על קו הזינוק.

 
?So Russel,what do you like about music—
To begin with?…..everything–

(מתוך "כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו) 
 
 
שלום לכל מי שקורא.
הרבה זמן אני מתכנן וחולם לכתוב על אהבתי למוזיקה –אובססיה רצינית ביותר בחיי.
 פה ושם, במהלך השנים האחרונות,  כשגיליתי אלבום או אומן שנכנס לי ללב הרמתי טלפון לעורך התרבות של אחד מהעיתונים מקומונים וביקשתי לכתוב. "אם אתה כל-כך אוהב לספר על המוזיקה שאתה אוהב למה שלא תפתח בלוג?" אמר לי לא מזמן אחד מהם. אז הנה, הגיע הזמן. 

 

 אז לפני הכל, ורגע לפני המבוא לבלוג הטרי, הנה אחת הסצנות האהובות עליי ביותר בכל הזמנים. סצנה זו מהסרט הנפלא "דיינר"  ממחישה בדיוק מה היא מוזיקה בשבילי ועד כמה אני פאנאט ופדנט בקשר לאלבומים שלי. וכן, כמו בסצנה, האובססיה הזו יוצאת על אשתי לפעמים. (סליחה, מיה, זה הכל מאהבה. למוזיקה.)

 

 
http://www.youtube.com/v/7lSdvLV4LM8
 

———————————————————————————————————-

חיפה.1985. אני בכתה ט'. סופר את הדקות לסיום השיעור כדי לעלות כבר על האוטובוס שיקח אותי למקדש הפרטי שלי ששכן במרכז הכרמל-חנות התקליטים "דאבל די"
"הגיע, הגיע?" אני שואל בתקווה את המוכר. "עוד לא" הוא אומר, ". כבר אמרתי לך אתמול שזה יקח כמה ימים. תבוא עוד כמה ימים,אבל תרים טלפון לפני  "
הופעתי שוב למחרת. המוכר חייך אליי "עקשן אתה. אבל יש לך מזל, דווקא הגיע היום. אתה ממש אוהב את דמעות לפחדים אה?"
פוס רגע. התרפקות נוסטלגית קטנה: אני מת על התרגומים העבריים של הלהקות של האייטיז (ברור שזה התחיל הרבה קודם עוד מתקופת "חיפושיות הקצב"  אבל את השמות האלה אני אמרתי בריל-טיים) ראשים מדברים, מעמידי הפנים. תא רך, מועצת הסגנון,  פשוט אדום ,פעמיים דוראן . כנראה שאם קולדפליי היו קיימים באייטיז הם היו נקראים משחק קר. אגב, התרגום היחידי שהתעלה אז  אפילו על האנגלית היה קניבלים צעירים ונאים כי בעברית המילה "נאים" קיבלה משמעות כפולה בהקשר הקניבלי. 

 את "songs from the big chair" של tears for fears חרשתי עד זוב דם מהמחט. ההתמכרות  האודיופילית שלי החלה אז, בסביבות כתה ח' ו–ט', בתקופת חדש חדיש ומחודש ברשת ג'.. . ניהלתי מעקב צמוד בדפי פוליו של התהפוכות במצעד הבריטי . מביך, אבל טוני פיין היה לתקופה מסוימת האדם שהכי רציתי לפגוש בעולם.
שנה לאחר מכן (86) נסענו לשנת שבתון בניו-יורק (גרנו ברחוב בליקר בגריניץ' ויליג'—אשכרה מרכז העולם). זו כנראה הייתה השנה המדהימה בחיי כנער. השנה שעיצבה וחידדה את טעמי המוזיקלי. שם החל סיפור האהבה שלי עם הקיור,סמית'ס,אקו והבאנימן וגם squeeze. אבל לא רק גל חדש ספגתי שם. גיליתי את נפלאות הקינקס, דיויד בואי המוקדמים,הג'אם  והעמקתי לפרטי פרטים את ההכרות שלי עם הדיסקוגרפיה של הביטלס והסטונס.  
כשהגעתי חזרה לארץ ישירות לכתה י"א זה כבר היה ברור—אני משועבד לצליל.

ההערצה למוזיקה כמו החיפוש המתמיד אחרי השיר שישנה לי את החיים (ולו לחמש דקות) הם חלק בלתי נפרד ממני. 

אז ככה-
לא רק על מוזיקה אספר פה. גם על קולנוע. גם על קומדיה. פה ושם אכתוב על חוויותי כאבא ,ויש להניח שגם על זה אספר דרך פילטר קולנועי\מוזיקלי\קומי. יהיה כיף .

אה,וכמובן,למה לא לנצל את המקום כדי להראות עבודות אישיות..הנה אחת לדוגמא,סרט קצר (על טהרת המוזיקה) שעשיתי במסגרת פרוייקט "מבטים"( סרטים קצרים שמשקפים את המצב בארץ בהפקת אריק ברנשטיין-מטר הפקות) הסרטון שודר לראשונה בטלעד ב–2001.  שמו "אבטחה צריך לקיים".

 שימו ווליום.

 

http://www.youtube.com/v/lFQnMo0C83Q
 
 
 
 
ועכשיו, כמתאבן, תעודת זהות מוזיקלית ספונטנית לגמרי,מהמותן:
 
גיבור נעורים, ועדיין-—פול וולר.
אמן הכי אהוב מהמילניום הנוכחי—בדלי דרואון בוי.
אלבום שאני אוהב להטעין איתו מצברים בבוקר—ארקטיק מונקיז. גם סטרוקס הראשון והשני.
סטייה מוזיקלית-עדיין מת על הווארד ג'ונס.
אלבום ראשון ששיננתי בע"פ—this is the sea של הווטרבויס.
אלבום שאני אמור לאהוב אבל הוא משעמם לי את התחת—the Joshua tree
אלבום אחרון שהעיף אותי מהכסא—illinoise–sufjan stevens

אמן ותיק שאני הכי חושש מהיום בו הוא יתפגר—פול סיימון.גם פול מקרטני. גם דיוויד בואי. גם ניל יאנג.( כדאי שאפסיק,זה כבר מעציב אותי)

סרט ההופעה חיה האהוב ביותר—stop making sense.
סדרת טלוויזיה עם הפסקול הכי מפתיע ומקורי—סופרנוס. וגם סקראבס.
אמן שתמיד אאמין בו, גם ברגעיו הביינוניים—אלביס קוסטלו.
אמן שאני משתוקק כבר לראות בהופעה—בן פולדס.
להקה שלא מוערכת מספיק בקרב אניני הטעם—crowded house

אלבום שאני אוהב להשמיע כשאני מרדים את שירה הבת שלי seven swans—sufjan stevens
אלבום שאני מאזין כדי להרדים את עצמי—our endless numbered days—iron and wine
להקה שאני מאד מחכה לאלבום החדש שלהם—wilco

הדיוה הגדולה בעולם—ג'וני מיטשל
מלחין פס-קול האהוב עליי—jon brion
אלבום מדהים עם עטיפה מביכה –pet sounds
הזמרת עם הקול שגורם לי להתעלות רוחנית—קריסי היינד.

השיר עם האקורד שהכי גורם לי לעלפון חושים—sometimes it snows in april
אלבום כפול מושלם ללא נפילות —songs in the key of life–stevie wonder
יוצרת שתהיה כאן עוד הרבה זמן, אני מקווה—פיונה אפל.
סטייה מוזיקלית נוספת—אוהב לצפות בדיוידי בלייב-אייד הראשון. מה לעשות,קשה לעקור ממני את אהבת האייטיז.
קליפ שעדיין מרגש אותי מהאייטיז–cloudbusting (עם דונלד סתרלנד)
במאי קליפים אהוב—מישל גונדרי
ז'אנר מוזיקלי שאני לא מאזין בבית,אבל נהנה כשאני בפקק—היפ הופ
שיר בלתי נסבל של להקה שאני מאד מאד אוהב—boys and girls של בלר.
שיר שאני מאד מאד אוהב של זמרת (זמרת?) בלתי נסבלת –toxic  של בריטני.

 

ולסיום,עוד סצנה מסרט  אהוב שכל כולו אהבה למוזיקה–"כמעט מפורסמים". בכל פעם שאני צופה בה מחדש אני מתמוגג.  

 

http://www.youtube.com/v/247yUL_0e-Y