המקרה העצוב של הכלב בשעת לילה


לפני כעשר שנים ראיתי סרט יפני ששמו "החיים שאחרי". הסרט מספר על תחנת ביניים בדרך לעולם הבא אליו מגיעים אנשים שסיימו את חייהם. הצוות בתחנה מקבל את פני המתים ומסביר להם שהם יכולים לבחור זכרון ספציפי אחד אשר אותו הם יירצו לנצור ולקחת איתם לעולם הבא. לאחר שאדם מסויים בוחר את הזכרון היחיד הזה (אחרי זמן מחשבה בלי הגבלה) הצוות משחזר יחד עם אותו אדם את הזכרון הזה ע"י צילום קולנועי. אני לא זוכר הרבה מעבר לזה בעלילת הסרט, אבל הרעיון של בחירת הזכרון והפיכתו לסצנה קולנועית (על גבי קלטת וידאו) הקסים אותי. כשיצאנו מהסרט, אשתי ואני, מן הסתם גם אנחנו חשבנו מה היינו בוחרים אם היינו מתים באותו רגע ומגיעים לתחנת ביניים שכזו. אני זוכר שבשליפה מהירה אמרתי למיה שיש רגע אחד ספציפי שגורם לי אושר עילאי. הרגע הזה היה כשג'וני, הכלב שלנו שלקחנו מצער בעלי חיים כמה חודשים לפני כן רץ לצידי בפעם הראשונה, תוך כדי שרכבתי על אופניים בפארק הירקון. מכיוון שעד ג'וני מעולם לא היה לי כלב, גם לא כילד, לא ידעתי איזו חדווה ושמחה טמונה בריצה פשוטה של כלב בפארק. במיוחד כשהוא לצידך, ואני עושה לו "דולי" צדדי באופניים. זה מבחינתי היה שוט קולנועי מושלם. לא הייתה הגדרה ויזואלית טובה יותר למילה "חופש" מאשר לראות את ג'וני קל הרגליים דוהר בלי שום מאמץ כשזנבו מורם והלשון הורודה שלו משתפלת בשובבות ילדותית בצד הפה. כמו בפלאשבק הגאוני בסרט "רטטוי" כשמבקר האוכל טועם מהתבשיל ונזרק כמו טיל במורד הזכרון הפרטי שלו אל רגע נכסף מילדותו, כך גם אני הרגשתי באותו רגע. כמו ילד שרוכב על אופניים כשלצידי החבר הכי טוב שיכולתי למצוא בעולם.

(מן הסתם יש נשים שהיו יכולות להעלב שהזכרון היחיד שבן זוגם היה בוחר לקחת לא היה קשור אליהן, אבל לא כזו היא מיה. בתור חובבת כלבים מאז ומעולם, ובכלל, בתור האדם שהתחנן בפניי שניקח כלב למרות ההתנגדות העקבית שלי היא שמחה שגם אני ראיתי את האור והלב שלי נפתח לפלא הכלבלבי)

                                              ————————————–

במוצאי כיפור האחרון, לפני כשלושה שבועות, ג'וני נדרס. באופן מאד אירוני, זה קרה רק כשעתיים אחרי היום היחיד בשנה בו הכלבים יכולים לרוץ חופשי אפילו בכביש. אני הייתי בחוץ לארץ כשזה קרה, באוקראיינה (טיול שורשים עם סבתא שלי בת ה- 95. אולי ארחיב על כך בהזדמנות) . מספר דקות קודם מיה חזרה הביתה לתל-אביב לאחר שהייתה עם שירה (הבת שלי) וג'וני אצל אבא שלה בקריות. כשיצאה מהאוטו לפני שהספיקה לקשור לו את הרצועה ג'וני עשה את אחד התרגילים הידועים שלו וברח לאחת מהחצרות של הבתים הסמוכים לנשנש אוכל שהשאירו לחתולים. שום דבר שאנחנו לא רגילים אליו. במשך השנים הוא הצליח להתחמק ממכוניות במקרים גרועים הרבה יותר כשברח לנו בפארק לחפש שאריות מנגלים ולבסוף חזר הביתה לבד. מיה העלתה את שירה (שנרדמה באוטו ונחסך ממנה כל העסק) הביתה וחיכתה לשמוע את הנביחה שלו כדי שתפתח לו את הדלת מבחוץ. כעבור כמה דקות צילצל האינטרקום. שכנים מהרחוב זיהו שזה הכלב שלי. כדאי שתרדי למטה, אמרו. ג'וני נדרס ליד החנייה של הבניין שלנו. הוא כנראה ללא רוח חיים.

ג'וני נקבר באותו ערב בפארק הירקון. בן שלוש עשרה (בערך) היה במותו. אין לנו מושג מי דרס אותו. זה גם לא ממש משנה עכשיו. אני מקווה רק שהוא מת מיד ולא סבל יותר מדי. זה הכי הפחיד אותי כששמעתי מה קרה –  הלוואי שהוא לפחות לא סבל.

באותו לילה לא הצלחנו לישון. לא אני, אי שם במלון בעיירה קטנה באוקראיינה, לא מיה בתל-אביב. בראש שלי רצו רגעים משותפים מהעשר שנים שבילינו ביחד עם ג'וני. נזכרתי איך בצער בעלי חיים אמרו שהם קוראים לו מקס ואני חשבתי שמקס זה שם שממש לא מתאים לו לאישיות ומיד הכרזתי עליו רשמית כג'וני. חשבתי איך כל מי שראה אותו בטיולים המשותפים שלנו ברחוב עצר להתפעל מהזנב המפואר והלא-ייאמן שלו ואני הייתי שולף באוטומט את הדאחקה הקבועה שזה בגלל שהוא מעורב עם טווס. חשבתי שהוא הספיק לככב בתפקיד אורח בסרט שלי "נמוך". חשבתי שאני לא יודע מה רע יותר – לאבד כלב בפתאומיות או לקחת כלב להרדמה.  נזכרתי איך לפני שש שבע שנים בנסיעה ללונדון הרמנו טלפון כל שעה עגולה לסבא וסבתא שלו ששמרו עליו לדעת שהכל בסדר עם הילד שלנו והם חזרו ואמרו שאנחנו לא נורמלים כי הוא בסה"כ כלב ושיום אחד שיהיה לנו ילד נבין את זה.  חשבתי על כך שזה באמת מה שקרה – מעמדו של ג'וני די ירד מאז שעיקר תשומת הלב הופנה לילדה הביולוגית.  חשבתי שאני לא יודע מהי הדרך הנכונה ביותר להסביר לשירה שג'וני מת. חשבתי על זה שהמילה DOG היא מילה מקסימה כי זה כמו GOD רק הפוך. וחשבתי על זה שבסה"כ, אני בטוח, היו לו עשר שנים מאד מאושרות וכייפיות איתנו.

מה שהכי מוזר בימים האחרונים זה להכנס הביתה. שם היא הכי מורגשת, ההעדרות שלו. הגוף כבר רגיל להתנייה הקבועה שיש ייצור קטן שמזנק עליך ברגע פתיחת הדלת. זה מאד מוזר כשיש את הריק הספציפי הזה בשניות האלה כשאני נכנס הבייתה. אבל חוץ מהשניות האלה בהם העצב מורגש פתאום אני מוכרח להודות שהתגברנו על מותו יותר מהר ממה שחשבתי.   

אז עכשיו, בפעם הראשונה והאחרונה אני מקדיש שיר לכלב שלנו ג'וני. נזכרתי בשיר היפייפה והמרגש הזה של  NEIL FINN , הסולן של להקת קראוודד-האוס, על הכלב שלו –  LESTER . גם הוא היה שחור לבן. גם הוא נדרס ע"י מכונית. רק במקרה שלו הסוף היה אופטימי יותר. ניל פין מספר בשיר שהוא מבטיח להשתנות אם הכלב שלו ישרוד את התאונה ויחייה. זה שיר שתמיד אהבתי ועכשיו והוא מלווה אותי המון מאז מותו של ג'וני.

תהיה נשמתו צרורה בצרור של פסטרמות. הנה השיר לזכרו:  

 

http://www.youtube.com/v/Cr3u-qBNrCE

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות עידן אלתרמן
שחקן וקומיקאי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: