לא יכול בלי זה

all the lonely people, where do they all belong

זו אחת מעטיפות האלבומים האהובות עליי אי-פעם. "כלבי הגשם" של טום וויטס. עוד כנער התמונה הזו ריתקה אותי. מה יש בה שכל כך תפס אותי? אולי כי אני אוהב במיוחד עטיפות תקליטים עם תחושה קולנועית, שמספרות סיפור. יש משהו מסקרן ובלתי מפוענח בשתי הדמויות האלה. מצד אחד יש תחושה אמהית בחיבוק שלה, והגבר נראה קצת כמו גור מתפנק בזרועותיה. מצד שני, תמיד הרגשתי שאין ביניהם הפרש גיל ניכר, מה גם שהצחוק שלה שובר קצת את קלישאת האמא המנחמת. אבל רגע, אולי כדאי בכלל שאספר שבמשך שנים הייתי משוכנע שזה צילום מבויים במיוחד לעטיפה והגבר הוא טום וויטס.

אז מסתבר שלא. וזה הסתבר לי, במפתיע, ממש לאחרונה, תוך כדי קריאה בביוגרפיה של טום וויטס. אז ככה: בסוף שנות השישים הגיע צלם שוודי בשם אנדרס פיטרסן אל המבורג והוא התאהב בפאב ששמו CAFE LEHMITZ. המקום היה סליזי למדי יחסית לתקופה והקליינטים שהוא משך היו בעיקר מלחים וזונות. לימים הפך  אנדרס פיטרסון לאחד הצלמים המפורסמים באירופה אשר מתעד בעדשתו טיפוסים משולי החברה, את האנושיות של האנדרדוג.

טום וויטס בחר בצילום הזה כי הוא מייצג את שמו של האלבום, ובכלל, את הדמויות שעליהם הוא כותב ושר ביצירתו. וויטס מספר בביוגרפיה  שכלבי הגשם זה דימוי שהוא המציא למצב נפשי של בלבול ואבדון. הגשם העירוני מוחק ומטשטש את הטריטוריות שהכלבים סימנו ואין להם דרך לחזור על העקבות שלהם כדי להגיע הביתה. הוא גם מצטט משפט מהסרט "נהג מונית " – יום אחד ירד מבול גדול שישטוף את כל הטינופת". הכלבים הרטובים האלה, שמאבדים את הכיוון , הם כמו האנשים האבודים בשירי האלבום הזה. הנה התמונה המקורית של הצלם.

ועוד צילום של אותן דמויות

וכמה צילומים נוספים מ – CAFE LEHMITZ, די ביזאריים ועצובים.

          

איזה פוסט עגמומי יצא לי, יא וואראדי. כנסו לכאן, התמונה הזו תסיים אותו בכיף.