מעלה החמישה


 הבטחתי ולכן אסיים. בעקבות ההזמנה של יאיר ושל יונתן  לשחק במשחק הבלוגרים אני התבקשתי להצטרף ולספר חמישה דברים שלא יודעים עליי. התחלתי בפוסט הקודם וסיפרתי על מיה.

הנה ארבעה דברים נוספים:

 

every time i go to sleep i die a little
אני לא יודע ללכת לישון. משפט קצת תמוה, אבל הוא מגדיר הכי טוב את הבעייה שלי. אסביר: כבר שנים שאני איש לילה מובהק. מאז הצבא, כשהייתי  בלהקה צבאית וחזרנו מהופעות מאוחר בלילה התרגלתי ללכת לישון מאוחר. לא לפני שתיים. וזה נמשך עד היום. הגוף חדור אדרנלין אחרי הופעות, וזה השתרש לימים בהם אין הופעות. ואולי זה בכלל הטבע שלי, לחיות הפוך. אגב, תמיד הדהים אותי ההבדל בין אבי גרייניק וביני בעניין הזה. הוא היה יכול, אחרי הופעה מחוץ לעיר, להרדם בואן בצ'יק. אני? איפה. שום סיכוי. הלילה מעיר אותי. אני מרגיש שהריכוז שלי בשיאו והמחשבות צלולות יותר בשעות הקטנות. העניין הוא שגם  אם ישנתי מעט מאד בלילה הקודם, אפילו שעתיים שלוש, מה שקורה לעיתים תכופות כשיש לי ימי צילום וצריך לקום בחמש, אהיה גמור מעייפות במשך היום, אבל כשיגיע שוב לילה משהו בי יקום לתחייה.
עכשיו, כשאני אומר שאני לא יודע ללכת לישון אני מתכוון לזה במובן הילדותי ביותר. בדיוק כמו הבת שלי שמתחילה לרטון כל ערב כשאנחנו אומרים לה "עכשיו אמבטיה ולמיטה"  ככה גם אני מתקשה לעשות שאט-דאון למערכת. אומרים ששינה היא כמו מוות קטן, כך לגמרי אני מרגיש. ושלא תחשבו שאני לא מקלל את עצמי למחרת שלא הלכתי לישון מוקדם יותר. ועוד איך מקלל. אולי זה קשור לתסביך פרידות? שקשה לי להפרד מהיום? לא יודע. מה שברור, הרבה יותר קל לי להספיד את היום שנגמר ולמשוך אותו כמה שיותר מאשר ללכת לישון במחשבה שיום חדש יוולד בקרוב. כמו שכולם בעצם עושים. זה דפוק לגמרי, אני יודע. ואולי כשיהיו לי שני ילדים זה ישתנה. (בטוח). אבל בינתיים אני איש זאב.

 

מעושן חלקית.  
אני אחד האנשים הבודדים שאני מכיר שמעשן סיגריה ביום. אבל באופן סדרתי.הפרט הזה הוא יציאה מהארון מבחינתי כי אפילו חברים מאד טובים שלי לא יודעים שאני מעשן. איכשהו כל מי שיוצא לו לראות אותי עם סיגריה אומר שלא מתאים לי לעשן, ואני אומר שזה רק בגלל שהם לא ראו אותי אף פעם עם סיגריה.
 ודווקא התחלתי לעשן בגיל יחסית צעיר, בתיכון. בצבא עישנתי די הרבה, אח"כ הפסקתי לשנה, ואח"כ התחיל אצלי ההרגל הזה של סיגריה אחת, בלילה, בטיול עם ג'וני הכלב. וזה כבר שנים. העניין הוא שלפעמים זה הופך לחמש שש סיגריות, אפילו יותר, ואז אני כבר מרגיש עם זה די זיפת. כשאני בחדרי עריכה למשל, אני מעשן באופן די אובססיבי, או אם אני במחסום כתיבה של איזה מערכון או תסריט, גם אז הקופסה מתחילה להתרוקן . בתור אחד שמצהיר על עצמו שהוא ממש לא מכור לניקוטין ויכול להפסיק מתי שבא לו הרגשתי די פתטי כשפתאום גיליתי שנגמרה הקופסא בבית והייתי חייב לקפוץ עם האוטו באמצע הלילה לפיצוציה לקנות חדשה. לפני חודש הייתי חולה עם גרון מודלק, לא נגעתי כמה ימים בסיגריה ופתאום זו הייתה נראית הזדמנות טובה לבדוק אם אני באמת מכור. אם אני מתגעגע לזה או לא. אז הפסקתי. כבר חודש שאני "נקי"!  אני תוהה רק מתי, אם בכלל, אחזור להרגל הזה של הסיגריה אחת ביום (שברור שיתפתח לכמה סיגריות כל כמה ימים). יש סיכוי מאד גדול שזה יקרה בקרוב, ובאותה מידה- לא.

 

אקו"ם חייבים לי כסף?

כילד כתבתי המון שירים וסיפורים. המון.  כולם קראו לי "אלתרמן" . יום אחד המורה תפסה אותי לא מרוכז בשיעור, שקוע בכתיבה של משהו אחר. היא ביקשה לראות את המחברת ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. למחרת הוזמנתי לפגישה בחדר המנהלת עם המחנכת. הן מאד אהבו את הסיפור והציעו שאקריא אותו לשאר התלמידים בשעת חברה . מאז, במשך מספר חודשים, התפתחה מסורת שבעשר דקות האחרונות של שעת חברה, לפני הצלצול, הקראתי לכיתה מהסיפורים שכתבתי. עד היום, כשאני פוגש אנשים שהיו איתי ביסודי הם מספרים לי שהם עדיין זוכרים  את הרגעים האלה. אבל את הפרט ההזוי ביותר שקשור לכתיבה שלי בתור ילד גיליתי לפני כמה שנים,  כשהתארחתי בתכנית טלוויזיה (משהו שעינת ארליך הנחתה, מעין חיים שכאלה נוסח ערוץ 2) ושם סיפרו לי להפתעתי הרבה ששיר פטריוטי להחריד שכתבתי על מדינת ישראל בכתה ד' לשיעור מולדת הגיע לידיה של מורה למוזיקה בבית ספר בקריית ביאליק (הייתה אמא של ילדה מהכיתה שלי , אורית צעירי היה שמה).  היא הלחינה אותו, ובמשך שנים רבות אח"כ הוא היה השיר הקבוע ששרו בטקס יום העצמאות באותו בית-ספר. הייתי בהלם כששמעתי את זה. שיר אידיוטי שכתבתי בכתה ד'!  אם הייתי רשום באק"ום באותה תקופה הייתי כנראה התמלילן הצעיר ביותר שם. 

 
סבתא סבא-בא.   
הפרט הזה הוא לא לגמרי עליי, ובכל זאת:
יש לי (עדיין, טפו טפו) שתי סבתות. אחת בת 94, אחת בת 95. סבא שלי נפטר לפני שנתיים, בגיל 91. יש לי גנים טובים במשפחה (שוב, טאץ' ווד). שתי הסבתות צלולות לחלוטין, לגמרי לא "סעודיות" . אחת אמנם קצת קוטרית (אבל ג'דה רצינית)  אבל הסבתא השנייה מצד אמא מלאת עניין בחיים ומה שיש להם להציע, הרבה יותר מאנשים באמצע גיל חמישים. היא גולשת המון באינטרנט (!) והיא כל פעם מספרת לי שהיא מוצאת דברים מרתקים בגוגל (היא מבטאת את זה עם שווא ב-ג' השנייה). זה מדהים בעיניי.
אגב, גם היא וגם סבא שלי הם חלק מקבוצת הקשישים שמתועדת בסרט המעולה של טלי שמש "מועדון בית הקברות" . למעשה, סבא שלי יזם את הרעיון למפגשים האלו והוא בחר את הלוקיישן של הר הרצל עבורם. ההלוויה האחרונה שמתועדת בסרט היא שלו. ובלי קשר למעורבות הרגשית שלי, אני ממליץ מאד על הסרט הזה, למי שלא ראה. סרט מרגש.  

 

ואם כבר מדברים על סרטים תעודיים, אורי בר-און, במאי תעודי מאד מוכשר, הצטרף לאחרונה לאתר "רשימות". את אורי הכרתי כשביימנו את הסרטים שלנו בפרוייקט "מבטים" הראשון.  אני ביימתי את "אבטחה צריך לקיים". הוא עשה את "72 בתולות" שהיה לסרט המדובר של הפרוייקט. אני מנצל את ההזדמנות להפיל עליו ת'תיק ומזמין אותו למשחק "חמישה דברים".

  

אודות עידן אלתרמן
שחקן וקומיקאי

17 Responses to מעלה החמישה

  1. מאת דרורית:

    "מועדון בית הקברות"
    אכן מדהים.
    ורק שתדע לך שגם עם שלושה ילדים זה יכול להמשך, העניין ההפוך, סתם, מנסיון.
    (קיבלת את המייל על מישל פטרוצ'יאני?(

  2. מאת ליה:

    יכולתי להזדהות לגמרי עם 1. למרות שנכון, כשנולדה לי הילדה השניה הייתי נאלצת להפרד מהיום גם אם לא רציתי. העיניים נעצמו ודי. ללא שליטה. אולי זה מה שעושה הפרש של שנה…
    היום הן כבר הרבה יותר גדולות, אז אני יכולה למצוא את עצמי ערה גם בשעות הקטנות. אני אוהבת את הלילה וערנית בו הרבה יותר מאשר במהלך היום. בר מזל אתה, שהעבודה שלך היא בלילה.
    2 – מעורר קנאה. הלוואי עלי סיגריה או חמש ביום.
    3 – צחקתי. כמה הזוי.
    4 – מדהים אותי לראות סבתות כאלו. גם אצלי שתיהן חיות (שייבדו לחיים וכד'), סבתא שלי בת 94.
    עד לפני שנה למדה מטאפיזיקה במכללה. משהו מדהים לחלוטין. השניה בת 80. שתיהן לא גולשות באינטרנט. אבל גולשות על הטוב שיש לחיים להציע, גם בגיל הזה.
    היה מעניין עידן. ועכשיו אני הולכת לראות את האתר של מיסטר בר און

  3. מאת ליר:

    אני שותף מלא לנושא הראשון שלך. לא משנה כמה אני עייף, אני תמיד ירדם מאוחר. בבוקר שאחרי בא לי לדפוק כדור בראש (או בשעון מעורר, מה שמול הכוונת). מה לעשות, המחשבות הטובות יותר עולות לי בלילה…

    אין עדיין ילדים. אני בטוח שזה לא ישתנה🙂

  4. מאת מיכל:

    אהבתי את "אבטחה צריך לקיים".
    בהצלחה עם הפסקת העישון לנצח!
    רק בריאות…

  5. מאת טודי:

    תשחרר אלתרמן תשחרר. ואז תירדם

  6. מאת סתוסתו:

    כפרעליך עידן, שעשעת אותי קשות ביום מחלתי. אכן סקיוריטי גרוּבי לגמרי הסרטון הזה, וגם 72 מצויין. איפה הייתי כשהסרטים האלו פרצו לתודעה? אוף, אני מרגישה כזאת מנותקת. אבל לפחות עכשיו, בזכותך, אני משלימה לאט לאט חוסרים
    על מועדון בית הקברות כבר יצא לי לשמוע כל כך הרבה, ברור לי שמתישהו אני אשיג ואראה אותו.

    ההפסד היחידי בעיניי של לא להיות מחוברת לא ערוץ זה יס דוקו / ערוץ 8 (טוב, גם כדורגל אנגלי, אבל זהו). סרטים תעודיים טובים זאת הנאה צרופה. אגף הויפאסנה הוא אחד הכי אהובים עלי (אמנם יש לי פינה חמה בלב לטכניקה, אבל בלי קשר הוא סרט מצויין) מכיר? ויש לי בהמתנה לצפייה את הסדרה של יואן מקגרגור שקניתי לפני כמה חודשים, אחרי שראיתי פרק ביֶס דוקו והתלהבתי

    וכמו שכבר אמרתי, מכל מי שקראתי אתה הבלוגר שלקח את הפרויקט/משחק הזה הכי רחוק. תענוג

  7. מאת חייש בגלות:

    בלוטת האצטרובל במוח אמורה לשלוט על השעון הפנימי ולהגיד לנו ללכת לישון בלילה. ישנם אנשים שהבלוטה שלהם נמצאת בתת/יתר תפקוד, והם חשים בעוררות לילית ובעייפות יומית. אם זה באמת מפריע לך, אני די בטוח שזה בר טיפול.

  8. מאת אסף:

    כל החיים.
    תמיד קשה לי לקום בבוקר.
    תמיד קל לי להיות ער עד 2:00, 3:00 ולפעמים אפילו מאוחר מכך.
    אמרו לי פעם שזה עניין של הרגל, אבל אני כמעט בטוח שמדובר במשהו ביולוגי.
    אולי נקים אגודה או משהו?😉

  9. מאת אלון:

    כל אחד מהם נגע בי במקום אחר-
    1. ילדה, שהופכת להיפראקטיבית משעה שבע ונכנסת להתקפי צחוק.
    2. מישהי אחרת, שמעשנת וכותבת, בסגנון מאיר אריאל.
    3. סיפורים ההזויים, שכתבתי, כשהייתי ילד, במחברת החומה מפעם.
    4. "הערוץ שמוניות" שלי, שתוקעת אותי עד הלילה עם לוני טונס במשקפיים.

    בקיצור, נהניתי.

  10. מאת hofman:

    סחתיין על הסיגריה ביום. מקנא בך עד עמקי נשמתי. ואם הצלחת לשמור על חטא במינון כ"כ נמוך, למה להפסיק?

  11. מאת PopTart:

    מועדון בית הקברות הוא אחד הסרטים היותר מרגשים שראיתי לאחרונה. בכיתי בכל הלוויה שצולמה שם

    ואני מבינה אותך בקשר לשינה. למרות שלי יש את הלוקסוס לקום בצהריים.🙂

  12. אני יכול לגמרי להבין אותך. אני אומנם לא במיטבי בשעות הקטנות של הלילה,
    אבל בדרך כלל המחשבות הכי חכמות, הרעיונות הכי יצרתיים, מגיעים אליי דווקא בנקודת החיבור שבין העירנות לשינה.

    אז המצאתי לעצמי מנהג – אני שומר דפדפת צהובה ליד המיטה. ככה שבכל פעם שאני מנסה להרדם ומחשבה יצירתית ומוצלחת עולה במוחי, אני ממהר לרשום אותה. מחר בבוקר אוכל להתעסק איתה.

  13. הי עידן,
    מאחר ובמילא אף אחד לא מכיר אותי זה קצת מצחיק לספר חמישה דברים על עצמי, אז השתתפתי במשחק באתר שאני אוהב אצל "ההם" -http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483&year=2007&month=1
    בכל-אופן, (אם תרשה לי) בקרוב אני ארשום פוסט על איך הפכת להשראה לסרט שרציתי לעשות ואיך בסוף לא יצא ממנו כלום.

  14. מאת יעל:

    מזדהה מאוד בקטע של השינה והעישון… הזכרת לי את עצמי.
    אתה כזה מתוק, עידן, נורא קל לאהוב אותך.
    כיף לקרוא את הבלוג, מחכה לפוסט הבא..

  15. מאת תמסח:

    זה לא קל העניין הזה של הסעיף הראשון

  16. מאת ט.ל.:

    השעה כמעט 5 בבוקר. טוב שקראתי את הפוסט הזה כתזכורת לסגור את היום. לפחות אני מתנחמת בעובדה שאני לא לבד, מסתבר. יתאגדו פרפרי הלילה לאלתר.

  17. מאת בלה בלה:

    לא הבנתי כלום! מה זה אומר?! לא הבנתי! זאת אומרת מה הייתי אמורה להבין? סתם משעמםיעח

%d בלוגרים אהבו את זה: