מייקל סטייפ בן 50.


יש הרבה סיפורים על ההערצה של ישראלים למייקל סטייפ ואר.אי.אם, קבלו את אחד האהובים עליי: ערב אחד בתחילת שנות התשעים הגיע בחור נלהב אל מועדון הרוקסן וביקש מהדי.ג'י המיתולוגי, חברי לירון תאני, שינגן את השיר "הו לייף" . "איזה שיר??" צרח תאני מהעמדה. "נו, הלהיט הזה שיש עכשיו ברדיו – "הו לייף… ", ענה לו הבחור. "אתה מתכוון ללוזינג מיי רליג'ן של אר.אי.אם?!" שאל תאני. "כן, נו, הו לייף…איטס ביגר!!", השיב אותו אדם.  במקרה באותו הערב הצטרפה אל לירון תאני חברה שגדלה באת'נס שבמדינת ג'ורג'יה בארצות הברית יחד עם חברי אר.אי.אם, והיא פשוט נקרעה מצחוק מהדרך שבה הבחור ניסה לבטא את השיר, וסיפרה את זה ללהקה. מאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא Losing My Religion , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף".

 

הסיפור הזה הזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם המוזיקה של אר.אי.אם. בשנת 1985 כשהייתי בן 16 וגרתי בניו-יורק ביליתי את רוב זמני הפנוי בחנויות תקליטים, צמא לגלות מוזיקה חדשה. באחד מהימים שמעתי ברקע שיר שלא הכרתי אבל משהו בו כבש אותי מהרגע הראשון. ריף הגיטרה שפתח אותו, התיפוף האנרגטי של ביל ברי, ובעיקר השירה המעט מחופפת הלהיבו אותי מיד. אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שמייקל סטייפ שר, למעט מילה אחת עליה חזר בפזמון – SORRY!!” ."  

זו המילה היחידה שהצלחתי לדוג מהשיר, וככה קראתי לו.  "סורי".  השיר הזה היה "South Central Rain" מתוך התקליט האדיר "RECKONING", והאלבום הזה (שעד היום הוא אחד מהאהובים עליי בכל הזמנים) הצית אצלי את האהבה העצומה לאר.אי.אם. למרות שגם לאחר אינספור האזנות לתקליטים שלהם באותה תקופה, המילים של מייקל סטייפ נותרו בלתי מפוענחות.   

 

כנראה שלא במקרה קוראים לאלבום המלא הראשון של אר.אי.אם MURMUR  (שזה מלמול או נהימה באנגלית). ככה סטייפ שר באלבומים הראשונים, ואני מת על זה.  התחושה הייתה כאילו הוא ממלמל בלחן מתוך חלום. היה משהו כל-כך חמקמק ומעורפל בסגנון השירה שלו, אבל מצד שני היא הייתה מלאת תשוקה ואנרגיה. השירה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא מאפשר לי להשתמש בדימיון שלי ולתת פרשנות משלי לשירים, ואגב – אר.אי.אם מעולם לא פירסמו את הטקסטים של השירים בחוברות האלבומים, אולי כדי לעודד את אותה פרשנות. אפילו בתקופה בה הלהקה התחילה להצליח מסחרית ולכבוש את העולם באלבומים של Out Of Time” " ו"Green"  , וכשהדיקציה של מייקל סטייפ נעשתה רהוטה יותר והשירה שלו קיבלה יותר נוכחות במיקס, הוא עדיין שמר על התחושה המעורפלת והטקסטים המשיכו לשרת את הפרסונה האניגמטית שלו, כך שאולי זה גם לא מקרי ששם הלהקה –   R.E.Mמתייחס למצב של שקיעה לחלום. המסקנה היא בסופו של דבר, שסטייפ מלמל הרבה בתחילת הדרך והיום הוא ברור יותר, שזה בדיוק ההיפך מסבתא שלי .

 

סטייפ העיד בראיונות שרוב השירים שהוא כותב הם תוצאה של זרם אסוציאציות, לעיתים ללא הגיון, והוא בעצמו לא תמיד יודע למה התכוון המשורר.  קחו לדוגמא שיר כמו "Drive". גם אחרי הרבה האזנות שלי לשיר הזה, הטקסט נותר מסתורי אבל סטייפ מגיש אותו בכנות ועומק שמעניקים לשיר עוצמה מרגשת. הדיסוננס הזה ביצירה של סטייפ הופך אותו לאמן כל-כך ענק בעיניי. לאורך הקריירה בת השלושים שנה של אר.אי.אם, מייקל סטייפ והלהקה  זיגזגו בין הכשרון הנדיר לכתוב להיטים לרדיו שהתחבבו על כל אוזן (בשירים כמו Man On The Moon"",Stand"", It's The End of The World"" וכו') וזאת מבלי לאבד את הזווית האלטרנטיבית ממנה המוזיקה שלהם נבעה בתחילת הדרך, לבין השירים הסהרוריים והמהפנטים אותם תמיד העדפתי (כמו "E-Bow The Letter" עם גיבורת ילדותו של סטייפ, פטי סמית', או  Beat A Drum"" הנפלא מהאלבום Reveal""). ולמרות הטקסטים החידתיים של סטייפ, כמעט בכל שיר אפשר למצוא שורה מלוטשת ומדהימה שלוכדת את רוח השיר, כמו למשל "אני יושב ליד השולחן ומכריז מלחמה על עצמי" מתוך   World Leader Pretend   או "מצאתי דרך לגרום לך לחייך", (אחת השורות היפות בעולם המוזיקה לדעתי), מתוך "At My Most Beautiful" המרגש . למעשה, אני חושב שבשתי השורות האלה באים לידי ביטוי הניגודים בפרסונה של מייקל סטייפ הקונפליקט הפנימי חסר המנוחה מול העדינות המהורהרת שלו. עבורי, שני הניגודים האלה מהווים את הקסם המיוחד של אר.אי.אם  לאורך השנים.  

והנה,  היום בדיוק הוא בן 50, וזו הזדמנות חגיגית מבחינתי להוקיר תודה למוזיקאי מרתק שבמשך שלושים שנה לא הפסיק לחפש ולהתפתח לכיוונים מפתיעים ולהעניק לי ולשאר העולם פס-קול שליווה את חיי מאז גיל 16. וזכרו, כשאר.אי.אם יגיעו לארץ (שוב) אסור לשכוח לבקש מהם לשיר את "הו לייף….איטס ביגר". 

 

 

אודות עידן אלתרמן
שחקן וקומיקאי

19 Responses to מייקל סטייפ בן 50.

  1. מאת עידן וילנצ'יק.:

    בעיניי,Automatic for the People הוא האלבום הגדול האחרון שלהם.מאז בכל אלבום שלהם יש לא מעט רגעים טובים ומרגשים אבל השלם לא גדול מסך חלקיו.הם הגיעו ב Green,Out of Time ו Automatic לשיאם ומאז הם דורכים במקום.אני עדיין מצפה לאאיזה בום שינער אותם קצת מהקיפאון היצירתי.

  2. מאת גיל:

    עידן, סחטיין על הבקיאות. לא ידעתי שאתה עוד אחד מבני המזל שזכו להעריץ ולהכיר את הלהקה גם מהשנים המוקדמות שלה.

    אתה גדול
    WORLD LEADER PRETEND
    ד.א – לשיר הזה הם כן פירסמו את המילים בדיסק
    🙂

  3. מאת אסף:

    כמעריץ שרוף של אר.אי.אם נהנתי לקרוא.
    אבל בכל זאת, שני תיקונים:

    1. "מאז, בכל הופעה של אר.אי.אם בעולם בתקופה שלאחר מכן, מייקל סטייפ אמר לקהל : "השיר הבא נקרא Losing My Religion , או כמו שקוראים לו בישראל – הו לייף". "
    זה מה זה היסחפות… למעשה, זה נאמר בהופעה אחת באת'נס, רק שזו הוקלטה והופצה כבוטלג, וזה מה שעשה שם לתקרית הזאת. שמעתי בוטלגים של הופעות של אר.אי.אם מתקופה זו והלאה, ומעולם לא שמעתי בהם את ההקדמה הזאת ללוזינג מיי..

    http://www.chronologicalsnobbery.com/2007/10/rem-automatically-live-1992.html

    2. הלהקה מצרפת את מילות השירים לאלבומיה ממאנסטר והלאה, ועוד לפני כן חשפה מילים בספרי תוים רשמיים שהוציאה לאאוט-אוף-טיים ואוטומטיק.

  4. מאת עידן אלתרמן:

    וילנצ'יק – לא בטוח שאני מסכים איתך עד הסוף, אבל שמח שאתה אוהב אותם ובעיקר את אוטומטי להמונים

    גיל – תודה רבה, וצודק לגבי וורלד לידר פריטנד

    אסף – אתה בהחלט בקיא יותר ממני, אני לא הגעתי לשלב ההאזנה לבוטלגים. סחטיין. ובעניין המילים המצורפות, לדעתי הכוונה הייתה לאלבומים של החצי הראשון של הקריירה עליהם כתבתי בטור – תקופת המלמולים וכולי. מן הסתם זה טיפה סולף – אבל בכל מקרה תודה שהארת את עיניי לעובדה
    ואגב, אלבום ההופעה החיה שלהם בדאבלין הוא אדיר בעניי, בעיקר בגלל הנוכחות הרבה של האולדיז

  5. מאת אורן:

    לגבי "הו לייף" וההקדמה לשיר בהופעות – הם עשו את זה לפחות גם בהופעה בישראל ב-1995. מייקל סטייפ סיפר את הסיפור הזה, פחות או יותר, ואמר שבגלל הסיבה הזאת הם מקדישים את "Losing My Religion" לישראל.

  6. מאת שרון ג:

    למה מכאיב? כי כש"מרמר" יצא מייקל סטייפ היה אליל זהוב שיער ועלם חמודות צעיר שהתאהבתי בו כל כך, והיום הוא נושא עליו את הגיל הבלתי אפשרי הזה, חמישים, ומה זה אומר עלינו? ואת "מאבד את דתי" (בכוונה בא לי לכתוב הכל בעברית צחה) הוא כתב לכבוד משבר גיל שלושים, הגיל שבו כולנו,כידוע, מאבדים את דתנו. מישהו יודע מה קורה עם אר.אי.אם במשבר גיל החמישים של סטיפ? בפעם האחרונה שקראתי עליהם כלהקה, כתב איזה חכמולוג שהם עדיין מופיעים, אבל לא מדברים זה עם זה, ועוד היה כתוב, שאם יש משהו שהם מתעבים זה את צליל פתיחת המנדולינה שאחריו מגיעה השורה "הו לייף". סורי. כתבת נפלא, על הניקיון ועל החידתיות והייתי מוסיפה, גם על השלמות והשלווה הפנימית שסטייפ משדר היום. אם יש משהו שהוא תמיד עשה בגאונות, זה להצביע על דברים ועל היפוכם. שחיה לילית דווקא בלילה קריר, אנשים שישנים ביום ועובדים בלילה, אנשים שיושבים בחדר ליד השולחן ומכריזים מלחמה על עצמם ומנהלים את העולם, חיקוי לחיים (עם הקליפ המהופך המרהיב), והשיא, המחווה לאמן של אחדות הניגודים, הקומיקאי המתאגרף המדהים אנדי קאופמן, השיר הראשון בעולם שהפך לסרט, איש על הירח. לא חושבת שהיה מישהו ראוי יותר לכתוב אודותיו שיר.

    אם יש מישהו שגיל חמישים יושב עליו טוב, זה סטייפ. זה שהוא יצא מהארון לא תרם במיל לפיזור הערפל החידתי מעליו. להיפך. והחיבור שלו לקולות נשיים, מנטלי מרצ'נט ופטי סמיט עד ההיא מטרואינג מיוזז, קריסטין הרש, "הרוח שלך".

    i think last night you where driving cercles around me

    הפלאת ללכוד את הרוח הסטייפית, עידן. המילמול, תנועת העין בחלום, החידתיות והניקיון הזה. התרגשתי.
    buy the sky and sell the sky and lift your arms into the sky and ask the sky
    don't fall on me

    תודה לך, ומייקל בטח קרא ונורא התרגש

  7. מאת חנן:

    New Adventures in Hi-Fi – אחד האלבומים הגדולים והלא מוערכים שלהם. מתוכו E-Bow the Letter הוא מאסטרפיס של ממש, שאתה הראשון ששמעתי שמדבר עליו כשיר טוב וחבל, כי הוא בהחלט ראוי לציון…
    ובגדול, שוב אתה צודק ומוכיח לי עד כמה הטעם המוזיקלי שלנו זהה..

  8. מאת עידן וילנצ'יק:

    הסיפור עם הו לייף מוכר אבל לא ידעתי שזה קרה ברוקסן ועם לירון תאני.אני מופתע שאר.אי.אם הצליחו להכניס רק שלושה אלבומים לרשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים שערך הרולינג סטון לפני שבע שנים- Murmur,DocumentוAutomatic for the People.

  9. מאת איתמר:

    הוא היה ונותר אחד הזמרים הכי כנים ומרגשים

  10. מאת מיקי:

    אני גם נורא נורא אוהבת את
    up

  11. מאת fireshine:

    וואו, בן 50! ילד גדול!
    אני לא רגילה לחשוב עליו בתור מבוגר. בעצם, אני לא ממש רגילה לחשוב עליו בכלל, אבל לפחות שני דיסקים של REM קנו להם מקום של כבוד בלקסיקון המוסיקלי שלי. אבל 30 שנה של עשיה?? וואו.

  12. מאת שרון ג:

    ראיתם איזה עלם חמודות נאווה ומלאכי? כן, גם מייקל סטייפ יפה כאן. אבל לטרמן!!!

    קדימה רדיו אירופה החופשית!!!

  13. מאת עידן אלתרמן:

    שרון ג – וואו, כל הכבוד על הכתיבה המושקעת. את צריכה לכתוב על מוזיקה, ללא ספק. יש לך את זה

    חנן – תודה, ואיתך גם בעניין מארק נופלר
    לישראל, קראתי את הפוסט בבלוגך

    איתמר – שמח שאתה עוקב אחריי כאן, גם אני עוקב אצלך דרך קבע.

    מיקי – אפ הוא אלבום שלקח לי זמן להתרגל אליו. הוא מינור ואמביינטי מדי כיצירה שלמה. אבל יש בו את לוטוס ו- דייסליפר ומיי מוסט ביוטיפול ועוד כמה שירים בלתי נשכחים

    פיירשיין – תודה תודה

  14. מאת אורית:

    איזה כיף לקרוא.
    וממש הצלחת לטעמי למקד את מקור המשיכה והאהבה הגדולה ששופעת מהמוזיקה הזאת.

    שרון ג הוסיפה כמה משפטי מפתח חקוקים.

    והנה עוד שניים, משני שירים שבאים צמוד צמוד ובשבילי הם בלתי נפרדים.
    "הטראומה והריפוי", "החוויה והפרידה", הצלילה וההתנקות"

    ..They cannot see me naked
    These things, they go away,
    Replaced by everyday

    והשנייה, מן שורה קטנה, לא קורעת. שבשבילי יפה עד לאין שיעור
    מתוך אחד השירים הכי אופטימיים ויפים

    Leave the road and memorize
    this life that pass before my eyes
    nothing is going my way…..

    שוב, תענוג לקרוא.

  15. מאת עידן וילנצ'יק.:

    שרון ג.היו סרטים לפני איש על הירח שהיו מבוססים על שירים למשל המסעדה של אליס,הבלדה של ארלו גאת'רי שהפכה לסרט בכיכובו של גאת'רי ובבימויו של ארת'ור פן.היה גם סרט לפי השיר טום דולי של שלישיית קינגסטון.לא חסרות דוגמאות.

  16. מאת אילנה:

    ואנחנו נכנסנו לחופה לצלילי
    At My Most Beautiful

    מקווה שיש סיכוי שהם יגיעו כי אם לא אנחנו מתכננים בפעם הבאה שהם יופיעו באירופה – לעשות גיחה לשם איכשהוא…

  17. מאת עידן וילנצ'יק.:

    לי היתה חתונה מאד אינטימית,רק אני הגעתי.Everybody Hurts…Sometimes.

  18. מאת אורן מ.:

    תודה על הפוסט המרגש והמעמיק.
    אני לא מעריץ כ"כ ותיק וידען כמו חלק מהמגיבים וכמובן הכותב. ועדיין, אחד מהשירים
    היפים והעמוקים ביותר שלהם – לפחות מן השנים האחרונות – הוא
    Leaving New York
    כמו תמיד אצלם, ניתן לקרוא את השיר בכמה דרכים. ואולם לטעמי זה אחת מן הטקסטים היחידים בתרבות הפופ' האמריקנית של השנים האחרונות, שמצליח להתמודד ברגישות וביופי רב עם ההתקפה על ניו יורק ב-9/11

  19. מאת אנה:

    איזה כיף עידן שכתבת כ"כ מדויק על אר.אי.אם ומייקל סטייפ ושהוסיפו עליך יודעי דבר.
    אני חייבת להודות שהדיסק היחידי שאי פעם החזקתי (ועדיין) בבית או באוטו הוא אוסף של כל שירי אר.אי.אם נכון לשנת 2005 שהכין לי אהוב נעורי, מזכרת לעוד דברים…
    עמוק, נוגע, לא מובן, מרגש.
    בכל פעם שאני שומעת את הקול של מייקל סטייפ מבצבץ ברדיו אני עוזבת הכל ומגבירה.
    גיל 50 זה לא קל… נקווה שאכן עוד יגיעו לישראל שוב, לצערי בפעם הקודמת שהיו, פיספסתי…
    נראה דווקא מצילומי ההופעות שמייקל סטייפ פחות מחובר על הבמה, כאילו היה מעדיף לשבת בחדר לבד, או הכי הרבה עם הלהקה, ולהתבחבש עם עצמו…
    באמת מדהים איך מייקל סטייפ יודע לבחור פרטנרים לשירה שמשתלבים עם קולו במדוייק.

    כניסה לחופה – עם קטע המוזיקה הפילהרמונית משהו של
    Man on the moon
    למרות שאין שם שירה, העובדה שאר.אי.אם מנגנת אותו מספיקה בשביל להקפיץ את מניותיו.
    ואכן שיר המחווה לאנדי קאופמן מרגש ומצחיק.
    קשה לבחור שיר אחד שהוא הכי…
    לכל מצב רוח מתאים משהו אחר, לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: