שיא הרגש.

זוכרים את "מנהטן" של וודי אלן? יש בסרט סצנה מקסימה בה הוא שוכב על הספה בסלון, אוחז מיקרופון ביתי ומקליט לתוך טייפ רעיונות לסרט חדש. תוך כדי הוא מבין שהסרט חייב להיות אופטימי, ואז הוא שואל את עצמו למה שווה בעצם לחיות?  הוא מונה מספר דברים ששוה לחיות עבורם, שרק עצם קיומם שווה את השהות שלו בעולם: גראוצ'ו מרקס, לואי ארמסטרונג, סרטים שוודים, פרנק סינטרה, מרלון ברנדו, התפוחים והאגסים של סזאן, הפנים של טרייסי….
מכאן מגיע אחד הסופים האהובים עליי : הוא קופא כשהוא נזכר בפנים של טרייסי (מריאל המינגוויי).  הוא קם מהספה ומתחיל לרוץ ברחובות מנהטן (על רקע המוזיקה של גרשווין) כדי לראות את טרייסי ולהגיד לה שעשה טעות איומה כשעזב אותה. הוא תופס אותה כמה שניות לפני שהיא עולה על מונית שתקח אותה לשדה התעופה,ומשם ללונדון,לחצי שנה. "אל תסעי,עשיתי טעות" הוא אומר לה. "אבל אני אחזור עוד חצי שנה" היא אומרת לו,  "חכה לי". "אבל את תשתני שם,אני בטוח. תפגשי אנשים חדשים". "לא כולם משתנים" היא עונה לו, "אתה צריך שיהיה לך יותר אמון בבני-אדם". השוט האחרון בסרט נגמר בחיוך קטן שמתפלק לו, כי היא צודקת.  וסוף. 
אוקיי,זה לא ממש קשור לנושא שאליו אני מכוון, סתם נהניתי להזכר רגע בהמשך של הסצנה .אבל המונולוג הקטן שבו הוא מונה את הדברים שבשבילם שווה לחיות מהדהד אצלי בראש כבר שנים , מאז שראיתי את הסרט בגיל 16.
עד היום אני מוצא את עצמי, בעיקר ברגעים של יאוש קל, חושב על רשימה כזאת, שבה מן הסתם יש הרבה הרבה מוזיקה.  השירה של ג'ון לנון ב "a day in a life” למשל?  היא קורעת לי את הלב גם בפעם המאה, והיא כבר סיבה שהיה שווה להיוולד. כך גם הפזמון של "life on mars" של דיויד בואי .או האלתור הממולמל של רוברט וויט בסוף של "sea song", אחד השירים היפים בעולם.

 

 יודעים מה, קחו את "GOD ONLY KNOWS "  של הביץ' בויז.  יש אושר מושלם מזה? כשבריאן ווילסון חוזר בסוף השיר על השורה  God only knows what i'd be without you   והלהקה עונה לו אני מפורק מרוב עונג. עשרים שניות כאלה שהוקלטו לפני ארבעים שנה יכולות לגרום לי לעלות על הגג של עזריאלי ולצרוח -"תודה!!"

 

כל חובב מוזיקה יכול בלי בעיה להרכיב רשימה של מאה שירים שבשבילם שווה לחיות. כמעט בכל שיר שאני ממש אוהב יש אלמנט מוזיקלי מסוים שהופך אותו לקדוש. (אם נשים בצד את הטקסט,הלחן,והשירה). בוא נקרא לזה, כלי נגינה, או רגע אינסטרומנטלי בתוך השיר שהקסים אותי מיד בפעם הראשונה ששמעתי אותו  והוא מפעים ומרגש בכל האזנה נוספת. קחו לדוגמא את המודולציה (שינוי הסולם) שיורדת למטה ב"עטור מצחך", שניה לפני שהאבוב מנגן את המלודיה. המודולציה הזו כל כך יפה, כל כך גאונית. היא גומרת אותי.
אז חשבתי, לשם התרגיל והשעשוע, לערוך רשימה של עשרים שירים שאני מאד אוהב, כאשר בכל אחד מהם בודדתי מרכיב מוזיקלי ספציפי שהנוכחות שלו בשיר כל כך יפה, ששווה לחיות בשבילה…( וכמובן,אין הכוונה לריף-גיטרות מוצלחים אך נדושים כגון satisfaction  וכו').
 בחרתי שיר אחד מכל אמן/להקה.לא הושקעה כאן יותר מדי מחשבה, אני מודה. אלו אסוציאציות  מיידיות מהזכרון ומהתבוננות חטופה בספריית הדיסקים. אז יאללה, תביאו עוד רעיונות!

אה כן, וזו רשימה של שירים לועזיים (לא מאמין שאני משתמש במילה הזו) בלבד. לא יודע למה. אולי יהיה חלק ב' פטריוטי אם הרעיון יתברר כהצלחה מסחררת…

 

אז הנה. 
 
החצוצרה של צ'ט בייקר ב shipbuilding של אלביס קוסטלו 
סולו מצמרר ונוגה. שנים הייתי מוקסם מהחצוצרה הזו בלי לדעת שזה צ'ט בייקר. כשהאסימון נפל, זה ריגש כפליים.

הגיטרה האקוסטית ב—hearts and bones של פול סיימון.
 שיר הנושא מתוך האלבום הטוב ביותר שלו לדעתי, ודוקא האלבום הזה היה כשלון מסחרי .מה שמוכיח שהקהל לא תמיד צודק. ריף הגיטרה הזה כל-כך אוורירי ועדין והוא הסיבה המרכזית ליופיו המדהים של השיר הזה. 

 
המפוחית של ג'וני מאר ב– slow emotion replay  של THE THE   
האלבום Dusk  של מט ג'ונסון היה אחד האלבומים שהצילו אותי בתקופה מבולבלת ודכאונית, אי שם בתחילת שנות התשעים.השיר הזה היה הפייבוריט שלי בגלל נגינת המפוחית. כבוד לג'וני מאר הענק שמתארח באלבום הזה ומחולל פלאים במפוחית לא פחות מהפלאים שלו כגיטריסט בסמית'ס.  
 
התופים ב running up that hill   של קייט בוש.
אני זוכר את עצמי בכתה ט' בעירוני- ה' חיפה מתופף את הלופ תופים הזה עם הפה, תוך כדי השיעור. אחד השירים החושניים שאני מכיר, בעיקר בגלל סאונד התופים והשירה של קייט בוש.
 
החליל ב  hide and seek   של הווארד ג'ונס.
על חיבתי להווארד ג'ונס כבר הצהרתי בעבר. השיר הזה הוא אחד מהבלדות היפות שזכורות לי מהאייטיז, הפזמון שלו מדהים והחליל מדגיש את המוטיב הקוסמי והמסתורי של השיר היפייפה הזה.

הסולו גיטרה ב- something של הביטלס.
השיר שעליו סינטרה אמר "שיר האהבה הגדול בכל הזמנים" מתנגן אצלי במערכת לאחרונה באיכות מעולה בזכות האלבום LOVE.  אני מניח שהבחירה בסולו של קלפטון ב –while my guitar gently weeps  יותר מתבקשת, אבל סולו הגיטרה בסאמת'ינג יותר צנוע ויותר מרגש. 

הסקספון ב the working hour של טירס פור פירס.

על הלהקה הזו אני הרוס עד היום (למרות ש shout שיר קצת מחורבן בעיני). נגינת הסקסופון פה כל כך הלהיבה אותי בגיל 15 והריצה אותי לקנות אלבומים של ג'ון קולטריין וצ'רלי פארקר,למרות שלא התעניינתי (אז) בג'ז.  
 
 
הבס ליין שנכנס בבית השני של is this it   של הסטרוקס.
הרגע שנדלקתי על הסטרוקס היה הרגע ששמעתי את הבס ליין הזה. אני אוהב שהוא מגיע רק בבית השני.

הצ'לו ב —the shining של בדלי דרואון בוי.
יאיר רוה ואני עשינו תכנית רדיו בגלצ לפני כמה שנים -"ציפורי לילה קולנועיות". יאיר הביא לתחנה את האלבום הראשון של בדלי דרואון בוי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו. נכבשתי מיד, בשיר הפותח, לצלילי הצ'לו (והחצוצרה עליו). מאותו רגע ידעתי שאני מאוהב ביוצר המוכשר הזה. 
 
כלי המיתר ב day is done   של ניק דרייק.
יש מיליונים של שירים בהם כלי מיתר מעלים את מפלס הרגש. זה השיר הראשון שקפץ לי לראש כשחיפשתי דוגמא. 
 
הגיטרה בפתיח של  little wing  ג'ימי הנדריקס.
בזכות הקטע הזה התחלתי ללמוד גיטרה בכתה י'. מאז לא התקדמתי הרבה.

הפסנתר שמנגן את ג'ינגל בלס ב river  של ג'וני מיטשל.
אחד השירים העצובים שנכתבו אי-פעם. התשובה של ג'וני מיטשל לשירי הכריסמס הצ'יזיים. הבדידות שלה, מול ה"ביחד" של החג. הפסנתר מנגן את ג'ינגל בלס בתחילת השיר בהרמוניה המוכרת, אך בסופו הוא "מעקם" את האקורדים ויוצר אינטרפטציה עגומה ומלנכולית לשיר. כואב בנשמה. 

הגלוקנספיל ב no surprises של רדיוהד. 

הגלוקנספיל הוא כלי ממשפחת כל ההקשה, דמוי קסילופון רק עם ברים ממתכת וצלילים גבוהים במיוחד. הפתיח של no surprises מקסים ונכנס ישר ללב.

נגינת הבס ב- don’t give up של פיטר גבריאל.
אחרי הצבא חלקתי דירה עם בחור בשם ששי מזרחי, בסיסט מחונן שניגן עם מיטב המוזיקאים בארץ. הוא ניגן כמעט בכל ערב, כמנטרה לפני השינה, את הריף-בס של השיר הזה, ואני התהפנטתי לי בשקט מהחדר ליד.
 
האורגן ב not dark yet  של בוב דילן.
אני חושב שזה השיר שאני הכי אוהב שלו. האורגן החרישי מרפד ב"שטיח" את השיר הזה ונותן לו את הצבע הלילי ,האינטימי. 

הבנג'ו ב seven swans של סופיאן סטיבנס.

סופיאן הוא גאון אמיתי שמנגן על כל כלי אפשרי. זה אלבום על טהרת הבנג'ו, וכמה שזה יפה.

הגיטרה בפתיח של over the hills and far away של לד זפלין
מעולם לא הערצתי אותם כמו רבים מחברי, אבל השיר הזה הוא בונבון אמיתי. עוד אחד מהקטעים הראשונים שניסיתי ללמוד על גיטרה,בכתה י'.  

הסולו גיטרה ב—Bodhisattva של סטילי דן.
וירטואוזי ומלא שמחה. קטע נגינה שהיה גורם אפילו לסטיבן הוקינג לנענע את הראש.

 

המפוחית של סטיבי וונדר ב–isnt she lovely

טוב נו…כל מילה מיותרת.

 

ההדגשים המוזיקלים ב-you do something to me של פול וולר.

הדגשים מוזיקלים?  מה לעשות, לא מצאתי דרך אחרת לתאר את הטה דה דה דה דם בפזמון. אבל זה הרגע שאני הכי אוהב בשיר הענק הזה. חוץ מזה,הייתי חייב לדחוף את פול וולר פנימה.