נחתתי


בכתה ג' נרשמתי ללימודי פסנתר. הפסקתי אחרי חצי שנה.

בכתה ו' הייתי מהתלמידים המצטיינים בחוג הסייף . המדריך שבחוג שהתקיים ברחוב אורנים בחיפה ניבא לי עתיד מזהיר. יצא לי החשק אחרי שנה.

בכתה י"א הצטרפתי לשומר-הצעיר-פח-הזבל-של-העיר במטרה למצוא לי גרעין נח"ל עתידי . אחרי כמה שבועות עברתי לצופים. לא ששם נשארתי יותר מדי.

אחרי הצבא אכלתי צהריים בקביעות ב"פינה של חיים" במתחם בזל. יום-יום. עד שנמאס לי.

אני כנראה לא אדם שמתמיד בתחביביו.

————————————————————————————————————–

ארבעה חודשים עברו מאז שכתבתי כאן. בפוסט האחרון  הכרזתי על פרישה זמנית בלי לדעת אם בכלל  אחזור לכתוב כאן. לקחתי one way ticket  וירטואלי .במשך הזמן הזה קיבלתי מיילים ותגובות נוסח "יא בן זונה, ככה נעלמים?".  וכשבראש השנה מישהו צעק לעברי באמסטרדם בעודי רוכב במעלה גשר באופנייים שכורות – "תחזור לבלוג" זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אוקיי. הבנתי. אני אנסה לשוב. לא מבטיח כלום, אבל לנסות תמיד אפשר.

אז למה בעצם נמאס לי יום בהיר אחד לעדכן את הבלוג? האמת ? אין לי מושג.  כמו בשיר של יהלי סובול שממנו שאלתי את שם הבלוג הזה הרגשתי ש – "זה לא טוב, לא ממלא אותי, רק מרוקן אותי". היו לי גם נסיבות מקלות כי הקיץ הזה לא היה לי זמן לנשום מרוב עבודה אינטנסיבית (תכנית המערכונים החדשה שיצרתי עם יעל לבנטל בקרוב בערוץ עשר!). אבל מעבר לזה, פתאום נהיה לי נאחס כללי מכל עניין האינטרנט. חברים וקוראים שלחו לי לינקים לכל מיני קליפים, שירים וטריילרים במייל וגיליתי שאין לי סבלנות אפילו לפתוח אותם. שלא לדבר על מספר טוקבקיסטים מעיקים שבכמה רגעים של אפסיות מצידי מצאתי את עצמי מנהל איתם דיאלוג אצלי בבלוג. והכי גרוע – הרגשתי כמו חבר קיבוץ שרק מגיע לחדר האוכל ולא שותף בחיי הקהילה שלו, כלומר, שאני מבסוט לקבל תגובות חמות מכל מיני אנשים שלרובם יש בלוג אישי משלהם אבל אני לא טורח (בחלק גדול מהמקרים) לעקוב אחרי הטקסטים בבלוג שלהם. התכווץ לי השריר במצפון.

את הבלוג הזה פתחתי בדצמבר מתוך שתי מטרות ברורות. הראשונה היא למצוא מקום ארכיוני בו תהיה נגישות לדברים ועבודות שלי מהעבר. הסיבה השנייה הייתה תשוקה אמיתית לכתוב על מוזיקה מתוך כיף אמיתי וכך גם להעניק לקוראים פנינים שאולי לא הכירו קודם, בדיוק כמו שאני קורא כתבות על מוזיקה שמגלות לי עולמות מופלאים וחדשים. בשנה האחרונה קיבלתי מספר הצעות לכתוב בעתון זה או אחר, ולמרות שהאופציה של הדיסקים בחינם הייתה (ועדיין…) קורצת ומפתה,  האופצייה האינטרקטיבית שבבלוג מתגמלת יותר. כשכתבתי את הפוסט "שיא הרגש" בו מניתי מספר רגעים מוזיקלים בתוך שיר שגורמים לך לשמוח שיש מוזיקה בעולם לא ציפיתי לכל-כך הרבה תגובות. הדיאלוג שנוצר בעקבות הפוסט הזה תידלק לי את המשך הדרך.  58654 – זה מספר הכניסות שהיו לכאן מאז דצמבר. אין לי מושג אם זה נחשב להרבה או לא, אבל זה בהחלט נראה מרשים. עם הזמן הבלוג הפך לפעמים ליומן אישי, מעבר לכתיבה על מוזיקה וקולנוע, כמו ב "נפרדנו כך" כשכתבתי על הזוגיות הארוכה עם אבי גרייניק, או על תסביך -השם- מיה בפוסט – "הצחוק שלה".   ועדיין, רוב התגובות שקיבלתי פה ושם מאנשים ברחוב היו על מוזיקה ששמחו להכיר בעזרת הבלוג הזה.

אז הנה אני פה שוב. ונזכרתי בשיר הזה של בן פולדס שהוא באמת אחד האמנים שהכי עושים לי את זה בשנים האחרונות: LANDED

http://www.youtube.com/v/xkysFQMHdj0

 

 

 

 

 

 

 

אודות עידן אלתרמן
שחקן וקומיקאי

23 Responses to נחתתי

  1. מאת סטיבי:

    גם לי יש את הקטע של לא להתמיד בתחביבים. בדיוק דיברתי על זה עם מישהו בשבוע שעבר. הפסנתר דווקא שרד (עד שהפסקתי לפני י"ב), הגיטרה לא כ"כ. והיה גם סיף (כיף חיים). ושחמט. וקראטה. ועוד אמנות לחימה מסוימת. היו גם כמה דברים ששלחו אותי ולא אקרא להם תחביבים (כמו צופים). חלקם בילדות, חלקם בבגרות. לרוב אני לא מצטערת שהפסקתי, בעיקר על אלה של הילדות. לפעמים כן, בעיקר על אלה של הבגרות. להם יש עוד סיכוי לקאמבק.
    אז אולי עדיף להגיד, היה את הקטע. אני עובדת על להתמיד.
    או הכי טוב, להפוך את התחביב הראשי לעיסוק. למקצוע. ומסביבו להחזיר תחביבים נושנים שמתגעגעים אליהם…

  2. מאת Morin:

    כיף לקרוא אותך.

  3. מאת דיוידי:

    (האופניים שכורים ולא שכורות)

  4. מאת נאור:

    אני שמח לראות שאתה חוזר. אני זה שפניתי אליך אחרי ההופעה של מאור כהן לפני כחודש בתמונע. אבל לא רציתי להציק לך יותר מידי כי היית שקוע בשיחה עם מישהי (=
    אני שמח ששמעת לבקשתי ולבקשתם של כל כך הרבה אחרים. מחכה בקוצר רוח לפוסטים העתידיים.

  5. מאת זו ש:

    משמח שחזרת🙂

  6. מאת דרורית:

    חזרת!
    (:
    ואכן הצטרפות מקרים, בדיוק אתמול ביליתי ביוטיוב מול שירים של
    Ben Folds Five
    כמו זה למשל

    איזה אמן נפלא! כמו תמיד, כיף לקרוא אותך.

  7. מאת מירב:

    בדיוק ראינו אותך בפסטיבל התמר ורציתי לבקש יפה שתחזור.
    בסוף החלטתי לעזוב אותך לנפשך.

  8. אין ספק שזו עבודה די קשה להחזיק בלוג, בטח אם רוצים גם לבקר אצל אחרים בדרך. אבל לי ברמה האישית מספיק לקרוא מדי פעם פוסטים שלך, שבהרבה מקרים נגעו בי לא מעט (ואף קישרתי לאחד מהם פעם).
    בקיצור, בלי לחץ…

  9. אל תהיה קשה עם עצמך, כמעט כל בלוגר שיצא לי להכיר עובר תהליך דומה. אחרי ההתלהבות הראשונית זה פתאום הופך יותר מדי. יותר מדי חשיפה, יותר מדי התחייבות, יותר מדי מגיבים לא נחמדים, או סתם יותר מדי, נקודה.

    מי שבכל זאת בוער לו בעצמות לנהל בלוג מוצא איך לחזור. משנה קצב כתיבה, משנה התייחסות למגיבים מעיקים, משנה רמת חשיפה. אני, למשל, שיניתי כינוי ו"שיפרתי" אנונימיות (אני לא אכתוב כאן את הכינוי הישן, אבל אתה מכיר אותי דרך דרורית, באנו להגיד לך שלום אחרי ההופעה שלך במג'יקל מיסטרי תור, זוכר?) וזה הקל עלי להמשיך לכתוב בחופשיות. לך פחות קל למתן את החשיפה, אבל עם הזמן אתה תמצא איך להמשיך להנות מהכתיבה ומהדיאלוג בלי לתת למגיבים המעיקים והתגובות הפחות נחמדות להשפיע.

    מה שבטוח, חסרת. הכתיבה המקסימה, ההמלצות המוסיקליות. כייף שחזרת.

  10. מאת שרון רז:

    טוב שחזרת

    העניין עם תחביבים שקצת נמאסים וחוסר התמדה הוא ידוע ולא נדיר

    לבלוג יש ערך מוסף, יותר מתחביב סטנדרטי

    ולגבי בן פולדס, יצא לי לראות אותו עם להקתו המקורית בן פולדס פייב לפני 11 שנה לערך במועדון קטנטן והיה ממש טוב, אנרגטי, כייפי, הוא בסדר הבחור, למרות שקצת חוזר על עצמו פה ושם, כמו תחביב, אסור לצרוך אותו או רק אותו יותר מדי ברצף…

  11. מאת מרגוליס:

    בקצב שלך. מה שעושה לך טוב. רק ככה אפשר.

  12. אני לא יכול לזכור כמה תחביבים היו לי וויתרתי עליהם במהלך השנים. יש שניים שמעולם לא ויתרתי עליהם – קריאה וכתיבה.

    גם אני וגם הרבה אחרים שאני מכיר שכותבים בלוגים עושים הפסקות שאנחנו לא יודעים אם נחזור מהן. אני תמיד חזרתי מהן בסוף. כך גם רוב החברים שלי (חוץ מאחת, אבל עוד חזון למועד).

    אני חושב שיש משהו בכתיבה ששונה משאר התחביבים. משהו שמושך ומאפשר לך לשנות ולגוון את הסגנון במידה והוא נמאס עליך.

    אני שמח שחזרת ומקווה שתמשיך לכתוב🙂

  13. יאללה, לאט לאט באמת. גם ככה יוצאתלי הצגה חדשה עוד שבועיים אז אני מקווה שבכלל אוכל לעדכן בקצב הרצחני של החזרות האחרונות

  14. אני שמח שאתה חוזר לכתוב

  15. מאת musa g:

    ושלא תטען אחרת – אם שוב תפסיק אנחנו שוב נצעק לך שתחזור…

  16. מאת ליה:

    שחרר עצמך מכל מחוייבות. וירטואלית. עד כמה שזה נשמע מוזר, גם כאן, בווירטואל אנחנו קשורים בכל מיני מחוייבויות לאנשים שמעולם לא ראינו, הרי זהו גם עולם.
    תכתוב לעצמך ואת התגובות קח כבונוס. בלי להגיב לתגובות שלא בא לך להגיב, להכנס לוכחנות מיותרת, תתעלם מהמעצבנות, מקניטות או סתם טפשיות, תגיב על מה שבא לך. בלי מחוייבות להכנס לבלוג זה או אחר. כך אני עשיתי. זה מאוד משחרר

    בשבילי, הכתיבה שלך זה בונוס. המוזיקה שלך. ואיך שאתה מגיש אותה. מה שאני שומעת בעקבות קריאת הפוסטים שלך. בקיצר – כיף שחזרת.
    תודה מותק.

  17. מאת דרורית:

    ועכשיו מצאתי את מה שאתה בטוח מכיר, את השירים על התאומים שלו
    still fighting it
    (הילד בקליפ מזכיר לי ילד אישי שני מכירה
    על לואי, הבן
    (:(
    ו-
    gracie

    משהו בגרייסי מזכיר לי מאוד את ג'ו ג'קסון.

  18. מאת lala:

    איזה כיף שחזרת
    גיליתי את הבלוג הזה לא מזמן וקצת התבאסתי שאני לא קוראת אותו ב"לייב"…
    וגם יצא לי לקרוא השבוע את הכתבה עליך ב"7 ימים" ולראות אותך בליאור שליין והייתה לי הרגשה שתחזור.. שמחה שצדקתי ומקווה שתשאר🙂

  19. מאת צחי ב:

    אני שמח שאולי לשיחה שלנו בצוותא הייתה גם השפעה קטנה על זה שחזרת לכתוב. אולי מפה תוביל את הקמפיין בן פולדס לישראל. ציבור נאמן כבר יש מאחוריך

  20. צחי–אכן צודק, השיחה שלנו עשתה לי משהו בעניין החזרה לבלוג. תודה תודה. ובעניין בן פולדס–אמן

    lala–תודה (הייתה עליי כתבה בשבעה לילות? לא ידעתי)
    ליה,] עכבר כחול, מוסה–שמח בשמחתכם..

  21. מאת lala:

    לא בדיוק כתבה, פינה כזאת שמראים בה כל מיני דברים שקנית.. כמו את המכשיר להכנת פסטה🙂

  22. מאת ש.ל:

    כל בלוגר, מפסיק לכתוב בשלב זה או אחר.
    התגובות הטובות יעיקו עליך יותר, לא ה"שליליות".

    כתיבת בלוג זה מצב לא הכי נורמלי. הרבה פעמים תצטער על מה שכתבת.

    בלוג זו מועקה נפשית.

    תברח מזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: