נפרדנו כך.

– " אני פשוט לא יודע מה לעשות. אין לי מושג. כבר הרבה זמן יש לי תחושה שהזוגיות הזאת מיצתה את עצמה. ראבאק, אחת עשרה שנה אנחנו ביחד. זה בלתי-נתפס כמה שזה הרבה זמן" — " זה נשמע הגיוני. הכרתם שהייתם נורא צעירים. השתנית המון מאז" — " שנינו השתנינו. ומשהו בכיף הזה שהיה לנו פעם קצת אבד. היום זה מרגיש כמו נטל. כמו ללכת לעבודה. כמו מס שאנחנו צריכים לשלם" — " אולי פשוט תנסו הפסקה זמנית?" — "דיברנו על זה. אבל זה ברור לנו שזו תהיה הפסקה ללא חזור. אין לי ספק שיש לנו את זה ביחד. אבל מה לעשות שבחודשים האחרונים בכל פעם שאני קם בבוקר וחושב על עוד עתיד משותף אני מרגיש את המחנק הזה בגרון?"

השיחה הזו התקיימה בראש שלי הרבה פעמים, ביני לבין עצמי, לפני כמה שנים. ולמרות שהיא נראית כמו שיחה על יחסים עם בחורה, היא לא. דווקא על יחסים שלי עם בחור. אבי גרייניק , שמו.  

כל קומיקאי שהיה בצמד כל-כך הרבה שנים יסכים עם הקביעה: זה זוג נשוי. חוץ מהקטע של הסקס. (למרות שאני דווקא רציתי, אבי הרגיש שהוא עוד לא בשל. אבל עזבו, נראה לי שאנחנו גולשים .) כמו בנישואים, השאלה אם התשוקה עדיין קיימת מרחפת מעל וכמו בנישואים לפעמים המאמץ המחודש לאתר את אותה תשוקה שוחק יותר מאפשרות הפרידה. גרייניק ואני הגענו לשלב שלא הצלחנו להפרות יותר אחד את השני. בדיעבד, השנה האחרונה שלנו ביחד, כשעבדנו על העונה השנייה של התכנית "כוכבי השכונה" הייתה ראשיתו של מוות ארוך. וכשבהופעות התחלנו להצחיק על טייס-אוטומטי היו אלה פרפורי הגסיסה האחרונים.

1. בחברות.

1987. בית רוטשילד, מרכז הכרמל בחיפה. חוג דרמה. ישר היה קליק. איך יודעים? כשאתה סוף סוף פוגש מישהו שצוחק מההומור האידיוטי שלך, כשאתה חושב שההומור שלו זה מה שהיה לך חסר בחיים. ואז גם מתקדמים לשיחות נפש אל תוך הלילה, ושנינו יודעים שהנה, מצאנו את אחינו התאום, זה שגם מאזין בלי סוף לראשון של נטאשה, זה שגם חושב שבחורות לא מתאהבות בבחורים הנכונים, זה שגם רואה את העולם מאותה זווית עקומה. 

עיר הנוער, 1988. היה דבר כזה פעם, אוסף של כשרונות צעירים שמקבלים במה להשפריץ את הכשרון שלהם מול חמש מאות איש, חלקם פנסיונרים, שהטריחו עצמם לצאת מהבית לגן-האם. זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו כצמד, לא שידענו אז שבאמת נהיה צמד. כבר לא זוכר מה קרה שם בדיוק, חמש דקות לפני שעלינו לבמה, אבל אבי היה מתוח, התעצבן ופלט איזה משהו, שוב, לא זוכר מה זה היה, גם הוא לא, אבל הוא הצליח להעליב אותי אחולשלוקי. זה היה הריב הראשון שלנו (בהמשך עוד יהיו ריבים חריפים הרבה יותר) ולמרות שאני לא זוכר את סיבת הריב, את הפיוס לא אשכח: תוך כדי מערכון בו שנינו יושבים על כסאות אבי פתאום נשען בצורה שהפתיעה אותי, עם היד על הברך תוך כדי שהוא פותח את כף היד ומצמיד אותה לפנים. עברו כמה שניות עד שקלטתי שכתוב שם משהו, על כף היד שלו:

— סליחה. אני אוהב אותך —

זה אבי. תשעים אחוז לב. עשרה אחוז מים.

92, אני בשנה האחרונה של הצבא. אני סוחב את אבי לדומינו גרוס, איפה שפעם ראינו צמד שהפיל לנו את הלסתות, טל ומשה קראו להם, וכשראינו אותם ידענו שאין שום סיכוי שאי-פעם נעשה משהו שיגרד את הרף שהציבו השניים האלה, עם ההומור הכי מטומטם\נשגב שעשו פה. בדומינו גרוס היה ערב קבוע בשם "פגע וברח". מי שרוצה – עולה. על אחריותו ועל חשבונו יהיה הפסיכולוג שיצטרך לממן אח"כ כדי למחוק את צלקות הטראומה במידה והקהל לא צחק. ותאמינו לי, אני ראיתי אנשים שעברו התרסקויות קולוסאליות באותם ערבים, חלקם עדיין מסתובבים עד היום בשדרות רוטשילד וממלמלים לעצמם: "למה?…למה!!"

הומור פאבים, כך קראנו לגגים הראשונים שביצענו על במת הדומינו-גרוס.  למה הומור פאבים? כי שם זה התחיל, בפאבים החייפאים, כשיישבנו עם חברים וחיפשנו מה הדברים הכי אידיוטיים שאפשר לחקות. כך הגענו, בין היתר לביסלי גריל ושאר ירקות. ראינו בזה סוג של התרסה כלפי ההומור שאליו הורגלנו, המיושן. חשבנו שנמאס כבר לראות חיקויים של אריק שרון ושמיר, אבל מה אם נעשה חיקוי של שמיר- הירק?? היום על סוג הומור כזה ללא ספק חל חוק ההתיישנות, לא ייאמן כמה זה פאסה היום, אבל בתחילת שנות התשעים זה היה חלק ממהפכה. לא פחות.

כך בעצם התחילה ההופעה שלימים תקרא "ילדים סורגים לאלוהים" (אני עד היום חושב שזה שם איום ונורא). ארבע שנים הופענו במועדונים כמו דומינו גרוס והקאמל קומדי קלאב, ללא שום גיבוי טלוויזיוני, הכל מפה לאוזן, ותוך מספר שנים לאחר שהיו לנו כשעתיים של חומר עברנו לשלב הבא והנחשק – לפתוח קופות. הופענו בכל אולם אפשרי בארץ, ממתנס חדרה עד היכל הסינרמה. עשינו מעל 1200 הופעות. אחת עשרה  שנה לא ידעתי מה זה להיות ביום שישי בבית. אבל היה אושר גדול. אין הרבה דברים שגורמים כלכך הרבה עונג וסיפוק כמו לראות דרך החור בוילון, לפני ההופעה, איך אולם של חמש מאות מקומות מתמלא באנשים שבאו במיוחד בשבילך. איזה כיף לגלות שאותן שטויות שרק לפני כמה שנים חשבנו שיצחיקו רק אותנו מאחדים אנשים. מוני מושונוב פעם בא לראות אותנו בהופעה, ניגש אח"כ מאחורי הקלעים ואמר לנו משפט נפלא: "כשאני ובראבא עשינו את מופעי הבידור שלנו ניסינו לחשוב מה יצחיק את הקהל. נראה שאתם קודם כל עושים מה שמצחיק אתכם והקהל נדבק בהנאה הזו". וואלה, צדק. בלי שנשים לב זה הפך לאג'נדה שלנו: לא משנה על איזה קהל נופלים, אנחנו נהנה. ואשכרה, נהננו כמו משוגעים. היינו במצב שהוא בעצם הכרחי לכל מי שרוצה לעמוד על במה — אנחנו לא מאמינים שאנחנו עוד מרוויחים כסף מזה!!

( האבסורד המעניין הוא שההנאות הגדולות ביותר בתחילת הדרך שלנו זכורות לי דווקא מקהל בעייתי – אין דבר שהצחיק אותנו יותר מקהל שלא הבין אותנו. משהו בדיסוננס הזה של פאנץ'ליין שמתפוגג באוויר תוך כדי שבקהל אנחנו רואים פרצופים אבודים נורא שעשע אותנו. תמיד הייתה לנו חיבה להומור לוזרים, אז כשקטע חדש שעבדנו עליו בבטחון מלא שהוא יהיה שוס לא עבד – הרגשנו אפסים –  ונקרענו מזה.   מה שמדהים שהצחוקים שלנו על הבמה תמיד הצליחו לשבור את מעטה הקרח בין הקהל וביננו, עד שבסוף הם היו לגמרי שלנו.)

הבעייה מתחילה כששוכחים.  שוכחים שפעם רק רצינו להצחיק אחד את השני. שוכחים שפעם זרם בגוף האדרנלין כבר שעלינו להסעה. בסוף שוכחים שפעם זה היה רק לשם ההנאה. ופתאום זה נהיה – עבודה.

אבל יש עוד תסמונת שמבעבעת לה בשלב מסוים:

2. שני חלקים בתוך השלם.

"איפה החבר שלך??" –  זו השאלה ששאלו אותי ואת אבי הכי הרבה, כשהלכנו לבד ברחוב. (ואת אסי ואת גורי ואת אלי ואת מריאנו וכו'…) הרי לא הגיוני שאני אלך ברחוב בלעדיו!  לפעמים, כשהייתי במצב רוח מסויים עניתי שאין לי מושג איפה אבי עכשיו, אבל אם זה נורא חשוב לדעת אני יכול להתקשר לברר. כשאחד מאיתנו היה מגיע לפגישת עבודה לפני השני היינו שומעים דרך קבע את המשפט "איפה החצי השני שלך?". (מה שפתאום גורם לי לחשוב, האם לגששים ו"מה קשור" אנשים אומרים איפה השני-שליש שלך?). גם אם בהתחלה זה נעים לשמוע, די מהר זה נהייה קצת מעיק. בעיקר אם אחד מאיתנו עונה לסלולרי ועל הקו השני יש שדרן רדיו מה-זה-מגניב שאומר "היי עידן, גם אבי על הקו! אז מה דעתכם על הזכייה של הראל מויאל בכוכב נולד?"

כמו בלהקת רוק עם שני אנשים דומיננטים, מגיע הרגע שהתסכול אורב בפינה. התחלנו לזרוק לאוויר משפטים כמו: "הגיע הזמן שנדבר" או "אני התפשרתי כל הזמן, אולי גם אתה תתפשר פעם?" . לאט מחלחל הרעיון שאנחנו שותפים לפשרה אחת גדולה. אמנם פשרה מצליחה, אפילו איכותית, אבל היי, כמה אפשר? מה עם קצת חיפוש עצמי? יכול להיות שלבד יהיה לי יותר טוב?

כבר ארבע שנים אנחנו לבד. כל אחד לעצמו. אני בטוח שמבחינה אישית לשנינו זה יותר טוב. ועדיין, אם להסתכל על זה אובייקטיבית, הדברים היפים והמקוריים ביותר שעשיתי עד היום היו במסגרת "גרייניק ואלתרמן". יכול להיות שאני אמשיך להרגיש ככה בעוד עשרים שנה (במידה ואמשיך במקצוע, מה שלא בטוח, לאחרונה אני חולם על סנדלרות בטוסקנה). מצד שני, יכול להיות שלא.

3. קרניים

ועוד דבר אחרון, לסיום. זו הזדמנות מצויינת להוסיף בבלוג אל רשימת הדברים שביימתי את סרט הטלוויזיה שעשיתי עם אבי. קוראים לו "קרניים" והוא פתח את העונה השנייה של "כוכבי השכונה". כתבתי אותו בלי לדעת שהוא יהיה שירת הברבור שלנו. אמנם אחריו הייתה עונה שלמה שצילמנו אבל היא הייתה עבורי כמו עבודות שירות. הסכמתי לעשות את העונה הזו רק כדי להגשים את חלום הסרט הזה שהתגבש אצלי בראש הרבה זמן קודם – סוג של נווה חמציצים ארוך.

אה כן, והסרט הוא על משבר בזוגיות.

אז הנה – קרניים (35 דקות). 

נ.ב.

יש מספר שירים שאני חושב שהם יכולים להיות סגירה מושלמת לסרט. בקרניים השתמשתי באחד השירים הכי מתאימים לסוף מרגש ואופטימי. הנה, עשיתי טיזר.

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=1185567