לא יכול בלי זה

ראיתי סרט מקסים.

לא סתם מקסים. ראיתי סרט שגרם לי לתפוס את הראש ולהגיד כסאאמק איך לא חשבו על הרעיון הנפלא הזה קודם? (ובעיקר, איך אני לא חשבתי עליו קודם)

המוכר בספריית הוידאו שלי "זמנים מודרנים" שבמתחם בזל אמר לי "אתה אוהב מוזיקה, נכון? אז יש כאן סרט שאתה חייב לראות" והוא שלף את הסרט "once" .

"זה סרט לאנשים שאוהבים מוזיקה" הוא אמר.

ראיתי אותו כבר פעמיים. ביום ראשון אני צריך להחזיר אותו לספרייה. הזמנתי עותק מאמזוון. סרט כזה אני חייב שיהיה בבית, לראות כשיתחשק .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ONCE  הוא סרט עם רעיון כל כך פשוט – איך לספר סיפור אהבה (גם אם אפלטונית) של שני מוזיקאים חובבים, גיטריסט ופסנתרנית,  דרך השירים שהם יוצרים וכותבים. זהו סוג של מחזמר אנפלאגד. אבל בניגוד לקונבנצייה במחזות זמר בה השחקנים לפתע פוצחים בשיר כשהגיבור והגיבורה יודעים בדיוק איך הולך הפזמון ומתי התור שלהם להצטרף בקול שני כאן יש לנו סרט עם שירים שמושרים בזמן אמת. שני השחקנים הם מוזיקאים בחייהם האמיתיים שהלחינו את השירים שכל אחד שר. את שניהם לא הכרתי קודם, למרות שמעכשיו אני אעקוב אחרי הדברים שיעשו. המוזיקאי הוא  – glen hansard , סולן וגיטריסט להקת הרוק האירית THE FRAMES  והיא – פסנתרנית צ'כית בשם marketa irglova. אגב, בסרט אין לדמויות שלהם שמות. בקרדיט הם מוצגים בתור "בחור" ו "בחורה" . זה יפה בעיניי. הרי הם בעצם לא שחקנים והדמויות שהם מגלמים הן הפרסונה האמנותית שלהם כמוזיקאים. בסרט שניהם משחקים דמויות של אנשים שמוזיקה היא התשוקה הגדולה שלהם בחיים אבל לצערם היא לא מפרנסת אותם. הוא עובד בחנות שואבי אבק והיא מוכרת פרחים. הוא מנגן את השירים שלו ברחוב תמורת כמה ג'ובות, והיא היחידה ששמה לב לכמה שהשירים שלו טובים…

אין כמעט דמויות משנה. למעשה, אין פה כמעט עלילה. אבל יש סיפור של שתי דמויות שמשפיעות אחת על החיים של השני בכמה ימים אינטנסיביים. (כמו ב"אבודים בטוקיו")

האמת,  שכשהתיישבתי לראות את הסרט לא היה לי כח אליו בדקות הראשונות. העטיפה הרומנטית של הדיוידי עם הצילום המושקע של שני הגיבורים פוסעים ברחוב לא הסגירה לרגע שמדובר בסרט בסגנון ריאליסטי שצולם במצלמת DV . התאכזבתי שהבנתי שזה הולך להיות טון הסרט. הוא הזכיר לי סרטי-דוגמה וחשבתי שהוא יבאס אותי (לא אוהב דוגמה, בד"כ)

 אבל כעבור רבע שעה זה קרה – נכבשתי בקסמו. ופתאום קלטתי כמה זה חכם לעשות סרט כזה באופי כמו-דוקומנטרי. זה קרה לי בסצנה הזו:

— הסבר קצר : הבחורה הכירה את הבחור רק כמה שעות קודם. היא לוקחת אותו לחנות כלי-נגינה שהיא אוהבת אל הפסנתר שעליו היא מנגנת לפעמים. היא מבקשת ממנו לנגן שיר שלו. הוא נבוך. היא מבקשת שוב. הוא שולף גיטרה, מניח את התווים. מה שבאמת מוצלח כאן (חוץ מהשיר שהוא מצויין) זה שכמו במחזות זמר סטנדרטיים, גם כאן הדמויות שרות מילים שמתארות את מצב היחסים שלהם. רק שכאן הן לא מודעות לעובדה הזו כי השיר הרי היה קיים כבר. אבל עכשיו הוא פתאום מקבל משמעות אחרת. 

http://www.youtube.com/v/XzQRuTwaFI8&rel=1

 

מאותו רגע הייתי שלהם. של סיפור היחסים שלהם, של השירים שלהם, ושל החזון של הבמאי . (שהיה גם חבר בלהקת FRAMES כבסיסט הלהקה אבל פרש לפני כמה שנים לחפש את עתידו כבמאי) . אמנם יש מצב שהתנאים הדלים בהם צולם הסרט נבעו בעיקר מאילוצי תקציב אבל אני משוכנע שאם היו עושים סרט כזה עם תקציב של כמה מיליוני דולר הוא היה נפגם. דווקא התחושה הכל-כך אמיתית-תעודית כאילו הסרט צולם במצלמה ביתית היא שעושה את הסיפור שלהם מרגש כל כך. דווקא בגלל שזה כמו מחזמר אבל בלי גרם של סכרין.

בחיי, איזה סרט יפה זה. איזה יופי לראות סרט על מוזיקה שאין לו שום תו מזוייף. אפילו לא אחד. את כל הבחירות שבתסריט אהבתי. כולל הסוף, שגם הוא הבחירה הכי נכונה שאפשר היה לבחור לסרט כזה.

הנה,לסיום, עוד סצנה (לא לדאוג, שום ספויילרים.) הבחור והבחורה מקליטים באולפן בפעם הראשונה את אחד השירים.

http://www.youtube.com/v/eUS2ieIO5os&rel=1