם אבל אני לא טורח (בחלק גדול מהמקרים) לעקוב אחרי הטקסטים בבלוג שלהם. התכווץ לי השריר במצפון.

את הבלוג הזה פתחתי בדצמבר מתוך שתי מטרות ברורות. הראשונה היא למצוא מקום ארכיוני בו תהיה נגישות לדברים ועבודות שלי מהעבר. הסיבה השנייה הייתה תשוקה אמיתית לכתוב על מוזיקה מתוך כיף אמיתי וכך גם להעניק לקוראים פנינים שאולי לא הכירו קודם, בדיוק כמו שאני קורא כתבות על מוזיקה שמגלות לי עולמות מופלאים וחדשים. בשנה האחרונה קיבלתי מספר הצעות לכתוב בעתון זה או אחר, ולמרות שהאופציה של הדיסקים בחינם הייתה (ועדיין…) קורצת ומפתה,  האופצייה האינטרקטיבית שבבלוג מתגמלת יותר. כשכתבתי את הפוסט "שיא הרגש" בו מניתי מספר רגעים מוזיקלים בתוך שיר שגורמים לך לשמוח שיש מוזיקה בעולם לא ציפיתי לכל-כך הרבה תגובות. הדיאלוג שנוצר בעקבות הפוסט הזה תידלק לי את המשך הדרך.  58654 – זה מספר הכניסות שהיו לכאן מאז דצמבר. אין לי מושג אם זה נחשב להרבה או לא, אבל זה בהחלט נראה מרשים. עם הזמן הבלוג הפך לפעמים ליומן אישי, מעבר לכתיבה על מוזיקה וקולנוע, כמו ב "נפרדנו כך" כשכתבתי על הזוגיות הארוכה עם אבי גרייניק, או על תסביך -השם- מיה בפוסט – "הצחוק שלה".   ועדיין, רוב התגובות שקיבלתי פה ושם מאנשים ברחוב היו על מוזיקה ששמחו להכיר בעזרת הבלוג הזה.

אז הנה אני פה שוב. ונזכרתי בשיר הזה של בן פולדס שהוא באמת אחד האמנים שהכי עושים לי את זה בשנים האחרונות: LANDED

http://www.youtube.com/v/xkysFQMHdj0

 

 

 

 

 

 

 

it was twenty years ago today

שלום, חזרתי.

בחיי, החיים לפעמים מזמנים הפתעות.

לפני עשרים שנה בדיוק, ב 87, גרתי במנהטן עם המשפחה.  הייתי בכתה י' וזו הייתה שנת שבתון מטעם הטכניון (אמא שלי). זו הייתה שנה נפלאה עבורי. אחת מהיפות שזכורות  לי כנער. היה לי שם חבר טוב בשם מייקל גולדוואסר, גיטריסט מוכשר שהכיר לי הרבה מוזיקה חדשה שלא שמעתי קודם. אפשר להגיד שהערצתי את האדמה עליה הוא דרך, והוא אימץ אותי כבן טיפוחיו.  ברגע שהוא שמע שאני מישראל הוא לא היה צריך יותר.  הבחור היה אוקסימרון אנושי : מצד אחד  רוקר שמגיע לבית ספר עם הגיטרת פנדר שלו כדי לנגן במסדרון הלוקרים בהפסקות, מצד שני, ציוני בכל רמ"ח אבריו. הוא סיפר לי שהחלום הגדול שלו הוא לגור בארץ יום אחד, או לפחות להופיע בארץ,אם יעבוד במוזיקה . אני זוכר שהופתעתי מהתשוקה העצומה הזו שלו, לגור כאן. לא לגמרי הצלחתי להבין למה אדם שגר בעיר הכי תרבותית ומעניינית בעולם רוצה לערוק. במיוחד שהשאיפה שלו להתפרנס ממוזיקה כשיהיה גדול נראית הרבה יותר הגיונית בתפוח הגדול. וכמו בבן-המלך והעני, כשחזרתי ארצה ונפרדנו, כל אחד מאיתנו רצה כנראה להחליף מקומות עם השני.

נשארנו בקשר טוב עוד כשנה לאחר שעזבתי, הוא שלח לי מכתבים ועידכן אותי במתרחש במוזיקה שהוא המשיך לגלות, ואני ערכתי לו כבקשתו קסטות עם מוזיקה ישראלית (הוא העריץ את כוורת ). ואז, משום מה, כמו שקורה תכופות, נותק הקשר. במשך השנים חשבתי עליו הרבה, מה הוא עושה, אם בכלל הוא המשיך במוזיקה ואם הוא בכלל זוכר אותי. לפני חמש שש שנים ניסיתי לתפוס אותו, כשהייתי בניו-יורק, אבל הטלפון והכתובת מן הסתם, השתנו. ולך תמצא גולדווסר אחד בין שפע היהודים בקווינס. אז ויתרתי, ונשארו הזכרונות הכיפיים.

וכאן נכנס אתר מיי-ספייס לתמונה. מסתבר שמייקל חשב לאחרונה על רעיון שלא עליתי עליו, לחפש אותי במיי-ספייס. והופ, עליתי בחכה. מן הסתם קפצתי מכסא המחשב שלי כשגיליתי את ההודעה ששלח לי למייל . ומה עוד מסתבר? הבן-אדם תותח על במוזיקה!!  כאילו, מה זה תותח-על, הוא אחראי לאחת התופעות המדוברות ביותר בעולם הרגאיי בשנים האחרונות.

עכשיו, אני לא מבין גדול ברגאיי. אמנם אין לי שום בעיה עם הז'אנר, להיפך, אפילו יש לי בבית ערימה יפה של בוב מארלים וגם את שני המתיסיהו האחרונים, והיי, תומר יוסף חברי הטוב מימי "פלטפוס" משמיע לי הרבה דברים טובים כשאנחנו נפגשים, כולל המוזיקה שלו, אבל חוץ מזה, אני לא ממש עוקב אחרי הנעשה בנוף המוזיקלי הזה. כך שעד אותו מייל ממייקל רק שמעתי על ההרכב  easy star all stars , ועל היוזמה שלהם להוציא אלבומי מחווה ל"צד האפל של הירח" של פינק פלויד  ול"אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד בגרסת רגאיי ודאב.  אני מודה, חשבתי שמדובר בגימיק שיווקי, לא יותר. כך שאפילו ביקורות חיוביות שנתקלתי בהם לא שכנעו אותי להאזין למוזיקה שלהם.

אז ככה, מסתבר שמייקל (שקורא לעצמו MICHAEL G ) יזם את הפרוייקט הזה, הפיק אותו מוזיקלית ומנגן בו כגיטריסט. הוא גם בעל הלייבל  easy star שהוציא את שני האלבומים. בקיצור, לא רק שהאיש נשאר בתחום המוזיקה כפי שתמיד שאף, הוא גם אחראי להצלחה בינלאומית. והאמת, לא ממש הופתעתי שהוא אכן נהייה מוזיקאי, רק שכל עניין הרגאיי תפס אותי לא מוכן. תמיד חשבתי שהוא יהיה רוקר שנותן בראש.  

לאחר שנרגעה ההתלהבות הראשונית שלי מאות-החיים שהגיע ממנו פתאום, האזנתי למוזיקה שלהם.  מה יש לומר. למדתי שיעור מזורז בדעות קדומות. הגרסאות שלהם לפינק פלויד ולרדיוהד מבריקות, מלאות דימיון באינטרפטציה ובעיבודים ואפילו שופכות אור מחודש ומרענן על הכובד האובר-דרמטי של האלבומים האלה, במיוחד של רדיוהד.

ההפתעה הכי משמחת שהגיעה באותו מייל ממנו הייתה שהוא וההרכב מגיעים לארץ תוך כמה שבועות.

אז לפני כשבוע הייתי בהופעה שלהם כאן בבארבי. אושר גדול, אושר ענק. המועדון היה מלא עד אפס מקום. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהסאונד בבארבי היה פשוט מושלם. נגנים מעולים, עיבודים מופלאים. ובכלל, הרעיון לקמבן את פינק פלויד ורדיוהד עם מוזיקת רגיי הפגיש שני קהלים שספק שהיו נפגשים באותה הופעה, לולא ההברקה של easy all stars. ומייקל, כמנהיג הלהקה, נשא מונולוג מרגש בעברית לא רעה בכלל ובעיניים נוצצות שברגע זה הוא מגשים חלום עתיק  – להופיע בישראל. הקהל, כמובן, הגיב בתשואות, ואני ידעתי עד כמה הוא באמת מתכוון לזה בכל ליבו.

למחרת אכלתי צהריים עם מייקל ואשתו הטרייה. העלינו זכרונות מלפני עשרים שנה ונפרדנו בחיבוק גדול. עד הפעם הבאה. מה שבטוח, היא בטוח לא תהיה עוד עשרים שנה, כנראה הרבה הרבה לפני, כי הוא גילה לפני כשנתיים להקת רגאיי ישראלית  בשם "התקווה 6"  והוא מפיק להם את אלבום האולפן הראשון שלהם שיצא בלייבל שלו. כן כן, הוא בדרך להגשים את החצי השני של החלום שלו. לגור פה.

 

 

 

 

מעלה החמישה

 הבטחתי ולכן אסיים. בעקבות ההזמנה של יאיר ושל יונתן  לשחק במשחק הבלוגרים אני התבקשתי להצטרף ולספר חמישה דברים שלא יודעים עליי. התחלתי בפוסט הקודם וסיפרתי על מיה.

הנה ארבעה דברים נוספים:

 

every time i go to sleep i die a little
אני לא יודע ללכת לישון. משפט קצת תמוה, אבל הוא מגדיר הכי טוב את הבעייה שלי. אסביר: כבר שנים שאני איש לילה מובהק. מאז הצבא, כשהייתי  בלהקה צבאית וחזרנו מהופעות מאוחר בלילה התרגלתי ללכת לישון מאוחר. לא לפני שתיים. וזה נמשך עד היום. הגוף חדור אדרנלין אחרי הופעות, וזה השתרש לימים בהם אין הופעות. ואולי זה בכלל הטבע שלי, לחיות הפוך. אגב, תמיד הדהים אותי ההבדל בין אבי גרייניק וביני בעניין הזה. הוא היה יכול, אחרי הופעה מחוץ לעיר, להרדם בואן בצ'יק. אני? איפה. שום סיכוי. הלילה מעיר אותי. אני מרגיש שהריכוז שלי בשיאו והמחשבות צלולות יותר בשעות הקטנות. העניין הוא שגם  אם ישנתי מעט מאד בלילה הקודם, אפילו שעתיים שלוש, מה שקורה לעיתים תכופות כשיש לי ימי צילום וצריך לקום בחמש, אהיה גמור מעייפות במשך היום, אבל כשיגיע שוב לילה משהו בי יקום לתחייה.
עכשיו, כשאני אומר שאני לא יודע ללכת לישון אני מתכוון לזה במובן הילדותי ביותר. בדיוק כמו הבת שלי שמתחילה לרטון כל ערב כשאנחנו אומרים לה "עכשיו אמבטיה ולמיטה"  ככה גם אני מתקשה לעשות שאט-דאון למערכת. אומרים ששינה היא כמו מוות קטן, כך לגמרי אני מרגיש. ושלא תחשבו שאני לא מקלל את עצמי למחרת שלא הלכתי לישון מוקדם יותר. ועוד איך מקלל. אולי זה קשור לתסביך פרידות? שקשה לי להפרד מהיום? לא יודע. מה שברור, הרבה יותר קל לי להספיד את היום שנגמר ולמשוך אותו כמה שיותר מאשר ללכת לישון במחשבה שיום חדש יוולד בקרוב. כמו שכולם בעצם עושים. זה דפוק לגמרי, אני יודע. ואולי כשיהיו לי שני ילדים זה ישתנה. (בטוח). אבל בינתיים אני איש זאב.

 

מעושן חלקית.  
אני אחד האנשים הבודדים שאני מכיר שמעשן סיגריה ביום. אבל באופן סדרתי.הפרט הזה הוא יציאה מהארון מבחינתי כי אפילו חברים מאד טובים שלי לא יודעים שאני מעשן. איכשהו כל מי שיוצא לו לראות אותי עם סיגריה אומר שלא מתאים לי לעשן, ואני אומר שזה רק בגלל שהם לא ראו אותי אף פעם עם סיגריה.
 ודווקא התחלתי לעשן בגיל יחסית צעיר, בתיכון. בצבא עישנתי די הרבה, אח"כ הפסקתי לשנה, ואח"כ התחיל אצלי ההרגל הזה של סיגריה אחת, בלילה, בטיול עם ג'וני הכלב. וזה כבר שנים. העניין הוא שלפעמים זה הופך לחמש שש סיגריות, אפילו יותר, ואז אני כבר מרגיש עם זה די זיפת. כשאני בחדרי עריכה למשל, אני מעשן באופן די אובססיבי, או אם אני במחסום כתיבה של איזה מערכון או תסריט, גם אז הקופסה מתחילה להתרוקן . בתור אחד שמצהיר על עצמו שהוא ממש לא מכור לניקוטין ויכול להפסיק מתי שבא לו הרגשתי די פתטי כשפתאום גיליתי שנגמרה הקופסא בבית והייתי חייב לקפוץ עם האוטו באמצע הלילה לפיצוציה לקנות חדשה. לפני חודש הייתי חולה עם גרון מודלק, לא נגעתי כמה ימים בסיגריה ופתאום זו הייתה נראית הזדמנות טובה לבדוק אם אני באמת מכור. אם אני מתגעגע לזה או לא. אז הפסקתי. כבר חודש שאני "נקי"!  אני תוהה רק מתי, אם בכלל, אחזור להרגל הזה של הסיגריה אחת ביום (שברור שיתפתח לכמה סיגריות כל כמה ימים). יש סיכוי מאד גדול שזה יקרה בקרוב, ובאותה מידה- לא.

 

אקו"ם חייבים לי כסף?

כילד כתבתי המון שירים וסיפורים. המון.  כולם קראו לי "אלתרמן" . יום אחד המורה תפסה אותי לא מרוכז בשיעור, שקוע בכתיבה של משהו אחר. היא ביקשה לראות את המחברת ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. למחרת הוזמנתי לפגישה בחדר המנהלת עם המחנכת. הן מאד אהבו את הסיפור והציעו שאקריא אותו לשאר התלמידים בשעת חברה . מאז, במשך מספר חודשים, התפתחה מסורת שבעשר דקות האחרונות של שעת חברה, לפני הצלצול, הקראתי לכיתה מהסיפורים שכתבתי. עד היום, כשאני פוגש אנשים שהיו איתי ביסודי הם מספרים לי שהם עדיין זוכרים  את הרגעים האלה. אבל את הפרט ההזוי ביותר שקשור לכתיבה שלי בתור ילד גיליתי לפני כמה שנים,  כשהתארחתי בתכנית טלוויזיה (משהו שעינת ארליך הנחתה, מעין חיים שכאלה נוסח ערוץ 2) ושם סיפרו לי להפתעתי הרבה ששיר פטריוטי להחריד שכתבתי על מדינת ישראל בכתה ד' לשיעור מולדת הגיע לידיה של מורה למוזיקה בבית ספר בקריית ביאליק (הייתה אמא של ילדה מהכיתה שלי , אורית צעירי היה שמה).  היא הלחינה אותו, ובמשך שנים רבות אח"כ הוא היה השיר הקבוע ששרו בטקס יום העצמאות באותו בית-ספר. הייתי בהלם כששמעתי את זה. שיר אידיוטי שכתבתי בכתה ד'!  אם הייתי רשום באק"ום באותה תקופה הייתי כנראה התמלילן הצעיר ביותר שם. 

 
סבתא סבא-בא.   
הפרט הזה הוא לא לגמרי עליי, ובכל זאת:
יש לי (עדיין, טפו טפו) שתי סבתות. אחת בת 94, אחת בת 95. סבא שלי נפטר לפני שנתיים, בגיל 91. יש לי גנים טובים במשפחה (שוב, טאץ' ווד). שתי הסבתות צלולות לחלוטין, לגמרי לא "סעודיות" . אחת אמנם קצת קוטרית (אבל ג'דה רצינית)  אבל הסבתא השנייה מצד אמא מלאת עניין בחיים ומה שיש להם להציע, הרבה יותר מאנשים באמצע גיל חמישים. היא גולשת המון באינטרנט (!) והיא כל פעם מספרת לי שהיא מוצאת דברים מרתקים בגוגל (היא מבטאת את זה עם שווא ב-ג' השנייה). זה מדהים בעיניי.
אגב, גם היא וגם סבא שלי הם חלק מקבוצת הקשישים שמתועדת בסרט המעולה של טלי שמש "מועדון בית הקברות" . למעשה, סבא שלי יזם את הרעיון למפגשים האלו והוא בחר את הלוקיישן של הר הרצל עבורם. ההלוויה האחרונה שמתועדת בסרט היא שלו. ובלי קשר למעורבות הרגשית שלי, אני ממליץ מאד על הסרט הזה, למי שלא ראה. סרט מרגש.  

 

ואם כבר מדברים על סרטים תעודיים, אורי בר-און, במאי תעודי מאד מוכשר, הצטרף לאחרונה לאתר "רשימות". את אורי הכרתי כשביימנו את הסרטים שלנו בפרוייקט "מבטים" הראשון.  אני ביימתי את "אבטחה צריך לקיים". הוא עשה את "72 בתולות" שהיה לסרט המדובר של הפרוייקט. אני מנצל את ההזדמנות להפיל עליו ת'תיק ומזמין אותו למשחק "חמישה דברים".